עדכן אסטרטגי

• שם הספר: 06:29: טבח שבעה באוקטובר: המחדלים, האחראים, ההשלכות – הדו"ח המלא
• מאת: עמוס הראל
• מו"ל: כנרת, זמורה
• שנה: 2026
• מס' עמודים: 415

ספרו של הפרשן הביטחוני של עיתון 'הארץ', עמוס הראל, מכוון להצגה רחבה ראשונה, המתבססת בעיקרה על ראיונות מקיפים ופרסומים שונים על אסון ה-7 באוקטובר, הסיבות שגרמו לו והמלחמה שבאה בעקבותיו. כדברי המחבר, לפחות עד פתיחת הארכיונים ועבודתה של ועדת חקירה לכשתבוא, הספר מוכתר בשם "הדו"ח המלא", והוא בעצם דו"ח ביניים או "טיוטה ראשונה של ההיסטוריה". זהו ספר חשוב ונחוץ מאוד. הוא כתוב היטב, באופן שיטתי ועשיר, ורגיש למגוון השקפות ולניואנסים. ואולם בסופו של דבר, הוא אינו חורג מהדעות שהתקבעו בחלק גדול של הציבוריות הישראלית מאז 7 באוקטובר.

נתחיל מהשאלה הגורלית והכאובה ביותר של המלחמה, שלה מוקדשת מרבית הספר: כיצד הופתענו? במגבלות הצנזורה, הראל מזכיר חלק מ-13 הסימנים המעידים שהצטברו במהלך הלילה שלפני ההתקפה, וכמובן את החומרים בשבועות, בחודשים ובשנים שלפני המלחמה: מתוכנית 'חומת יריחו' בגלגוליה השונים שהגיעו לידיעת ישראל, אי-השקט וההתרעות של התצפיתניות על מה שראו עיניהן והתרעותיה של הנגדת ו' בדבר אופי האמת של תרגילי חמאס כהכנה לפעולה, שנדחו על ידי מפקדיה. הראל כותב בתסכול מובן ש"כשקוראים את תמלילי השיחות מאותו לילה, ומדברים עם המעורבים, מתעורר חשק עז לדפוק את הראש בקיר". איזה ישראלי לא חש כך?

הספר מתאר בהרחבה את משקלה של "הקונספציה" המפורסמת, שלפיה "חמאס מוחלש ומורתע" ושואף להגביר את רווחת תושבי עזה שבשליטתו – קונספציה שהייתה משותפת לכל המערכת הישראלית, על כל מרכיביה ואגפיה. מבלי להסיר אחריות מן הממשלה – בוודאי אחריות פוליטית עליונה, ומידה מסוימת של השפעה מבצעית – הראל מדגיש שהקונספציה הייתה נטועה בעיקר ובעוצמה מרבית באמ"ן על כל דרגיו, ושגם ממשלת השינוי בתקופת כהונתה הקצרה הייתה שותפה לה (עמ' 149-163). היה כמובן זלזול באויב וביכולותיו, ובסיסי צה"ל שעל הגבול היו חשופים ולא בנויים להגנה מפני מתקפה קרקעית.

מעל הכול, תוכנית ההונאה של סינואר ודף עבדה באופן מושלם, ותוכנית המתקפה המיועדת ומועדה היו ידועים מלבדם רק לעוד חמישה מבכירי הזרוע הצבאית של חמאס. הראל מודע לכך ומציין שכל אחד מהסימנים המעידים מהתקופה שלפני המלחמה, וגם אלה שהגיעו באותו לילה ושלא כולם הובחנו על ידי המערכת בזמן, היה אמביוולנטי ופתוח לפרשנויות אלטרנטיביות (עמ' 17).

ואכן 'חומת יריחו', אף שהטיפול בה באמ"ן ובצה"ל היה לקוי בשל ידיים מתחלפות והזנחות תקופתיות, הייתה תוכנית מבצע ולא פקודה לפעולה. כמוה יש לכל ארגון צבאי תוכניות לקראת מגוון אפשרויות. סיורי המפקדים של חמאס על הגבול ואימוני יחידותיו, שצוינו על ידי התצפיתניות ובאמצעים אחרים, התפרשו כדרכו של הארגון לשמירת המתח הג'האדיסטי והמבצעי בשורותיו. "ואסח", כינה זאת קצין המודיעין של אוגדת עזה בתגובה להתרעות הנגדת ו'. כך גם באשר להצהרות מאיימות מפי מנהיגי חמאס, שפורשו לפני המלחמה כדברי רהב, ואילו אחריה – כסימנים מעידים מובהקים. הצהרות רהב אינן נדירות באזורנו. פעולות המידור הקפדני וההונאה של סינואר ודף, ובעיקר אי-התערבותו של חמאס בעימותים בין ישראל לג'האד האסלאמי, פורשו כאמור כרצון לשקט.

להדלקת הסימים הישראליים מעבר לגבול בלילה ההוא היו תקדימים שהסתיימו בלא כלום. אי-העלאת הכוננות המבצעית על גבול הרצועה בשעות שלפני הפלישה, מתוך רצון לא בלתי מובן שלא לחשוף מקורות מודיעיניים, הייתה סיבה מרכזית לאסון. יש לציין שגם כתריסר הסימנים שעלו במשך הלילה לא הצביעו בהכרח על מתקפה כוללת. חוץ מספרו של הראל, גם שני ספרים אחרים שהופיעו לאחרונה בנושא אינם מצביעים בפועל על עדויות שמישהו, בתוך המערכת או מחוצה לה, התריע במשך השנים שקדמו למלחמה על אפשרות של מתקפה כוללת לכל אורך החזית מצד אלפים מרצועת עזה, "שיטפון אל-אקצא" – להבדיל מפשיטה או ממספר פשיטות מקומיות, ומפעולות התקפיות אחרות (חוגי, 2026; נדן ופרנקו, 2026).

הראל מזכיר את ספרה של רוברטה וולסטטר, פרל הארבור: התרעה והחלטה, שייסד את תחום חקר ההפתעה ונותר החיבור החשוב ביותר בו. הספר הופיע במקור ב-1962 ופורסם בעברית – איזו אירוניה מרה – ב-2023, ממש ערב המלחמה. אך הראל לא הפנים את מסקנתה העיקרית של וולסטטר: שהסימנים המעידים על מלחמה מתקרבת מעורבים תמיד לבלי הפרד באותות שמרמזים על כיוון אחר ("רעש") – חלקם מקריים וחלקם פרי הונאה. רק בדיעבד, קבעה וולסטטר, הראשונים זוהרים באור נגוהות, בבחינת "איך אפשר היה לא לראות".

ראייה בדיעבד זו היא כשלעצמה סוג של הטיה קוגניטיבית עמוקה.

יתרה מזאת, הראל אינו מודע כנראה לפרסומי המכון למחקרי ביטחון לאומי, שהראו כי בכל המקרים במהלך המאה ה-20, ויש כתריסר כאלה, שבהם הצד שפתח במלחמה ניסה להפתיע, הוא אכן הצליח להפתיע בכולם (גת, 2024, 2026). אין שום שונות בהפתעות האסטרטגיות בפתיחת מלחמה – שכולן, ללא יוצא מן הכלל, הצליחו להפתיע – בין שמדובר בדמוקרטיות או בדיקטטורות, בתרבויות שונות בתכלית, במעורבות ארגוני מודיעין, משרדי חוץ והנהגות פוליטיות.

ואכן, רקורד הכישלון של אמ"ן במתן התרעה אסטרטגית למלחמה הוא מוחלט: אמ"ן נכשל במבצע רותם 1960, נכשל ביום הכיפורים 1973 ונכשל כמו האמריקאים בחיזוי פלישת עיראק לכווית ב-1990. אפשר להוסיף את אי-חיזוי מלחמת ששת הימים ב-1967 והתרעה חיובית כוזבת (false positive) על כך שההכרזה של סאדאת ב-1977 על כוונתו לבקר בירושלים הייתה לא פחות מתוכנית הונאה מצרית לקראת מלחמה. במשך 65 שנה אמ"ן לא הצליח מעולם במתן התרעה אסטרטגית, ומדובר בכל זאת באחד מארגוני המודיעין הטובים בעולם.

מעבר לזאת, יש לשים לב לכך שלא רק אמ"ן, שב"כ ומדינת ישראל הופתעו לחלוטין ממתקפת חמאס, אלא גם חזבאללה, איראן ואפילו הנהגתו המדינית של חמאס עצמו בקטר, שהיו מודעים כולם במידה כזאת או אחרת, ובחלקם שותפים פנימיים לרעיונות ההתקפה הכוללת על ישראל שהלכו והתגבשו בקרב שותפי 'ציר ההתנגדות' בשנים שלפני המלחמה, אבל היו עדיין רחוקים מממשות עבורם, ולא רק בשאלת העיתוי (עמ' 100-99).

אין הכוונה בכל אלו להצדיק את הכישלון, אלא להבין לעומק את ההבדל בין התפיסה המודיעינית בזמן אמת לבין הפרשנות בדיעבד, כפי שהם מתגלים באופן שאין מובהק ממנו בהצלחת כל ההפתעות האסטרטגיות בפתיחת מלחמה – נגד ישראל, מצד ישראל (1956, 1967) ובכל תריסר המקרים בהיסטוריה של המאה ה-20.

אחרי תיעוד מגוון עדויות קורעות לב על הטבח מפי חיילים וחיילות, תושבים והורים שכולים, עובר הספר לסקירת המלחמה שנבעה ממנו. הראל מעלה השערה שכוונתו של חמאס הייתה אולי דווקא למשוך את ישראל לפלישה כזאת, על כל מחיריה הצבאיים והמדיניים, כי אחרת, לטענתו, לשם מה בנה חמאס את מערך המנהרות האדיר ויתר מגנניו (עמ' 277-276). ואולם להשערה זו אין על מה לסמוך. כל העדויות מצביעות על כך שסינואר ושותפיו האמינו שמערך זה הוא בדיוק מה שירתיע את ישראל מפלישה ויביא אותה, לאחר פרק הפצצות תסכול מהאוויר, לשולחן המשא ומתן על שחרור האסירים הפלסטינים כולם.

בעקבות הצלחות צה"ל בצפון הרצועה, שהביאו את חמאס להסכים לעסקת החטופים הראשונה ב"מפתחות" חילופין נוחים מאוד לישראל, עבר חמאס לטקטיקת גרילה מתוך רשת המנהרות והפירים האינסופית ברצועה. עם התמשכות הדשדוש בחאן יונס, התרבות האבדות ויתר מחירי המלחמה, הגינויים הבינלאומיים והמעצורים מצד ארצות הברית, נפתח השסע הפוליטי-מחנאי בישראל מחדש בכל עוזו סביב השאלה של הפסקת המלחמה באותו שלב. מאז אביב 2024 נעשתה הקריאה להפסקת המלחמה שגורה בפי רבים באולפנים ואומצה על ידי מפלגות האופוזיציה, לא מעט בלחץ המפגינים בכיכרות. זאת בצל התחושה המוצדקת שהחלטותיו של ראש הממשלה נתניהו בנושא מושפעות עמוקות משיקולי הישרדות קואליציוניים ופרסונליים בוטים. ובכל זאת נותרה השאלה מהם האינטרסים המהותיים של מדינת ישראל.

אדגיש שאיני נמנה עם תומכי הממשלה והקואליציה שניהלו את המלחמה, ואשר גרמו בהצהרותיהם נזק מדיני והסברתי כבד ביותר לישראל בזירה הבינלאומית. למרות זאת נראה שהיה זה משגה חמור להביא להפסקת המלחמה בשלב המוקדם ולפי דרישות חמאס: נסיגה ישראלית מלאה מרצועת עזה וערובות בינלאומיות לאי-חידוש המלחמה, כשחמאס נותר עם עיקר כוחו הצבאי, שולט בכל הרצועה כשבראשו סינואר ודף וחוגג את נצחונו. הראל נמנע מלציין בספר את עמדתו בשאלה זו בזמן אמת. הוא מכיר בדיעבד בתיאורו בכך שכיבוש רפיח, השמדת מערכי חמאס במרחב, והריגת סינואר ודף הסתיימו כולם בהצלחה. עם זאת הוא נמנע מלכתוב שהתפתחויות אלה, ויתר מבצעי צה"ל במחצית השנייה של 2024, הפכו את מהלך המלחמה לטובת ישראל לאחר נקודת השפל והייאוש באביב 2024, גם אם, כדבריו, "הם לא הובילו לקריסת חמאס או לכניעתו" (עמ' 287).

מאז אביב 2024 הראל קרא בהתמדה במאמריו בעיתון הארץ להפסקת המלחמה, אף שידע כאמור היטב את תנאיו הבלתי מתפשרים של חמאס, שפורטו בפסקה הקודמת. כמקובל, הוא מדגיש שהפסקת האש שהושגה ב-9 באוקטובר 2025 הייתה יוזמת טראמפ שנכפתה על נתניהו, ויוצר את הרושם שניתן היה להשיגה במהלך השנתיים שלפני כן (עמ' 400).

ואולם תנאי הפסקת האש היו שונים מאוד מההצעות שעמדו על השולחן קודם לכן, וההסכם הושג במידה רבה כתוצאה מן האיום הישראלי לכבוש את העיר עזה במסגרת המבצע שכונה 'מרכבות גדעון ב', שצה"ל עמד בפני מימושו. מהלך כזה היה רע לישראל ורע לחמאס, אבל שימש גם אמצעי לחץ. במשחק הפוקר הזה חמאס הפסיד, בין היתר כי המשך המלחמה, וכנראה אפילו התקיפה הישראלית הכושלת שכוונה נגד הנהגת הארגון בקטר ב-9 בספטמבר 2025, הבהילו את חמאס ואת מדינות ערב ואפשרו לטראמפ לסגור את העסקה.

במסגרת העסקה חמאס הסכים לראשונה לשחרר את כל החטופים שנותרו בידיו, ללא נסיגה ישראלית מהרצועה שתאפשר לו לחדש את שליטתו על כולה, עד קו הגבול. על פי הפרשנות האמריקאית והבינלאומית, שחמאס מתחמק ממנה אבל היא בעלת חשיבות מדינית רבה, הוא גם הסכים להתפרק מנשקו. מובן שאין פירוש הדבר "ניצחון מוחלט", וחמאס עודנו שולט על כשליש מהרצועה, אבל התנאים והמצב שנוצר שונים מאוד ממה שעמד קודם על הפרק.

לספרו של הראל מעלות רבות, אבל ניתוחיו משועבדים מדי למערכה נגד נתניהו. אפשר להבין זאת. התחמקותו של נתניהו מאחריות – שלטונית ואופרטיבית – הדומיננטיות המוחלטת של שיקוליו האישיים, המניפולציות חסרות המעצורים שלו ופעולות "מכונת הרעל" בהשראתו הן בלתי נסבלות. ועדיין, השאלה שאין לשכוח לרגע היא מהם האינטרסים של מדינת ישראל ומהן האפשרויות הריאליות – הקשות משאול – שעמדו בפניה לאחר אסון ה-7 באוקטובר והקריסה. נראה שכמעט בלתי אפשרי להתגבר על הדיסוננסים הקוגניטיביים הכבירים הכרוכים בהפנמת כל האמור כאן. הדברים עומדים בניגוד לתפיסות שהפכו למקודשות בקרב ציבור רחב ולחלק מהותי מזהותו. ניתן להניח בוודאות שפרשנויות המלחמה, השלכותיה והדיה יוסיפו להעסיק אותנו עוד שנים ועשורים.

מקורות

גת, ע' (2024, 9 בספטמבר). הפתעה אסטרטגית – תמיד? מבט על, גיליון 1893, המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS .https://tinyurl.com/yy47kura

גת, ע' (2026). מה מסביר את הפתעת ה-7 באוקטובר. עדכן אסטרטגי, 29(1), 134-132. https://tinyurl.com/2aj8zsyr

חוגי, ג' (2026). חמש נקישות בדלת: כך הגענו לשבעה באוקטובר. כנרת, זמורה.

נדן, ע' ופרנקו, י' (עורכים) (2026). בעיניים עצומות: מידע גלוי ומלחמת "חרבות ברזל". מרכז משה דיין והוצאת מערכות.