פרסומים

אנטי-ציונות מעולם לא הייתה דוקטרינה אחת בעלת מקור יחיד. היא צמחה ממסורות דתיות, אידאולוגיות ופוליטיות שונות, שחלקן לא נבעו מעוינות כלפי יהודים.

זרם מרכזי אחד של התנגדות יהודית לציונות היה תיאולוגי ואסכטולוגי. קבוצות חרדיות מסוימות, ובראשן חסידות סאטמר, דחו את הציונות מתוך אמונה כי שיבת היהודים לציון צריכה להמתין לגאולה משיחית. מנקודת מבט זו, הציונות לא הייתה רק שגויה מבחינה פוליטית, אלא גם בלתי ראויה מבחינה דתית: ניסיון לכפות את הגאולה בטרם זמנה שנקבע בידי האל.

צורות אחרות של אנטי-ציונות יהודית התבססו על טיעונים ליברליים, אזרחיים או אוניברסליסטיים. חלק מהיהודים בעת החדשה חששו כי הגדרת היהודים כאומה תפגע בתביעתם לשוויון אזרחי במדינות ליברליות. כך, למשל, מצע פיטסבורג של היהדות הרפורמית בארצות הברית משנת 1885 קבע כי היהודים אינם עוד אומה אלא קהילה דתית, בלי ציפייה לשיבה לציון או להשבת חוקים הנוגעים למדינה יהודית. האנטי-ציונות הבונדיסטית, לעומת זאת, הדגישה את רעיון ה-doykeit — ״כאן־יות״  — וטענה כי יש לבנות את החיים הפוליטיים והתרבותיים היהודיים במקום שבו היהודים כבר חיים, ולא במולדת לאומית עתידית.

הבחנות אלו חשובות להיסטוריונים. אנטי-ציונות, כמו מושגים תאורטיים אחרים, חייבת להיבחן בהקשריה השונים: תיאולוגי, ליברלי, סוציאליסטי, אוניברסליסטי, לאומי ופוסט-קולוניאלי. ואולם, עבור קובעי מדיניות, מורכבות היסטורית אינה יכולה לשמש תירוץ לשיתוק אנליטי. אידאולוגיות מפלות רבות התבססו על הצדקות קוהרנטיות. השאלה המעשית אינה רק מה משמעותה התיאורטית של אידאולוגיה כלשהי, אלא מה השלכותיה בפועל.

גבולות השאלה המקובלת

השאלה ״מתי אנטי-ציונות הופכת לאנטישמיות?״ נראית לעיתים קרובות ניטרלית. היא מציעה הבחנה נחוצה בין ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל לבין שנאת יהודים. הבחנה זו אכן חשובה. חברות דמוקרטיות חייבות לשמור על מרחב לביקורת על ממשלות, ובכלל זה על ישראל.

אך השאלה יכולה לשמש גם כהסחת דעת. לאחר אירועים אנטישמיים — הטרדות בבתי כנסת, איומים על מוסדות יהודיים, הפחדת סטודנטים יהודים, הדרת דוברים ישראלים או תקיפות נגד מרחבים יהודיים גלויים — התגובה בדרך כלל ממוסגרת מחדש כדיון על ״ביקורת נגד ישראל.״ קבוצות יהודיות אנטי-ציוניות עכשוויות, כגון Jewish Voice for Peace (JVP), מוצגות במקרה זה כאליבי מוסרי: כראיה לכך שאנטי-ציונות אינה יכולה להיות אנטישמית, משום שיהודים מסוימים תומכים בה.

גישה זו אינה נותנת מענה לבעיה המרכזית. עצם קיומם של יהודים אנטי-ציונים אינו מסביר מדוע בתי כנסת, בתי ספר יהודיים, מסעדות כשרות, סטודנטים יהודים, אקדמאים ישראלים, אמנים ישראלים או מוסדות תרבות יהודיים הופכים ליעד בשל אירועים במזרח התיכון. גישה זו גם אינה מסבירה מדוע השתייכות יהודית בתפוצות נעשית מותנית באופן גובר בהתנערות פוליטית מישראל. במקום זאת, אזכור קבוצות כגון JVP מסיט את תשומת הלב מן האקט המפלה עצמו אל דיון מופשט באידאולוגיה.

הדרישה לאתר תחילה את מקורה האידאולוגי המדויק של האפליה — בין אם מדובר באנטי-ציונות, ביקורת על ישראל, פוליטיקה אנטי-קולוניאלית או הצדקה אחרת — היא מבחן שכמעט אינו מיושם על קבוצות מיעוט אחרות. אין להסיק מכך שהכוונה אינה רלוונטית. במשפט ובמדיניות, למניעים עשויה להיות חשיבות. אך כוונה מפלה אינה תמיד גלויה, ומוסדות אינם צריכים להמתין לגנאלוגיה מלאה של האידאולוגיה של כל שחקן בטרם יכירו באפליה, יחס בלתי-שוויוני או פגיעה. בהקשרים אחרים של זכויות אזרח, לא מצדיקים סקסיזם רק משום שהוא מופיע בלבוש פטרנליסטי במקום בעוינות גלויה. לא מבטלים גזענות רק משום שהיא מנוסחת בשפה דתית, תרבותית או אוניברסליסטית ולא במונחים ביולוגיים. אפליה יכולה להיות מנומסת, תיאולוגית, פטרנליסטית, אידאולוגית או פרוגרסיבית בטון — ועדיין להישאר מפלה בתוצאותיה.

רק במקרה של אנטי-ציונות, קיומה של הצדקה קוהרנטית שאינה נובעת משנאה נתפס לעיתים קרובות כאילו הוא משעה לחלוטין את שאלת ההטיה המפלה. כך, למשל, פעיל כלשהו עשוי למסגר הדרת דובר ישראלי כמחאה אנטי-קולוניאלית ולא כביטוי לעוינות כלפי יהודים. אך השאלה המוסדית הרלוונטית נותרת בעינה: האם אדם או קבוצה מודרים בשל זהותם הקולקטיבית הישראלית או היהודית.

מכוונה לתפקוד

לצרכים מדיניים, יש להעביר את מוקד הבעיה מן הכוונה התיאורטית אל התפקוד הפרקטי. השאלה אינה צריכה להיות רק ״מה פירושה של אנטי-ציונות?״, אלא גם ״כיצד נעשה בה שימוש?״

כאשר אנטי-ציונות מובילה להפיכת יהודים או ישראלים ליעד מעצם היותם כאלה, להדרה של סטודנטים יהודים או ישראלים ממרחבים ציבוריים, לאיום על קהילות יהודיות, דוברים ישראלים או מוסדות הקשורים לישראל, כמו גם לשלילת צורות של זהות קולקטיבית מיהודים המוענקות לעמים אחרים, לא ניתן להתייחס אליה כאל עמדה פוליטית בלבד. בשלב זה, תפקידה החברתי הופך למפלה, תהא אשר תהא הצדקתה המוצהרת.

אין פירוש הדבר שכל ביקורת על הציונות או על ישראל היא אנטישמית. ואין פירוש הדבר שקובעי מדיניות צריכים לפקח על מחשבה פוליטית. במקום זאת, על מוסדות להבחין בין מחלוקת פוליטית לבין אפליה. התנגדות לממשלה, לקואליציה, למלחמה או למדיניות היא חלק מן השיח הדמוקרטי. אך הטלת אחריות קולקטיבית על יהודים או ישראלים בגין מעשי ישראל, התייחסות למוסדות יהודיים או ישראליים כאל שלוחות של מדיניות ישראל, או קבלת זהות יהודית רק כאשר היא מנותקת מזיקה לישראל אינם ביטויים רגילים של ביקורת פוליטית. הם ביטויים עכשוויים של יחס בלתי-שוויוני.

מגבלות ההגדרה העצמית

גישה פונקציונלית צריכה לחול גם על תיוגים פוליטיים באופן כללי. כשם שאין להשתמש אוטומטית בקבוצות יהודיות אנטי-ציוניות כדי לפטור פעילות אנטי-ציונית מהאשמה באנטישמיות, כך אין לקבל ככאלה ארגונים המגדירים עצמם ציוניים, פרו-ישראליים או פרו-שלום רק בשל אימוצם את המונחים הללו.

אין פירוש הדבר שעל גוף רשמי כלשהו להכריע מי ציוני ומי לא. ואין להסיק מכך שמחלוקת על מדיניות ישראל שוללת מקבוצה את הגדרתה כציונית או פרו-ישראלית. קיימות, כמובן, השקפות שונות בקרב ישראלים, יהודים וציונים באשר לדרך הטובה ביותר להבטיח את ביטחונה של ישראל, לשמר את הדמוקרטיה שלה ולקדם שלום — די בכמה דקות במליאת הכנסת כדי להבין שתרבות הוויכוח היא מרכיב מרכזי באופייה של ישראל.

הטענה מצומצמת יותר: יש לבחון תיוגים פוליטיים לאור תוצאות מעשיות. מונחים כגון "אנטי-ציוני״, ״ציוני״, ״פרו-ישראל״ ו״פרו-שלום״ אינם תיאוריים בלבד; לעיתים קרובות הם משמשים כתביעה ללגיטימציה. לכן על קובעי מדיניות, מוסדות קהילתיים, אוניברסיטאות וגופי זכויות אזרח לשאול לא רק כיצד ארגונים מגדירים את עצמם, אלא מה משמעות עמדותיהם והתנהלותם בפועל.

קבוצה עשויה להזדהות עם הציונות תוך קידום מדיניות שאחרים יראו בה החלשת ההרתעה הישראלית, צמצום ההגדרה העצמית הקולקטיבית היהודית או הכפפת ישראל לסטנדרטים חריגים. מחלוקת זו היא חלק מן הדיון הדמוקרטי. אך התיוג לבדו לא צריך להכריע. אותו סטנדרט פונקציונלי צריך לחול באופן גורף: לא רק הטרמינולוגיה שארגון מאמץ חשובה, אלא גם תוצאות העמדות שהוא מקדם.

השלכות למדיניות

גישה זו מציעה כמה קווים מנחים. ראשית, על מוסדות להתמקד בהתנהגות ובתוצאות. השאלה הרלוונטית אינה אם שחקן יכול להציע הסבר מתוחכם לאנטי-ציונות, אלא אם יהודים מודרים, מאוימים, מוטרדים או נתפסים כאחראים קולקטיבית למעשי מדינת ישראל. זוהי גם דרך מועילה להבחין בין ביטוי פוליטי מוגן לבין התנהגות מפלה. הסוגייה אינה אם עמדה כלשהי פוגענית, אלא אם היא יוצרת הדרה, הפחדה, יחס בלתי-שוויוני או האשמה קולקטיבית.

שנית, אין להשתמש בקבוצות יהודיות אנטי-ציוניות כאליבי גורף. העובדה שיהודים מסוימים דוחים את הציונות אינה מבטלת את השפעתה המפלה של פעילות אנטי-ציונית על יהודים אחרים. שום קבוצת מיעוט אינה נחשבת למוגנת רק כאשר כל חבריה מסכימים על משמעות זהותה הקולקטיבית.

שלישית, יש לבחון באופן פונקציונאלי גם קבוצות המגדירות עצמן ציוניות או פרו-ישראליות, אך מבלי למשטר מחלוקת לגיטימית. שפה ציונית כשלעצמה אינה קובעת את המשמעות המעשית של סדר-יום מדיני. השאלה הרלוונטית היא האם עמדות מסוימות מאשרות את ההגדרה העצמית הקולקטיבית היהודית בתנאים שווים, או מכפיפות את ישראל ואת החיים הקולקטיביים היהודיים לסטנדרטים חריגים שאינם מוטלים על אחרים.

רביעית, על קובעי מדיניות להבחין בין ביקורת על מדיניות ישראל לבין שלילה או החלשה של זכויות קולקטיביות יהודיות. התנגדות לממשלה מסוימת או להחלטה צבאית היא לגיטימית. אך כאשר ההגדרה העצמית היהודית נתפסת באופן ייחודי כמותנית, או כאשר זכותה של ישראל להגן על עצמה נבחנת בסטנדרטים שאינם מיושמים על בעלי ברית מקבילים, אין מדובר עוד רק במחלוקת על מדיניות.

לבסוף, על מוסדות להכיר בכך שאנטישמיות נוטה להתבטא בשפה המוסרית של זמנה. בתקופות שונות הואשמו יהודים במונחים דתיים, גזעיים, כלכליים, לאומיים ומהפכניים. למעשה, עצם המונח ״אנטישמיות״, שנטבע במאה התשע־עשרה, נועד להבחין בין עוינות מודרנית כלפי יהודים לבין שנאה דתית קדומה באמצעות ניסוחו בשפת מדע הגזע והניטרליות הפוליטית. כיום, עוינות כלפי יהודים מתבטאת לעיתים קרובות בשפת האנטי-גזענות, האנטי-קולוניאליזם, זכויות האדם, הדמוקרטיה או השלום. שפות אלו אינן אנטישמית לכשעצמן, אך גם אינן פוטרות מבדיקה. יש לבחון את השפעותיהן, תפקודיהן ומטרותיהן.

סיכום

הדיון על אנטי-ציונות ואנטישמיות לא יוכרע באמצעות חזרה אינסופית על השאלה מתי האחת ״הופכת״ לאחרת. ניסוח זה מניח לעיתים קרובות כי אנטישמיות חייבת להתבטא בשנאה בוטה כדי שניתן יהיה לזהותה — אך לרוב אין היא מתנהגת כך. אנטישמיות, כמו צורות אחרות של אפליה, מתאימה את עצמה לשפת התקופה.

עבור קובעי מדיניות, השאלה המועילה יותר אינה אם אנטי-ציונות היא אנטישמית במובן המופשט. השאלה היא האם בפועל אנטי-ציונות מכוונת כלפי יהודים או ישראלים, מדירה אותם, מתייחסת למוסדות יהודיים או ישראליים כאל שלוחות של מדינת ישראל, או שוללת מן היהודים לגיטימציה קולקטיבית. אותו עיקרון צריך לחול גם על קבוצות הטוענות לזהות ציונית או פרו-ישראלית: לא רק התווית חשובה, אלא גם תוצאות המדיניות שהן מקדמות.

בשני המקרים, הגדרה עצמית אינה מספיקה. המשימה היא להעריך רעיונות, תנועות וארגונים על פי השפעותיהם המעשיות על ביטחון היהודים, שוויון היהודים והלגיטימיות של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.