הסכמי שלום ונורמליזציה במזרח התיכון

החל ממסעו הדרמטי של אנואר אל-סאדאת לירושלים ב-1977 ועד ההכרזה המפתיעה על הסכמי אברהם ב-2020, משטרים ערביים שפנו לשלום עם ישראל ניצבו בפני אתגר קשה - מתן לגיטימיות ציבורית למדיניות מהפכנית השנויה במחלוקת עמוקה. דרך ניתוח של אלפי פסקי הלכה, דרשות, חיבורים הלכתיים, ראיונות, מאמרים פובליציסטיים, שירים ובולי דואר, הספר בוחן את המערכות הרעיוניות שניהלו ההנהגות הפוליטיות והדתיות של מצרים, ירדן ואיחוד האמירויות במטרה להקנות הכשר דתי-אסלאמי להסכמי השלום והנורמליזציה עם ישראל. ממצאי המחקר מדגימים כי אנשי דת גוזרים ממקורות האסלאם פרשנויות שונות - מתחרות ולעיתים הפוכות זו מזו - בשאלות הנוגעות לשלום עם ישראל, בהתאם לצרכים המשתנים של גורמי כוח פוליטיים והלכתיים. ל"אסלאם", מתברר, אין עמדה בשאלות פוליטיות; לפרשניו יש. הפולמוס סביב השלום עם ישראל מתגלה כחלק מהמאבק הרחב יותר בין המשטרים הערביים והממסדים הדתיים הכפופים להם לבין תנועות אופוזיציה אסלאמיסטיות ואחרות.

כיצד באה לידי ביטוי האסטרטגיה של אזרבייג'ן, שותפתה הקרובה של ישראל, במהלך המלחמה במדינה השכנה לה?

ערב הסעודית נמצאת בעיצומה של מהפכה כלכלית חסרת תקדים, שבמסגרתה היא מבקשת למצב את עצמה כמעצמה טכנולוגית וכלכלית אזורית. בד בבד, המזרח התיכון כולו נתון בתהליך עיצובו מחדש של מאזן הכוחות וההסדרים האזוריים, תהליך שלוקחות בו חלק מדינות המבקשות לבסס סדר אזורי שיתאפיין בשיתוף פעולה ויציבות – ארצות הברית והמדינות הסוניות הפרגמטיות – ירדן, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין וערב הסעודית. נושא זה לא ירד לחלוטין מסדר היום של ההנהגה הסעודית, אף על פי שמלחמת ׳חרבות ברזל׳ בלמה את התקדמות תהליך הנורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית, שהייתה כבר בשלביה המתקדמים ערב מתקפת השבעה באוקטובר, וכן הובילה להקשחה בעמדותיה הפומביות של ריאד כלפי ירושלים מאז פרוץ המלחמה. אולם בו בזמן, המערכה המשותפת של ישראל וארצות הברית נגד איראן, מבצע ׳שאגת הארי׳, הדגישה את האיום המשותף הנשקף מאיראן למדינות המפרץ ולישראל והבליטה את הצורך בשיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי אזורי, לרבות בתחום התשתיות, מסדרונות הסחר ואספקת האנרגיה. בתוך כך, המבצע גם המחיש את תפקידה המרכזי של ארצות הברית בהגנה על ערב הסעודית ומדינות המפרץ וחיזק את תלותן בה, עובדות המעניקות לוושינגטון מנוף משמעותי בקידום ַהסדרה אזורית הכוללת נורמליזציה עם ישראל. בנסיבות אלו ישראל ניצבת בפני הזדמנות אסטרטגית להרחיב את ׳הסכמי אברהם׳, להשתלב בפרויקטים כלכליים ותשתיתיים אזוריים ואף להדק את האינטגרציה עם המדינות המתונות שצוינו לעיל, השואפות להשגת יציבות ביטחונית ושגשוג כלכלי אזורי. בקובץ מאמרים זה נבחנים ההזדמנויות והאתגרים הכלכליים, התשתיתיים והמדיניים הכרוכים בנורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית, ומוצעים כיווני פעולה לביסוס שותפות אזורית בת־קיימא, החיונית להשתלבותה של מדינת ישראל במזרח התיכון ולהרחבתם והעמקתם של ׳הסכמי אברהם׳. הטענה העולה ממאמרים אלה היא שככל שייבנו קשרים, גם ללא מתווה מדיני כולל, הם ימחישו את היתרונות שבכינון מערכת יחסים רשמית והרחבת שיתופי הפעולה, ויביאו למימושן של התמורות ההדדיות הצפויות. כך תגבר המוטיבציה של ישראל, ערב הסעודית ומדינות נוספות באזור להתגבר על מכשולים בדרך להשגת כינון מערכת יחסים זו.

מדוע רעיון הנורמליזציה בין ירושלים לריאד הולך ומתרחק – ואיך בא הדבר לידי ביטוי בתוך הממלכה הסעודית?

מטרת-העל של אבות התנועה הציונית הייתה הקמת מדינה יהודית בת-קיימא, ולאחר שתקום לשכנע את הערבים, באמצעות בניית "קיר ברזל" צבאי שאותו לא יוכלו להכניע, להסכים לסיום הסכסוך. "קיר הברזל" הוקם ב-1967. עד מלחמת ששת הימים לא היו לישראל נכסים שניתן היה להמירם בהכרה ערבית בדבר זכותה להתקיים, אולם כיבוש השטחים יצר את האופציה לכך. למרות זאת, תפיסת הביטחון המשיכה להיות שבויה בהיסמכות בלעדית על כוח צבאי ועל "קווי ביטחון". ישראל סירבה, למעט הסכמי השלום עם מצרים וירדן, לעשות שימוש באופציה המדינית, ותהליכי הסדרים שנפתחו מאז לא הושלמו מסיבות שונות. על רקע זה ועל רקע הופעת איומים משמעותיים חדשים, נראה כי המשך ההיסמכות הבלעדית על כוח תוך התעלמות מהאפיק המדיני, ובייחוד מיוזמת השלום הערבית החותרת לסיום הסכסוך, מוביל את ישראל למבוי ביטחוני סתום, ועל כך היא עלולה לשלם מחיר יקר בעתיד.