צבא ואסטרטגיה

הממשל האמריקאי הנוכחי מקדם עסקת ענק בשווי של למעלה מ-700 מיליון דולר למכירת מנועי F110 לטורקיה עבור פרויקט מטוס ה-KAAN. חרף ניסיונות הממשל לעקוף את חסמי הקונגרס, המהלך אינו אירוע מבודד אלא מאיץ אסטרטגי שנועד לסלול את חזרתה המלאה של אנקרה לתוכנית ה-F-35. בעוד שהרציונל בוושינגטון חותר לשמר את טורקיה כעוגן בנאט"ו, בפועל הוא מייצר דילמה חריפה ומציב משולש סיכונים כבדי משקל: ערעור נאט"ו מבפנים: העצמת שחקן המנהל תחרות אגרסיבית מול בנות ברית מערביות (כמו יוון) ומקבע נוכחות צבאית מתריסה בקפריסין. הזנת החיכוך האזורי: מתן לגיטימציה למעצמה תחרותית המעניקה מקלט לחמאס ותומכת במשטר א-שרע בסוריה. סיכון מערכתי לרשת ה-F-35 הגלובלית: הצבת יכולות דור 5 בסמיכות למערכות ה-S-400 הרוסיות מעמידה בסכנת פיצוח את ביטחון המידע של הפלטפורמה כולה. איום זה אינו מתמצה בשחיקת היתרון היחסי של ישראל וחשיפת תעשיותיה, אלא מהווה איום ישיר על כל מדינה בעולם שהצטיידה ב-F-35, לצד חשש מהפצת מטוסי ה-KAAN לצבאות נוספים במרחב הסוני

ישראל נמצאת בקיפאון מתמשך, שבו הישגים צבאיים טקטיים מרשימים לא מתורגמים לניצחון מדיני וביטחוני. כיצד ניתן להיחלץ מה"לימבו" בחזיתות השונות?

תשומת הלב לרצועת עזה צפויה להתחדש ככל שתדעך המערכה עם איראן. חמאס מנצל בינתיים את הוואקום האסטרטגי לשיקום שלטונו ויכולותיו הצבאיות, בעוד מתווה טראמפ תקוע ו"מועצת השלום" מתקשה מקצועית, תפעולית ותקציבית לקדם את יעדיה המוצהרים. סוגיית הפירוז נותרת לכודה בין דרישת ישראל לפירוק מלא ומיידי של חמאס מנשקו לבין משיכת הזמן של הארגון. בפני ישראל שלוש חלופות עיקריות: (1) חידוש המאמץ ליישום מלא של מתווה טראמפ בכל הרצועה, הכרוך בסיכון ל"פירוז מדומה" ותלוי בהסכמת חמאס; (2) חלופה דיפרנציאלית, שתתחיל בשיקום אזורים שטוהרו מחמאס ותמשיך בשחיקתו באזורים שבשליטתו, אך זו חשופה לשיבוש אלים ולהנצחת חלוקת הרצועה; (3) חזרה למלחמה ולכיבוש הרצועה, הכרוכים במחירים צבאיים, כלכליים ומדיניים כבדים ביותר לישראל. ההמלצה המרכזית היא להימנע מהמשך הסטטוס-קוו, שמבסס את שלטון חמאס, ולאמץ גישה יוזמת: תחילה לאפשר את יישום מתווה מלאדנוב של פירוז מדורג - נשק כבד תחילה, תוך תיאום מראש עם ממשל טראמפ לגבי המצבים שיצדיקו הפעלת כוח ישראלית. אם חמאס יערים קשיים, לעבור ליישום חלופה דיפרנציאלית: כניסת ועדה אזרחית ומשטרה פלסטינית לאזורים "ירוקים" שטוהרו מחמאס (עם אחריות ביטחונית ישראלית גוברת במודל איו"ש); במקביל, גריעת יכולות ושחיקת משילות חמאס ב"אזור האדום" ואף כרסום הדרגתי בשטחי השליטה שלו. חלופת חזרה למלחמה וכיבוש צבאי צריכה להישמר כחלופת גיבוי אחרונה בלבד, כשיישומה מותנה בגיבוש מראש של אסטרטגיית יציאה והימצאות כתובת אפקטיבית להעברת האחריות האזרחית לידיה.

מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 חשפה לא רק כישלון טקטי אלא גם שחיקה עמוקה ב"קונספציה" (ההנחה השלטת) האסטרטגית של ישראל: הצבת הכוח באופן מיטבי לניטור סטטי, הכלה והגנה, במקום יוזמה מבצעית. בזמן שהאויבים מתאימים עצמם למציאות החדשה באמצעות שימוש בטילים, כטב"מים, רחפנים, סייבר, לוחמה משפטית ולחץ ימי, חופש הפעולה של ישראל נעשה מוגבל בווקטורים רבים, בייחוד לאורך נקודות חנק ימיות התומכות בסחר, באנרגיה ובעומק אסטרטגי. הטענה במאמר זה היא כי חסר לישראל כלי מבצעי מִדרגי המסוגל לתרגם יוזמה ליתרון מתמשך בתנאים אלה. הצעת המאמר היא להקים פיקוד מבצעי קדמי (פמ"ק): כוח תמרון ימי אזורי שיפעל בין מבצעים מיוחדים לגיוס אוגדות מלא. מטרת הכוח אינה שליטה טריטוריאלית אלא מבצעים הפיכים ומוגבלים בזמן, שייצרו שיבוש מערכתי ויפגעו בלוגיסטיקה, בצומתי פיקוד ובעורקים כלכליים של האויב, על מנת להרחיק את הסכנה מזירת העורף וליצור מרחב החלטות למנהיגות הישראלית. המאמר מציג דוגמה לארכיטקטורת הכוח המבוססת על חטיבות מודולריות לפי משימה, "תאים" שניתן להרכיבם בצורות שונות ומנוע למידה מבוזר ("מערכת אור"), שיאפשר התאמה מהירה בתנאים של מעקב מתמיד. בסיכום מפורטות הדרישות לעיגון בחקיקה, שלבי תקצוב, יצירת הפלטפורמה התעשייתית ועיצוב ההסכמים עם בעלי ברית באופן שיבטיח עשור שנים של בניית יכולת מבלי להיפגע מטלטלות פוליטיות.