סעודיה משרטטת מחדש את מפת הבריתות באזור

להבדיל מהתגובה הערבית והבינלאומית כלפי קדאפי, היססו עד כה מדינות ערב מלנקוט עמדה תקיפה נגד אסד. רק לאחר חמישה חודשים ויותר מאלפיים הרוגים, החלו להישמע קולות שונים. ראשית, ההצהרה המשותפת של "המועצה לשיתוף פעולה במפרץ" שקראה לסוריה לחדול "מהדיכוי הקטלני של אזרחים" ואחריה, ההתבטאות יוצאת דופן בחריפותה של המלך הסעודי שהכריז כי מה שמתרחש בסוריה "אינו מקובל על סעודיה שתובעת להפסיק את מכונת ההרג". הצעד הוא עדות להתייצבות נוספת של סעודיה, לאחר שעשתה זאת גם בבחריין, נגד החזית הרדיקאלית בראשות איראן, בהבינה כי האירועים בסוריה הגיעו לרמה קריטית שעשויה להטות את הכף לרעת שושלת אסד. הדבר עולה בקנה אחד עם אימוץ עמדה אסרטיבית מבעבר על-ידי סעודיה, מאז תחילת האירועים בעולם הערבי, וניסיון לעצב מחדש את מפת הבריתות באזור בהתאם לאינטרסים שלה.

עבדאללה שישב עד כה על הגדר מבקש כעת לראות בנפילתו של אסד ולו בשל העובדה כי בכך תאבד איראן בת ברית מרכזית, יתערער המערך הרדיקאלי ותינתן לסעודיה הזדמנות להנהיג מחנה סוני גדול ומגובש מבעבר, זאת אם אכן הסונים, המהווים את הרוב במדינה, יתפסו את השלטון בסוריה. עד כה כשלה סעודיה בניסיון לחלץ את סוריה מציפורני איראן, וליצור גוש אנטי-איראני מלוכד שיורכב ממדינות סוניות, פרו-מערביות. המחאה בסוריה, ברמתה הנוכחית, מעניקה לסעודיה הזדמנות יוצאת דופן לממש את משאלתה.

למרות שסעודיה גובלת בכמה ממוקדי הסכסוך הקשים ביותר במזרח התיכון, עד כה היא העדיפה לנטרל סכנות לביטחון הלאומי שלה תוך הימנעות משימוש באמצעים צבאיים גלויים וניסיון לחמוק מתפקידי הובלה ומנהיגות. דיפלומטיה וממון היו הכלים המועדפים. מאז תחילת האירועים המכונים "האביב הערבי" האליטה הסעודית המזדקנת מבינה כי היא עלולה למצוא עצמה בעוד מספר שנים בסביבה פוליטית שונה שבה, מחד גיסא נתינים הופכים אט-אט לאזרחים שווי זכויות, ומאידך גיסא מחריף העימות העדתי וגוברת אי היציבות. בראייתה אין די באמצעים המסורתיים בעזרתם עצבה הממלכה את סביבתה האסטרטגית וכי עליה לצאת מן הפאסיביות היחסית כדי לנטרל סכנות לביטחון הלאומי שלה ואף, אם יש צורך, לנסות ולהנהיג את המרחב הערבי.

בהקשר זה, סעודיה יוצאת מגדרה כדי למנוע ממצרים מלהתקרב לאיראן. ישנו חשש בריאד כי ההנהגה "החדשה" במצרים תטה יותר לכיוון איראן, זאת גם כדי להשביע את דעת הקהל הנוטה יותר לכיוונה. בחודשים שלאחר הפלת מובארכ נשמעו בקהיר התבטאויות בדבר הצורך לחדש את היחסים הדיפלומטיים עם טהרן. בכירים איראנים קיבלו בברכה את ההתבטאויות בקהיר, בנוגע לכוונה לפתוח דף חדש ביחסים עימם ואף אמרו כי ההתנגדות של מצרים לישראל ו"אימוצה את מודל המהפכה האסלאמית" יוצרים מכנה משותף בינה לבין איראן. בנוסף לסיוע בסך 4 מיליארד דולר שנועדו לסייע לכלכלה המצרית "לצוף מעל המים", ריאד הסירה את האבק משורה של מיזמים משותפים שנועדו לחזק את קשרי המדינות, בכלל זה הצעה ישנה לבניית גשר שיחבר ביניהן מעל מייצרי טירן. במקביל לניסיון סעודי להביא לאיחוד שורות בין מדינות המפרץ היא מבקשת לצרף את ירדן (ואולי גם את מרוקו) לגוש של מונרכיות, כדי למנוע מהן לעשות רפורמות ואולי, כפי שהחל המלך המרוקאי, לבסס הפרדת רשויות ואף להפוך בעתיד למונרכיה חוקתית. ריאד המבקשת "לחסן" את המשטרים המלוכניים מפני סיכונים אפשריים ליציבותם, צפויה להוביל בקרוב את המשא ומתן עם ירדן כדי לצרפה, באופן זה או אחר, למועדון היוקרתי של "המועצה לשיתוף הפעולה במפרץ". זאת, למרות הסתייגות חלק מחברות הארגון (היא גם העניקה לירדן 1.5 מיליארד דולר).

לא ברור עד כמה העמדה המוצהרת התקיפה של סעודיה מגובה, למשל, בתמיכה משמעותית בתנועת המחאה הסורית (ריאד תומכת מזה זמן באופוזיציה במדינה), אך יש בה בוודאי כדי לתת הכשר ערבי ואסלאמי לפעולות שלא ננקטו עד כה. למרות התרומה החיובית לגיבוש המחנה האנטי-איראני, צעדיו של עבדאללה עלולים גם להפחית את חופש התמרון שלו עצמו, מבית ומחוץ. הוא יתקשה לשקם את יחסיו עם סוריה אם אסאד ומקורביו ידבקו בשלטון. האם קיווה המלך להרחיק ביקורת מעצמו? יתכן. אך היה והמחאה תדפוק על דלתו, כיצד הוא יסביר מדוע הוא לא מיישם את המלצותיו שלו? נפילתו האפשרית של אסד עלולה להיות אבן דומינו נוספת שתוביל בסופו של דבר אל הממלכה עצמה.

כדי לגבות את הצהרותיו ("ההיסטוריות" לפי העיתונות הסעודית), החזיר המלך את השגריר שלו להתייעצויות, במהלך שעשוי להעניק "רוח גבית" למחאה ולגיטימציה למדינות נוספות להגביר את הלחץ על סוריה. ואכן, יום לאחר נאום עבדאללה הודיעו גם בחריין וכווית, המדינות הקרובות ביותר לסעודיה מבין מדינות המפרץ, כי הן מחזירות את שגריריהן מדמשק כמחאה על הדיכוי האלים של המפגינים (בכך הן מצטרפות לקטר שעשתה זאת קודם לכן). נאום המלך הביא כבר לשורה של הפגנות נגד המשטר הסורי במפרץ ולהחרפת ההתבטאויות בנושא בעולם הערבי הסוני. עבדאללה עשוי גם לסלול את הדרך לשינוי המדיניות האמריקאית המהוססת, ולהעניק לנשיא אובמה הזדמנות להקשיח את הטון אל מול הטבח הנמשך.

מדוע עבדאללה חיכה עד עכשיו? העמדה התקיפה מול סוריה קשורה לכעס של המלך על הרג הסונים הנמשך, זאת בתקופה הרגישה של חודש הרמאדאן, במיוחד בקרב אלמנטים שבטיים הקרובים לממלכה, וכנראה גם לתסכולו לאחר שנכשלו ניסיונותיו לקדם "עסקה" עם אסד ולהביא לרגיעה מאחורי הקלעים.

העמדה הנחרצת של סעודיה ביחס לאסד יכולה להתפרש כהודאה בחוסר יכולתה להשפיע על כיוון האירועים, בסוריה כמו בלבנון, או כאמור כהכרה כי המאזן נוטה יותר מבעבר לטובת המפגינים הסורים. על-פי הגיון זה, סעודיה עד כה "ישבה על הגדר" כדי להיווכח לאן נוטה המאזן הפנים-סורי. עבדאללה היסס לפעול גם בשל חששו מתגובת איראן וחוסר הוודאות באשר למדיניות האמריקאית כלפי משטר אסד, אך שינה את עמדתו בשל הצביון הבין-עדתי שמקבלת המחאה. בצעדו, זה מקווה עבדאללה להרחיק את עצמו מאסד, מתוך הבנה כי משטר המיעוט העלאווי (מיעוט כופר, בראייתו של עבדאללה, גם בשל זיקתו לשיעה) נחלש משמעותית ואולי אף עתיד לקרוס, וכי על סעודיה להכין עצמה לקראת אפשרות זו.

מדובר בצעד דרמטי, בוודאי עבור המלך הסעודי, המאופק בדרך כלל. צעד בעל פוטנציאל להביא למפנה של ממש לאור משקלה של סעודיה בעולם הערבי והאסלאמי. אין זו דאגה לזכויות האדם שניצבת בראש מעייניו של המלך, לכן גם אין סתירה בראייתו בין התמיכה במחאה בסוריה לבין הסיוע שהעניק לדיכוי המחאה בבחריין. שיקולים של מאזן עוצמה קלאסי ויריבות בין-עדתית שזורים יחדיו "בפעלתנות" הסעודית – ניסיון לבלום את איראן ולגבש חזית סונית כמשקל נגד להשפעתה. הפלתו של אסד תהיה הדבר הטוב ביותר עבור עבדאללה, שני רק לנפילת הרפובליקה האסלאמית עצמה, גם אם הוא מבין, כדברי תרכי אל-פייסל, "שאסד ילחם עד הסורי האחרון". כך או כך, הממלכה נראית מוכנה מתמיד לרתום את כל נכסיה הכלכליים והמדיניים, והם לא מבוטלים, במאמץ להתמודד עם השאיפות האזוריות של איראן.