פרסומים

בפברואר 2024 הכריזה ממשלת מצרים על אחת מעסקאות ההשקעה הזרות הגדולות בתולדותיה: קרן ההשקעות של אבו דאבי, שהיא זרוע פיננסית מרכזית של איחוד האמירויות, תשקיע במדינה כ-35 מיליארד דולר, מהם 24 מיליארד יוקצו להקמת פרויקט תיירות ואזור סחר חופשי בחופי ראס אל-חכמה בים התיכון. שמונה חודשים בלבד לאחר מכן ביקר בקהיר יורש העצר הסעודי, מוחמד בן-סלמאן, וחתם על השקעה של כ־15 מיליארד דולר במדינה. באפריל האחרון, במהלך ביקור של נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי בארמון האמיר בדוחא, הוא קיבל התחייבות לחבילת השקעות קטרית בסך 7.5 מיליארד דולר – גם היא צפויה להיות מוקדשת בעיקר לנדל"ן ולתיירות. שלוש עסקאות אלו – שהיקפן חריג אפילו במונחי המדינות המפרציות – מהוות חבל הצלה לכלכלה המצרית המקרטעת. גם בירדן, המתמודדת עם אתגרים כלכליים דומים לאלה שעימם מתמודדת מצרים, השקיעו מדינות המפרץ כחצי מיליארד דולר בשנת 2024, שהם כשליש מסך ההשקעות הזרות בממלכה הענייה.

אופי ההשקעות מסמן תפנית שחלה בשנתיים האחרונות במדיניות הסיוע הכלכלי של שלוש המונרכיות המפרציות העשירות כלפי מדינות האזור, שהשלכותיה חורגות מהממד הכלכלי: מעבר ממודל של מענקים ללא תמורה למודל של רכישת שליטה בנכסים אסטרטגיים בהיקפים עצומים. שמודל זה מתקיים במידה רבה בשורת מדינות באזור, (כולל בסוריה שלאחר נפילת אסד), שבהן משקיעות מדינות המפרץ.

מאמר זה מתמקד בפעילותן של מדינות המפרץ במצרים ובירדן, לנוכח חשיבותן עבור ישראל וגם עבור מדינות המפרץ. לאורך השנים נמנו שתיהן עם מקבלות הסיוע המרכזיות, כאשר מצרים לבדה קיבלה קרוב למחצית מהסיוע הכלכלי שמקורו במפרץ. כל שש מדינות המפרץ משקיעות ותומכות כלכלית במידה מסוימת במצרים ובירדן. אולם, חלקן של ערב הסעודית, איחוד האמירויות וקטר מרכזי בהקשר זה.

 מ"חילוץ" לרכישה

ראשיתה של התמיכה הכלכלית של המונרכיות במדינות האזור כבר בשנות ה-60 של המאה שעברה, אז החלו הראשונות בהן לצבור את הונן מרווחי הנפט. הן העניקו לממשלות ערביות פעם אחר פעם מענקים, הלוואות ופיקדונות, לעיתים רבות כחילוץ (bail out) לפני קריסה כלכלית. המטרה העיקרית של מדיניות זו לא הייתה כלכלית או הומניטרית, אלא פוליטית: שמירה על המשטרים הקיימים, על בסיס בריתות ולנוכח יריבים משותפים, או מתוך חשש שהתמוטטותם תעורר "אפקט דומינו" יעודד גורמי אופוזיציה והתקוממות גם במפרץ. היציבות בירדן היא אינטרס של מדינות המפרץ במיוחד לאור קרבתה הגיאוגרפית אליהן (כולל גבול ארוך ופרוץ עם ערב הסעודית) והדמיון של חברה שבטית ,בעלת שלטון מלוכני. מצרים, לעומת זאת, חשובה עקב המרכזיות  שלה בעולם הערבי, בפרט בהובלת מהפכות  (מהפכת ה"קצינים החופשיים" ב-1952; ה"אביב הערבי" במצרים, שהיוו השראה למדינות נוספות באזור). מצרים היא גם מולדתו של האסלאם הפוליטי המודרני, בראשות תנועתה אחים המוסלמים, המהווה אתגר משמעותי למשטרים במפרץ.

השיקולים הפוליטיים של התמיכה הכלכלית המפרצית במצרים וירדן אך גברו מאז מחאות ה"אביב הערבי" ב-2011 (יוצאת דופן בהקשר זה היא קטר. על כך בהמשך). האביב הערבי הותיר אחריו לא רק חוסר ביטחון פוליטי במדינות הערביות, אלא גם בריחת הון כתוצאה מירידה חדה בתיירות, בהשקעות, ובאמון במערכת הפיננסית שלהן – בוודאי במצרים, שבה הודחו שני נשיאים בתוך שנה וחצי של אלימות ואי סדר, וגם בירדן, שבה בית המלוכה ההאשמי שרד את המחאה. מגפת הקורונה ב-2020 והמלחמה באוקראינה ב-2022 החריפו את האתגרים הכלכליים: מצרים וירדן מתמודדות עם לחץ מתמשך על יתרות מטבע חוץ, יחס חוב לתוצר מקומי גולמי (תמ"ג) מהגבוהים בעולם והימצאות רבע מהאוכלוסייה מתחת לקו העוני. בירדן, שיעור האבטלה עולה על 20 אחוזים ומתקרב לחצי בקרב צעירים, ובמצרים, שאוכלוסייתה מונה יותר ממאה מיליון בני האדם, הממשלה נאלצת להפחית בהדרגה את הסובסידיות שהעניקה לאורך השנים על מוצרים בסיסיים, בראשם הלחם. כל אלו מדגישים את הצורך האקוטי של הממשלות המצרית והירדנית בסיוע חוץ ובהלוואות לשם קיומן.

מצב זה מנוגד ביחס לזה השורר במדינות המפרץ, שבשנים האחרונות נהנות מצמיחה כללית. למעשה, מעולם לא היה פער כה גדול בין עושרן של מדינות המפרץ לעוניו של יתר העולם הערבי, כפי שהוא כיום. בבירות המפרץ העשירות ניכר ייאוש מחוסר התוחלת שבהמשך העברת המימון למצרים וירדן. השחיתות והיעדר התכנון והמנהל התקינים  בהן, לצד התעקשותם של שליטיהן להשקיע סכומי עתק בפרויקטים גרנדיוזיים (דוגמת עיר הבירה החדשה במצרים), גורמים לכך שהכסף "נעלם" במהירות בלי להביא לשינוי בר קיימא: ההנהגות המצרית והירדנית אינן מטפלות בבעיות השורש הכלכליות (ביניהן ריכוזיות ומגזר ציבורי מנופח, פריון עבודה נמוך, בריחת מוחות, או מיעוט מקורות הכנסה), אלא "קונות זמן" עד למשבר הבא. המצב חמור עד כי המגזין "אקונומיסט" קבע שהנשיא א-סיסי "החריב את הכלכלה המצרית" בעשור של שלטונו.

מנגד, הסכנה ליציבותם של המשטרים במצרים וירדן - שנראתה מוחשית בשנים שלאחר ה"אביב הערבי" - פחתה בשנים האחרונות על שום דיכוי תנועת האחים המוסלמים, ומאפשרת מרחב תמרון לגבי הסיוע המוענק להן. מאמצע העשור הקודם החלו מדינות המפרץ להתמקד בפיתוח כלכלי שלהן עצמן על מנת לגוון את מקורות ההכנסה ולהשתחרר מהתלות בייצוא הנפט והגז. מהלך זה מגביל את היקף המזומנים שהן יכולות להעניק ללא תמורה. בנוסף, בכל אחת מהמדינות מתנהל שיח לאומני, לעיתים פופוליסטי, על אודות הצורך להעדיף את טובתן על פני שאר העולם הערבי.

רמז לשינוי המגמה מצד מדינות המפרץ כלפי מצרים ניתן בפומבי ב-2023, אז הודיע שר אוצר הסעודי, מוחמד אל-ג'דאן, בפורום הכלכלי בדאבוס, כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה: ״נהגנו לתת בעבר מענקים ופיקדונות ישירים ללא תנאים, ואנו משנים זאת״. על הסיבה לכך רמז בבירור הפובליציסט הסעודי המקורב לבית המלוכה, טארק אל-חמיד, שמתח במקביל ביקורת חריפה על הבזבוז והשחיתות תחת שלטון א-סיסי, והאשים את שליטת הצבא המצרי בכלכלה בנחשלותה של המדינה. שר האוצר הקטרי דאז, עלי אל-קווארי, הבהיר כי יחסיה הכלכליים של ארצו עם מצרים יהיו מעתה מסחריים בלבד: "קטר כבר לא מעניקה מענקים ותרומות כבעבר. מזומן וצ’קים פשוטים – זה נעשה מאוד קשה."

המודל החדש מתבסס על השקעות זרות ישירות (FDIs). ערב הסעודית, איחוד האמירויות, וקטר רוכשות – באמצעות חברות וקרנות ממשלתיות או סמי-ממשלתיות – נכסים במצרים וירדן, שלרוב היו קודם לכן בבעלות ממשלתית והופרטו לצורך מכירתם. בדרך זו, המפרציות שומרות לעצמן רווחים אפשריים ובאותה ההזדמנות, משיגות לעצמן מינוף גיאופוליטי עליהן. הממשלות במצרים וירדן, מצדן, זוכות למזומנים מהירים. בנוסף, הפרטות הנכסים הממשלתיים מאפשרות למצרים וירדן לקחת הלוואות מקרן המטבע הבינלאומית, שמציבה זאת כתנאי).

אין בנמצא נתונים מדויקים ומהימנים לגבי היקף הכספים הכולל שמעבירות מדינות המפרץ למצרים וירדן, או לגבי החלוקה בין השקעות זרות ישירות לבין סיוע כלכלי מהסוג ה"ישן", כגון הפקדות בבנקים מקומיים או רכישת אגרות חוב. מצרים וירדן אינן מתנהלות בשקיפות, ואשר לסכומים המתפרסמים בתקשורת - יש לקחת בחשבון שמדובר בפריסה למספר שנים (אין מדובר במזומנים זמינים עקב השינויים התכופים במחירי הנפט). בכל מקרה, יש לראות בהתנהלות זו של מדינות המפרץ כריכה של מצרים וירדן אליהן בתלות ארוכת טווח. בו בזמן, לכל מדינות המעורבות מוניטין של תשלומים "מעל ומתחת לשולחן", וקרוב לוודאי שהסכומים המפורסמים הם רק חלק מהכספים שעושים דרכם לכיסי ההנהגות ובכירי המשק במצרים ובירדן ומבססים תלות זו.

כך או כך, שלוש מדינות המפרץ הנדונות הן המשקיעות הזרות הגדולות ביותר הן במצרים והן בירדן. בהתבסס על נתונים גלויים, יש עלייה מובהקת בהשקעות של שלוש המפרציות הנידונות במצרים ובירדן מתחילת העשור הנוכחי, תקופה שכללה את מגפת הקורונה והמלחמה באוקראינה. למעשה, הסכומים אותן התחייבו המפרציות להשקיע בשתי המדינות ב-2023-2024 גבוהים מסך כל הסיוע הכלכלי שהעניקו להן בעשור הקודם.

בין הנכסים שאותן רכשו מדינות המפרץ במצרים וירדן: נדל"ן, קרקעות לבנייה וחקלאות, חברות תעשייה, וכן תשתיות חיוניות ובכללן תחנות כוח, רכבות, נמלי ים ואוויר. סקירת ההשקעות מצביעה על כך שהמפרציות מתמקדות בתחומים שבהם הן צברו ניסיון קודם בארצן או מחוצה לה - תיירות יוקרה, ניהול תעבורה ימית או תשתיות אנרגיה. מנגד, הן נותנות מענה לצרכים האקוטיים של מצרים וירדן: הספקת מים, ייצור מזון, הספקת אנרגיה, וכמובן, תעסוקה.

עובדים במפרץ

בסיס נוסף של יחסי התלות הכלכליים הוא עבודה של ירדנים ומצרים במדינות מפרץ, המספקות אפשרויות תעסוקה לרוב לעובדים זרים בכלכלות הענק שלהן. לפי הנתונים העדכניים ביותר, לא פחות מ־12 אחוזים מאזרחי ירדן חיים ועובדים בשלוש מדינות המפרץ הנדונות (בעיקר בערב הסעודית), והעברת הכספים שלהם (remittances) לממלכה מהווה כמעט עשירית מהתמ"ג הירדני. במקביל, מספר העובדים ממצרים המועסקים בשלוש מדינות המפרץ הללו בלבד הוא הגבוה ביותר מכל מדינות ערב, מעל שני מיליון, והם מעבירים למצרים כ־16 מיליארד דולר בשנה (ערב מגפת הקורונה עבדו במפרץ כחמישה מיליון מצרים, אך אלו עזבו או הועזבו). מדינות כמצרים מעודדות יצוא של אזרחיהן ותומכות בו ממספר טעמים, בראשם הפחתתה של מצוקת תעסוקה פנימית וצורך בהזרמת הון זר למדינה.  עיר הענק "נאום", שבונה ערב הסעודית לחוף מפרץ עקבה, לצד פרויקטים תיירותיים אדירים שהיא מקימה בים האדום, צפויים למשוך אליהם צעירים מצרים וירדנים רבים המשוועים לתעסוקה  יצוין עם זאת, כי חלקם של העובדים הירדנים והמצרים הינו זניח מבין עשרות מיליוני עובדים זרים במפרץ, ולכן, אין בכך כדי ליצור תלות כלכלית בכיוון ההפוך.

מינוף והשפעה מדיניים

מגמת הרכישות המפרציות במצרים וירדן משקפת את התהליך המתמשך של מעבר מרכז הכובד הפוליטי-כלכלי של העולם הערבי ממדינות ה"סהר הפורה" למדינות המפרץ. המגמה שמוביל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לקיצוץ מאסיבי של הסיוע הכלכלי האמריקאי בעולם (במסגרתה הושעה הסיוע לירדן, והושב בצירוף תנאים) דוחקת את מצרים וירדן עוד לזרועות המפרץ, הן לצורך עזרה כלכלית והן כנתיב להשפעה בוושינגטון (השפעה שניכרה במיוחד בביקורו של טראמפ במפרץ במאי האחרון, שבניגוד לעבר, נשיא מצרים לא הוזמן אליו). זאת ועוד, היעדר צמיחה ורפורמות במצרים וירדן, לעומת הפיתוח המואץ והאינטגרציה הגוברת בשווקים העולמיים של מדינות המפרץ, עלולות להנציח ואף להעמיק את התלות הקיימת של המצרים והירדנים במפרץ.  ואולם, התלות המתרקמת באזור אינה חד-כיוונית לגמרי. גם האינטרס של מדינות המפרץ בשימור המשטרים הקיימים במצרים ובירדן גדל, מחשש שערעורם – ובוודאי החלפתם – תוריד לטמיון את השקעותיהן: בין אם בשל חוסר יציבות ביטחוני, או, במקרי קיצון, הלאמה מחדש של הנכסים בידי שלטון אחר. בפן המדיני, קיומם של נכסים מפרציים אסטרטגיים במצרים וירדן מצמצם את הסיכוי לחיכוך בין המדינות, ויתרה מזאת, מעניקה למפרציות כוח להשפיע על מדיניותן של מצרים וירדן.

מקרה בוחן מעניין בהקשר זה הוא יחסי קטר-מצרים. קטר הייתה התומכת המרכזית של שלטון האחים המוסלמים במצרים בראשות מחמד מורסי בשנים 2012 – 2013 והעבירה לו למעלה משבעה מיליארד דולר. לכן, הדחתו של מורסי בהפיכה בראשות א-סיסי הביאה לקרע בין המדינות; שיאו היה ב-2017, כאשר מצרים הובילה, לצד ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, חרם על קטר בדרישה שתשנה את מדיניותה האזורית. אחרי ארבע שנים, מצרים ושאר המדינות המחרימות ריככו במידה רבה את דרישותיהן והגיעו לפיוס עם קטר: מיד אחריו הפקידה קטר שלושה מיליארד דולר בבנק המרכזי של מצרים, במטרה להציל את מי שהייתה יריבתה עד לא מכבר ממשבר במטבע החוץ. הקטרים לא הסתפקו בסיוע מיידי זה - שהייה קרוב לוודאי אחד המניעים של מצרים לפיוס - אלא השיקו סדרת השקעות במצרים, שתקשה עליה לנקוט מהלך דומה נגד דוחא בעתיד: חברת האנרגיה הקטרית הממשלתית רכשה בשנים שעברו מאז נתחים משמעותיים (30-60%) בשבעה אזורי חיפוש ("בלוקים") של גז טבעי במים הטריטוריאליים של מצרים. המצרים תולים תקוות רבות באותם חיפושים בשל צרכי האנרגיה המאמירים עקב היקפה העולה של האוכלוסייה, אך אם אכן ימצא גז באותם באזורים, תיווצר תלות כלכלית-אנרגטית משמעותית של קהיר בדוחא. כך, באופן הנוגד את זיהויה לעיתים בישראל כחלק ממחנה של תנועת האחים המוסלמים, קטר מציבה את עצמה דווקא כתומכת מרכזית של משטר א-סיסי, יריבם המרכזי של האחים המוסלמים.

יתכן שקטר אכן משתמשת במינוף החדש שיש לה על מצרים כדי שזו תאמץ את הרטוריקה החריפה שלה בנושא המלחמה ברצועת עזה. מיד לאחר ביקור הנשיא א-סיסי בדוחא באפריל האחרון, שבמהלכו כאמור הובטחה לו השקעת ענק קטרית במצרים, החריף משמעותית הנשיא המצרי את הטון נגד המלחמה וכלפי ישראל, לאחר שנה וחצי של הימנעות מכך. במקביל, קהיר נמנעה מתגובה לחשיפה בישראל באותם הימים על כי קטר ניהלה קמפיין השפעה על דעת הקהל הישראלית נגד מצרים. התפתחות זו מהווה עדות מדאיגה לכוחה של קטר להשפיע ישירות על התנהגותה של שכנתה הגדולה והחשובה של ישראל.

מיקום אסטרטגי

לצד האמור לעיל מדינות המפרץ משליכות את יהבן על מיקומן הגאוגרפי של ירדן ומצרים. שליטה שלהן בתשתיות לוגיסטיות מעניקה להן יתרון גיאו-כלכלי משמעותי, ואף פותח פתח  לאחיזה צבאית ומודיעינית בכסות אזרחית.

ראשית, ניכרת דריסת הרגל שמדינות המפרץ מבססות לאורך הים האדום, ובפרט במרחב תעלת סואץ. ענקית הנמלים האמירתית DP World רכשה את הנמל המצרי שבכניסה הדרומית לתעלת סואץ וכן את הזכות לבנות אזור סחר חופשי בכניסה הצפונית אליה, ואילו חברת הספנות הסעודית הלאומית נכנסה לשותפות ברשות המפעילה את התעלה. במצרי טיראן - המפרידים בין ערב הסעודית למצרים, ונמצאים כמאתיים קילומטרים בלבד מהתעלה - הסעודים רכשו שטח ענק בראס ג'מילה שמצדם המצרי, הממשיך את הרצף הסעודי מהאיים הסמוכים טיראן וסנפיר, שהועברו לידי הממלכה ממצרים ב-2017 (לאחר סכסוך טריטוריאלי ארוך שנים, שגם בו, קרוב לוודאי, קהיר הכריעה לטובת ריאד הודות לתמיכתה הכלכלית של זו). לא הרחק משם, בעיר עקבה שבירדן - המוצא היחיד של הממלכה לים – איחוד האמירויות מנהלת פרויקט לחיבור הנמל הימי ברכבת משא לים המלח. באופן משלים, ערב הסעודית, איחוד האמירויות וקטר חולקות עם ממשלת מצרים את הבעלות על צינור הנפט היבשתי SUMED החוצה את מצרים מהים האדום לים התיכון, וכך עוקף את תעלת סואץ: בשגרה, הצינור מעביר נפט ממכליות הגדולות מכדי לעבור בתעלה במקרה חירום של חסימת התעלה, והוא יכול לשמש חלופה להמשך הספקת הנפט המפרצי לאירופה.

בנוסף, ב-020,  השתתף שליט האמירויות מוחמד בן זאיד בחנוכת בסיס לחוף הים האדום בדרומה של מצרים, מהגדולים ביותר של הצבא המצרי. הגעת מנהיג מדינה לפתיחת מתקן צבאי של מדינה אחרת אינה אירוע שבשגרה, וכך גם הקמת בסיס משמעותי במיקום כה מרוחק, בשעה שצבא מצרים סובל מקשיים כלכליים. צירוף הנסיבות מעלה השערה שהאמירויות מסייעת במימונו של הבסיס כחלק מהנוכחות וההשפעה שהיא מבקשת לבסס בים האדום בואכה תעלת סואץ.

לירדן, לעומת זאת, יתרון כנתיב מעבר יבשתי לאן?. החל ממארס האחרון, החלה קטר להזרים גז טבעי דרך הממלכה ההאשמית לסוריה. הגז מועבר דרך הים למתקן הנזלת גז צף בנמל עקבה, ולאחר מכן מוזרם דרך "צינור הגז הערבי" שחוצה את ירדן מדרום לצפון עד לסוריה. הספקת גז זו ממלאת תפקיד חשוב בהשפעה הקטרית על השלטון החדש בסוריה שכן היא מגדילה משמעותית את קיבולת החשמל של סוריה (לאחר נפילת משטר אל-אסד נקלעה המדינה למחסור קשה בחשמל משום שאיראן הפסיקה את הספקת הדלקים שלה). תפקיד גדול יותר המיועד לירדן הוא ב"מסדרון הכלכלי ההודי-מזרח תיכוני-אירופי(IMEC) ", מיזם גיאו-כלכלי ענק שהוכרז ב-2023 במטרה לחבר את הודו לאירופה דרך המזרח התיכון (כולל ישראל) בנתיבי סחר הכוללים מסילות רכבת, נמלים, כבישים ותשתיות לוגיסטיקה ואנרגיה. ערב הסעודית, האמירויות וירדן הן בין שבע השותפות במיזם (לצד ארצות הברית הודו, האיחוד האירופי, וישראל), שנועד להוות חלופה אסטרטגית  ליוזמת "החגורה והדרך"(BRI)  של סין.

השפעה פנימית

משמעות נוספת ובלתי נמנעת שצבר הרכישות מעניק היא נוכחות של מדינות המפרץ בזירה הפנימית במצרים ובירדן. אם קודם לכן הייתה להן השפעה רק על קופת המדינה, עתה הן גם קובעות לאן הכסף הולך, אילו מגזרים כלכליים, קבוצות באוכלוסייה ואזורים גיאוגרפיים ייהנו או יפגעו ממנו. "צינור החמצן" של תעסוקה, הספקת החשמל ומים של האוכלוסיות המצרית והירדנית העניות עלול להיות נתון לשיקוליהן הכלכליים המדיניים של המנהיגים המפרציים - שלא בהכרח יהיו חופפים לאלו של מנהיגי מצרים וירדן. מדובר בהיבט סימבולי ולאומי של "השתלטות זרה" ואובדן ריבונות מקומית, העלול להיתפס בעיני חלק מהאוכלוסייה ככניעה משפילה, שאף מעלה דמיון לאימפריאליזם האירופי שממנו השתחררו שתי המדינות בעבר. זאת בוודאי כאשר המפרציות מטיבות בעיקר עם המשטרים והאליטות המקומיים, ומחזקות אותם בלי תמריץ לנקוט רפורמות.

בהקשר זה יש להצביע על הבדל בין מצרים וירדן: ירדן עשויה להגיב לתהליך באופן מתון יותר, שכן היא מעולם לא ראתה עצמה ככוח אזורי בעל שאיפות הגמוניות, אלא כשותפה זוטרה של מדינות ערב המובילות. בנוסף, יש לה זיקה מיוחדת למדינות המפרץ, בהיותה מונרכיה שבטית שבראשה שושלת מחצי-האי ערב (לאחר "האביב הערבי", אך הועלה הרעיון שירדן תצטרף לארגון שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, ה- (GCC. במצרים התמונה שונה: לאורך השנים, קהיר ראתה בעצמה המנהיגה הפוליטית, התרבותית והחברתית של המזרח התיכון— הן בשל גודלה (אוכלוסייתה מהווה כמעט מחצית מהעולם הערבי), והן בזכות משקלה ההיסטורי. מכאן, שעבור מצרים — שרבים בה מחשיבים את החברות הבדואיות המפרציות כ"נחותות" מהם תרבותית והיסטורית — התמיכה המפרצית בה נושאת משמעות משפילה במיוחד. זאת בייחוד כאשר היא מלווה במה שנראה כהכתבת מדיניות מצדן וכ"מכירת חיסול" של נכסים לאומיים.

מספר צעדים אחראים במיוחד לליבוי סנטימנט זה: במצרים - רכישת שטחי אדמה עצומים (חלקם גדולים יותר מגוש דן) בידי מדינות המפרץ; העברה לבעלותן של רצועות חוף האחרונות במצרים שהיו בבעלות ציבורית וכן החלטתו התקדימית של הצבא מצרי להפריט לראשונה נכסים והחברות אזרחיים שבבעלותו כחלק מאחיזתו ההיסטורית במשטר ושמירה על יציבותו - ככל הנראה לקראת מכירתם למשקיעים מתעניינים מהמפרץ. החלטה זו נלקחה בסמוך לאמירותיהם של שרי האוצר הסעודי והקטרי על אודות הפסקת התמיכה הכלכלית ללא תנאים, ורבים רואים בה וויתור על סמל לאומי.

מכאן שההשקעות המשמעותיות של מדינות המפרץ במצרים, ובסבירות נמוכה יותר גם בירדן, עלולות לעורר תסיסה מקומית -  בוודאי של גורמי אופוזיציה וגם של גורמים שייפגעו מהמיזמים השונים (דוגמת תושבי ראס אל-חכמה שמוחים נגד פינויים למען התיירים העשירים בפרויקט האמירותי).יצוין שבמצרים וירדן יש חברה אזרחית פעילה יותר וחופש תקשורתי יחסית גדול יותר מאשר במדינות המפרץ, העשויה להביע ביקורת ואף להפוך אותה לנושא פוליטי ומפלגתי. כך למשל, היטיב לנסח את הביקורת הכלכלן והאופוזיציונר המצרי אילחאמי אל-מרע'אני: "במכירת נכסים אלו, המדינה מאבדת שליטה על משאביה, תוך שהיא ממשיכה לצבור חובות. אנחנו מאבדים את מיטב החברות שלנו, את המשאבים האסטרטגיים, ממשכנים את הנמלים ואת שדות התעופה – והכל בהסכמים שנחתמים מאחורי גבם של האזרחים."

סיכום והשלכות על ישראל

הסיוע המפרצי למדינות ערב העניות, ובמיוחד למצרים ולירדן, חשוב מאי פעם לאור מצבן הכלכלי שהורע עקב השלכות המלחמה באוקראינה ופעילות המורדים החות'ים בתימן, שהביאה לצניחה דרמטית בהכנסות של קהיר מתעלת סואץ בשנתיים האחרונות. את חלקן הגדול של ההשקעות המפרציות במצרים בירדן קשה להסביר במונחים עסקיים גרידא, וכך גם את רצונן של המפרציות להעמיק את נוכחותן הכלכלית במדינות שמשקיעים זרים אחרים מתרחקים מהן. על כן, יש להניח שאינטרסים פוליטיים ואסטרטגיים הם שמנחים אותן.

עם זאת, הסיוע המפרצי, בוודאי בהיקפים הנוכחיים, אינו מובטח לאורך זמן. זאת, הן עקב לחצים כלכליים במדינות המפרץ עצמן בשל מחיר הנפט הנמוכים יחסית והן בשל רצונן להפנות משאבים לזירות קריטיות אחרות במזרח התיכון – בראשן סוריה ולבנון – במטרה להבטיח את האינטרסים שלהן גם שם .

מבחינת ישראל, השפעה גוברת של מדינות המפרץ בעולם הערבי היא אינטרס חשוב. מדינות אלו נוטות לפרגמטיות יחסית,  הן אינן נושאות משקעי עבר עוינים כלפי ישראל ופועלות מתוך ראייה עסקית-מדינית יציבה, שאינה תלויה בדעת קהל עוינת. לכן, אם תהיה להן, ובמיוחד לערב הסעודית ולאיחוד האמירויות, השפעה גוברת במצרים ובירדן, היא עשויה להיראות בעין חיובית בישראל.

יתר על כן, ההשקעות המפרציות במצרים ובירדן צפויות לתרום ליציבות הפוליטית והכלכלית במדינות אלה, שגם היא אינטרס מובהק של ישראל. נוכחותן הכלכלית של המפרציות במצרים והירדן עשויה לאפשר לישראל לקחת חלק במיזמים אזוריים משותפים עמן, תחומים אסטרטגיים ובכללם מים, אנרגיה וחקלאות, שכן כך יצומצם חלקה היחסי של ישראל בפרויקט, המהווה לרוב מכשול עקב דעת הקהל המצרית והירדנית הלעומתית נגד ישראל. במיוחד יש להדגיש בהקשר זה את חיבורה של ישראל ל"מסדרון הכלכלי ההודי-אירופאי" (IMEC: לשם התקדמותו והתכנותו של המיזם דרושים יחסים טובים בין ישראל לערב הסעודית, העשויים אף לגשר על היחסים המתוחים בין ישראל וירדן ולסייע להן לשתף פעולה בחיבור זה (קו רכבת, חשמל או תשתיות אחרות). ואולם, חילופי השלטון בסוריה, שאירעו לאחר שהושק המיזם, מעלים אפשרות לשינוי נתיב המסדרון מירדן לסוריה כתחנה שבין ירדן לים התיכון ואירופה במקום מירדן לישראל..

לעומת זאת, שיתופי פעולה בפיתוח מקורות אנרגיה במצרים וירדן עשויים להשפיע על המשך רכישת הגז הטבעי של שתי המדינות מישראל.

לישראל אין השפעה רבה על תנופת ההשקעות והרכישות של מדינות המפרץ במצרים ובירדן. אך על ישראל לראות בשימור והעמקת יחסיה עם מדינות המפרץ כגורם מכריע אשר למעמדה באזור ויחסיה עם שכנותיה הקרובות. עליה להעמיק את יחסיה הקיימים עם איחוד האמירויות ולקדם נורמליזציה עם ערב הסעודית, , על אף הקשיים שזו מציבה. קידום מיזמים כלכליים עם מדינות אלו בשילוב מצרים וירדן תייצר תמריצים נוספים ליחסים.  בנוסף, יש לעקוב אחרי מגמות של ניכור אזרחי במצרים וירדן כלפי מדינות המפרץ וסוגיית שליטתן בנכסים וכן כלפי המשטרים המצרי והירדני. זאת בשל השלכות ישירות על היחס לישראל, וגם על יציבות המשטרים עצמם.