האופציה הגרעינית הסעודית

ה-New York Times דיווח השבוע כי על-פי מזכיר ההגנה האמריקאי "לארצות הברית אין מדיניות יעילה לטווח הארוך להתמודד עם תוכנית הגרעין של איראן". באותו יום ממש, פרסם מלך סעודיה עבדאללה צו המורה על הקמת גוף ממשלתי, "עיר מדעית" שכל ייעודה "מחקר ופיתוח כל ההיבטים של אנרגיה גרעינית". צירוף מקרים? כנראה שכן. אך התקדמות תוכנית הגרעין של איראן והעובדה כי עד כה המדיניות האמריקאית בעניינה לא הוכיחה את עצמה, מביאה לחשש בריאד מפני הסתמכות בלעדית על ערבויות הגנה אמריקאיות, אם אלו אכן יתקבלו. מהן אם כן האופציות של סעודיה בבואה להתמודד עם מציאות בה לאיראן יש יכולת גרעינית? האם להגביר את שיתוף הפעולה עם ארצות הברית, האם "לעצום עין" ולשמור על יחסי שכנות טובים עם איראן, או אולי לרכוש מרתיע גרעיני משל עצמה? חששה של ערב הסעודית כי בתסריטים מסוימים היא עלולה להתמודד לבדה מול איראן גרעינית עשוי להוביל אותה לבחון את כל האופציות.

יתכן וסעודיה מבינה כי קשה, אולי לא ניתן, למנוע – לאורך זמן – ממדינה כמו איראן – לה היכולת הטכנולוגית והכלכלית ושקיבלה החלטה אסטרטגית לפתח יכולת גרעינית – מלהשלים את יעדה. לא מן הנמנע כי טהראן הסיקה שאילוצי הביטחון שלה כמו גם היוקרה וההשפעה המלווים להחזקה בנשק כזה עולים על המחיר המדיני והכלכלי שהיא משלמת ועתידה לשלם. כבר ב-2006 עם סיום הפסגה השנתית של "המועצה לשיתוף פעולה במפרץ" בריאד, הכריזה סעודיה, ועמה יתר מדינות המפרץ, על עניינה בפיתוח תוכניות גרעין עצמאית למטרות שלום. המניע המרכזי מאחוריהן, גם אם לא ניתן לכך ביטוי פומבי, הוא שאיפותיה הגרעיניות של איראן.

בהיותה המדינה הערבית המובילה במפרץ (ובשל חולשתה של מצרים, היא, בעל כורחה, אולי המובילה בעולם הערבי), היריבה האידיאולוגית-דתית והמתחרה העיקרית על השפעה אזורית עם איראן, היא תתקשה לשבת בחיבוק ידיים אם האחרונה תחזיק ביכולת גרעינית צבאית. כבר ב-2003 דיווח ראש אמ"ן לשעבר, אהרון זאבי פרקש, לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי "הסעודים מנהלים מגעים בפקיסטן לרכישת ראשי נפץ גרעיניים לטילי הקרקע-קרקע שברשותם... הם החליטו כי יפעלו לטובת מאזן אימה מול ההתחמשות האיראנית, ובכוונתם להציב את ראשי הקרב הפקיסטנים על אדמתם".

למרות השקיפות היחסית ושיתוף הפעולה של סעודיה עם הקהילה הבינלאומית בתחום הגרעין, ישנם עדיין ספקות לא מעטים באשר למידת אמינותה. זאת, לאור העובדה כי בעבר היו לה קשרים "אינטימיים" עם פקיסטן, ואף נטען לא פעם כי היא זו שעמדה מאחורי מימון תוכנית הגרעין והטילים של האחרונה. יוזכר כי לאחר המהפכה האסלאמית ולאורך שנות השמונים הציבה פקיסטן כוחות צבא בסעודיה והמדינות גם שיתפו פעולה בסיוע למוג'הדין האפגאנים. לפיכך, באם סעודיה תמצא עצמה בסיטואציה ביטחונית רגישה יתכן והיא תבקש לממש את ההשקעה שלה בתוכנית הפקיסטאנית.

לשתי מדינות סוניות אלו, הנמצאות משני עבריה של איראן אינטרסים חופפים: לפקיסטן ידע וכוח אדם מיומן אך היא חסרה כסף, מנגד, לסעודיה ממון רב אך מחסור בתשתית רלוונטית ובכוח אדם מיומן. לא ניתן לפסול את האפשרות כי סעודיה תבקש לאזן את כוחה של איראן על-ידי הגברת שיתוף הפעולה, גם בתחום הגרעיני, עם ידידתה משכבר הימים. זאת, למרות הסיכונים הפוליטיים – בעיקר בכל האמור ליחסיה עם ארצות הברית – והעובדה כי יש בזה סתירה להתחייבויות הבינלאומיות שלה ולעמדתה בעד מזרח תיכון נקי מנשק גרעיני. אם פקיסטן תציב נשק גרעיני בממלכה, יתכן וסעודיה לא תראה בכך הפרה של משטר אי ההפצה עליו היא חתומה, ובוודאי שכך אם הנשק ישמר בשליטה פקיסטנית. תרחיש זה הוא ספקולטיבי וזכה להכחשות הן באיסלמאבאד והן בריאד אך לא ניתן לשלול אותו על הסף במיוחד אם איראן תרגיש כי הנסיבות מאפשרות לה "פריצה" לעבר נשק גרעיני.

בשל סירובה של ארצות הברית, ערב הסעודית רכשה בחשאי בשנות השמונים כמה עשרות טילי קרקע-קרקע סיניים מסוג CSS-2 שבשל אי-דיוקם מתאימים רק לנשיאת ראשי נפץ גרעיניים. גם אם הם התיישנו במעט, הרי שהם מספקים בסיס לשדרוג ולהכשרה של צוותים. יתכן וגם בעתיד פעולותיה בתחום יהיו חשאיות כדי לא לעורר ביקורת ולהימנע מלהביך את ארצות הברית. לאחרונה הופיעו בתקשורת הסעודית ידיעות שבישרו על "שדרוג מערך הטילים האסטרטגיים" וחנוכה של מתקן פיקוד ושליטה חדש השייך לכוח הטילים של הממלכה. ביטוי לעובדה כי בראיית ריאד האיום האיראני הוא חמור ומיידי נתן לאחרונה שר החוץ שלה, אל-פייסל: "סנקציות הן פתרון ארוך-טווח... אך אנו מסתכלים על תוכנית הגרעין האיראני בטווח קצר יותר משום שאנו קרובים יותר למוקד האיום – אנו מעוניינים בפתרונות מיידיים ולא הדרגתיים". התפתחויות שונות לפיכך עשויות להביא את ערב הסעודית לקצר זמנים ובמקום פיתוח תשתית גרעינית עצמאית, בשל הדחיפות והיעדר תשתית מתאימה בשטחה, אין זה מן הנמנע כי היא תעדיף לרכוש את מרכיביה מן "המדף" ( ("Turn-Key", להיכנס לברית צבאית עם פקיסטן ובתרחישים מסוימים אף להציב בשטחה כוחות צבא גרעיניים של האחרונה.

האסטרטגיה הסעודית תלויה, אולי יותר מכל, בשאלה האם איראן תחצה את הסף הגרעיני ובאיזה אופן? נראה כי איראן הולכת ומתבססת במרחב הסף – דבר שמקנה לה חלק מהיתרונות המיוחסים למדינות גרעיניות – ושיאפשר לה, בעיתוי נוח מבחינתה, "פריצה" היה ותחליט על כך. אם איראן לא תחצה את הסף הגרעיני – יתכן וסעודיה תוכל להסתפק ב"עצימת עין" ובנקיטת צעדים סמליים כמו הגברת התיאום ושיתוף הפעולה בין מדינות המפרץ. אך אם תהיה ודאות, למשל באמצעות ניסוי גרעיני, כי איראן היא מדינת גרעינית לכל דבר ועניין, אזי סעודיה תראה עצמה מחויבת לרכוש, תרתי משמע, יכולת דומה. אגב, איתות מצדה כי היא נכונה ללכת בדרך זו, עשויה להיות דרך אפקטיבית כדי ללחוץ על ארצות הברית להפגין ביתר שאת את מחויבותה להגן על הממלכה.

למרות שלאור יכולותיה העדיפות של ארצות הברית אין לסעודיה, בעת הנוכחית, תחליף להשענות על ארצות הברית, יהיה זה בניגוד לאופי הסעודי לשים את כל הביצים בסל אחד. סביר כי לשם הישרדותו יבקש בית המלוכה לשמור על כל האופציות פתוחות. אם בראייתה של ריאד יפגעו האינטרסים הביטחוניים המהותיים שלה ותישקף סכנה ממשית ליציבות הממלכה, היא תעדיף לנקוט בשורה של צעדים, גם אם סותרים, כדי להבטיח את ביטחונה.

לנוכח עושרה הרב וחולשתה הצבאית סביר כי סעודיה תבקש לבנות סידורי ביטחון כאלו שיעניקו לה יתר עצמאות בקבלת החלטות וסיכויים טובים יותר לקיים מאזן הרתעה יציב במפרץ לאורך זמן. בעת הנוכחית אין עדות מוצקה כי סעודיה מתכוונת ללכת בכיוון זה, למרות שהימצאות של נשק גרעיני בידי איראן יהווה איום חמור מבחינתה. אין הרבה מדינות שחשובות לארצות הברית כמו סעודיה והמשמעויות הנובעות מ"האופציה הסעודית" עשויות לאלץ אותה להוכיח באופן אקטיבי כי היא מחויבת להגנת הממלכה. כל מדיניות אחרת עלולה להביא למשבר ביחסים בין המדינות והיא בעלת השלכות חמורות על הסביבה האסטרטגית של ישראל.