פרסומים
פרסום מיוחד, 3 באוגוסט 2020
בישראל, המושג "תקשורת אסטרטגית" (Strategic Communications) נעדר מהשיח האקדמי והמקצועי. במקומו קיימות שלוש גישות שונות להעברת מסרים מטעם המדינה – הסברה, דיפלומטיה ציבורית, ומערכה על התודעה. באמצעות סקירה היסטורית של תהליכי הפיתוח והיישום של הגישות השונות, מאמר זה מציע שתי תרומות לתחום התקשורת האסטרטגית. הראשונה היא ניתוח המראה כיצד ישראל מצאה עצמה עם גישות שונות, מדוע חסרה לה מסגרת חשיבה קוהרנטית אחת, והאם אחת הגישות יכולה להיחשב כמקבילה למושג 'תקשורת אסטרטגית'. התרומה השנייה היא ניתוח המקרה של ישראל לשם ביסוס הטענה בדבר החשיבות שיש למסגרת חשיבה מקיפה וממצה בעת הפעלת תקשורת אסטרטגית, וציון ההשלכות של היעדר מסגרת כזו.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת Defence Strategic Communication בגיליון אביב 2020. לקריאת המאמר בנוסחו המקורי לחצ/י כאן
* מחברי המאמר מודים לעמוס הרביץ' ורועי שולמן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי על עזרתם באיסוף חומרים ובכתיבת המחקר ולמתן רוזנברג על הסיוע בתרגום.