איראן – פנים

מדוע שינוי משטר, יעד ראוי בפני עצמו, לא צריך להיות חלק מהתכנון האסטרטגי הישראלי להתמודדות עם האיומים הדחופים המגיעים מטהראן?

מסקנות מדיון מומחים איראניים, בו נשמעה ביקורת על אסטרטגיית המלחמה של טהראן

מוג'תבא ח'אמנהאי ירש את אביו לאחר חיסולו בפברואר האחרון, אך מאז לא הופיע בציבור. כיצד פועלים באיראן כדי לשמור על הלגיטימציה של המנהיג העליון, ואיך עלולה הימשכות היעדרותו להשפיע על יציבות המשטר?

כיצד המלחמה והמשבר הכלכלי מאיצים את שחיקת מעמד הביניים האיראני - ומהן ההשלכות החברתיות והפוליטיות של התהליך?

משלהי שנת 2024 נשמעת ביקורת גוברת מצד חוגים אולטרה-שמרניים ומהפכניים ברפובליקה האסלאמית בסוגיות מדיניות פנים וחוץ. עיקר הביקורת הופנתה להימנעות איראן מתגובה לתקיפה הישראלית ב-26 באוקטובר 2024, לכישלונות האיראניים בסוריה על רקע קריסת משטר אסד ולהחלטה לעכב את מימוש חוק הרעלה, שנועד להחריף את הענישה על הפרת קוד הלבוש האסלאמי. אף כי חילוקי דעות ומאבקי כוחות בין הזרמים הפוליטיים המרכזיים באיראן הם מאפיין קבוע במערכת האיראנית, מחאת הקבוצות הרדיקליות מעוררת עניין ציבורי ופוליטי מיוחד. זאת בעיקר לנוכח העובדה שהיא נסבה סביב החלטות שאינן באחריותה הבלעדית של הממשלה ואשר התקבלו בידי מוסדות פוליטיים הכפופים ישירות למנהיג איראן, ובראשם המועצה העליונה לביטחון לאומי. לפיכך, חוגים במחנה השמרני מביעים חשש כי קריאת התיגר מצד הרדיקלים על מדיניות השלטונות עלולה לא רק לערער אף יותר את הלכידות החברתית אלא גם לפגוע בלכידות האליטה השלטונית. גם אם אין בביקורת הגוברת מצד הרדיקלים על מדיניות המשטר משום איום מיידי ומשמעותי על לכידות האליטה הפוליטית והביטחונית באיראן, היא עלולה לערער את בסיס התמיכה האידאולוגי של המשטר ולהקשות עליו להתמודד לאורך זמן עם איומים משמעותיים יותר על יציבותו.