פרסומים

שלושה ימים לאחר פרוץ המערכה בין איראן לישראל, מתקרבת איראן לצומת הכרעה על רקע המשך התקיפות הישראליות המשמעותיות והפגיעה המצטברת ביכולות ובנכסים אסטרטגיים איראניים. נכון לשלב זה, תמונת המצב מבחינתה של איראן מורכבת ומעורבת: מצד אחד, היא ספגה מהלומת פתיחה קשה ביותר, שפגעה בדרג הפיקודי הצבאי הבכיר. אין מדובר כאן רק בהפתעה אסטרטגית, בהשפלה לאומית ובהוכחה נוספת לחדירה המודיעינית והמבצעית של ישראל למוקדי כוח קריטיים במשטר, אלא בפגיעה – גם אם זמנית וחלקית – ביכולתה של ההנהגה המדינית והביטחונית בטהראן לנהל באופן מיטבי את המערכה בהעדרם של מפקדים בולטים בכוחות המזוינים האיראנים, בראשם הרמטכ"ל, מפקד משמרות המהפכה, ראשי אגפי המודיעין והמבצעים ומפקד זרוע האוויר והחלל במשמרות המהפכה.

בנוסף על כך, בימים האחרונים המשיך חיל האוויר הישראלי לבסס הישגים מבצעיים משמעותיים ולהסב נזקים מצטברים לתוכנית הגרעין (לרבות פגיעה, אף כי חלקית ולא הרס מוחלט, במתקן ההעשרה בנטנז וחיסולם של למעלה מעשרה מדענים הקשורים, ככל הנראה, לתוכנית הנשק הגרעיני ומהווים צוואר בקבוק משמעותי בתוכנית הגרעין), למערכים הביטחוניים-צבאיים האיראניים (מפקדות, מערכי הטילים וההגנה האווירית, מערך המודיעין של משמרות המהפכה) ולתשתיות אסטרטגיות מסוימות בתחום האנרגיה. הפגיעה המתמשכת מצדה של ישראל יכולה לשחוק את מערך הפיקוד והשליטה של הכוחות המזוינים האיראניים ואף להחליש לאורך זמן את יכולתו של המשטר להתמודד בהצלחה עם אתגרים מבית עד כדי הצבת איום גובר על יציבותו.

מנגד, להנהגה האיראנית עומדים לעת עתה מספר הישגים מסוימים: תוכנית הגרעין אומנם נפגעה, אך הפגיעה אינה קריטית, במיוחד כל עוד מתקן ההעשרה בפורדו לא נפגע. שנית, לעת עתה לא נשקף איום ממשי ומיידי ליציבותו הפנימית של המשטר הממשיך להפגין לכידות, נחישות וחיוניות ואף מיישר שורות אל מול האיום החיצוני. הציבור האיראני, שעוינותו כלפי המשטר אינה מוטלת בספק, מבטא אומנם מורת רוח לנוכח כישלון השלטונות לספק הגנה לאזרחים, אך לא מפגין בשלב זה התנגדות כלפי המשטר. נראה כי עמדת הציבור מושפעת במידה רבה מהתמונות הקשות של הרס בשכונות מגורים שנפגעו מתקיפות ישראל, דבר שתורם דווקא ללכידות פנימית ולהתחזקות תחושת הסולידריות הלאומית. שלישית, המשטר הצליח להסב פגיעה מסוימת בעורף הישראלי. אף שממדי הפגיעה מוגבלים באופן יחסי, התקשורת האיראנית והשלטונות ממנפים את תיעוד הפגיעות בישראל להדגשת הנרטיב התודעתי בנוגע ליכולתה של הרפובליקה האסלאמית להתמודד בהצלחה עם ישראל לאורך זמן ולהסב לה נזק משמעותי.

לאור מציאות זאת, איראן  מתקרבת להכרעות קריטיות לגבי אופן ניהול המערכה ולאסטרטגיית היציאה ממנה. ניתן להעריך כי ההנהגה האיראנית חותרת לשמר גם בתום המערכה כמה הישגים מרכזיים: שרידות המשטר, שהרצון להבטיח אותה מפני איומים מבית ומבחוץ היה ונותר היעד הראשון במעלה של הרפובליקה האסלאמית; שרידות תוכנית הגרעין, שנתפסת כ"תעודת ביטוח" לשימור קיומו של המשטר; ושרידות מערכים אסטרטגיים קריטיים, בהם מערכי הטילים, המודיעין והפיקוד והשליטה, באופן שיאפשר לה להתמודד למול אתגרים ביטחוניים עתידיים. ההחלטות שתאמץ איראן לגבי אופן ניהול המערכה, מועד סיומה, אסטרטגיית היציאה ממנה ולאחר מכן הסדרה אפשרית ועתיד אסטרטגיית הגרעין, ייגזרו בשבועות הקרובים על בסיס הערכתה ביחס ליכולתה לשמר הישגים מרכזיים אלה.

בשלב זה, איראן ממשיכה להיות ממוקדת בניהול הלחימה תוך ניסיון לצמצם עד כמה שניתן את השלכות התקיפות הישראליות ולהסב לישראל מקסימום נזק. אולם ככל שנמשכת המערכה ונזקיה מצטברים, תידרש ההנהגה בטהראן להכריע בין כמה אופציות מרכזיות: להמשיך במערכה במתכונתה הנוכחית בניסיון לגרור את ישראל למלחמת התשה מתמשכת, לנסות ולסיים את המערכה תוך הסדרה מדינית או לנקוט בצעדים מסלימים, כדוגמת פרישה מה-NPT או ניסיון לפרוץ קדימה לנשק גרעיני (ייתכן במתקן חשאי) כדי לעודד התערבות בינלאומית לעצירת המלחמה.

המשך הלחימה עשוי לאפשר לאיראן להמשיך ולפגוע בעורף הישראלי, אך מנגד ידרוש ממנה לספוג מחירים חמורים, שעלולים להחריף אף יותר, ולסכן נכסים אסטרטגיים, תשתיות קריטיות ואף יכולות גרעיניות נוספות. לאורך זמן, נזקים אלה עשויים לערער את יכולתה לשמר את ההישגים המרכזיים שהיא חותרת לשמר בתום המערכה. יתר על כן, אין ודאות לגבי משך הזמן שבו היא יכולה להמשיך לאורך זמן לשגר מטחי טילים בהיקפים הנוכחיים. אם היא תידרש לאמץ כלכלת חימושים, במיוחד לנוכח המשך הגריעה ביכולותיה מצד ישראל, היא עלולה להגיע למצב שבו לא יהיה באפשרותה להציב אתגר משמעותי בפני מערכות ההגנה האווירית של ישראל באמצעות שיגורים בודדים ביום.

החלטה איראנית לסיים את המערכה ולחזור למשא ומתן תלויה בהסכמה ישראלית להפסקת אש וייתכן שגם בנכונות מצד ארצות הברית להסכים לדרישותיה טרם הפסקת אש. בכל מקרה, ספק רב אם איראן מוכנה כבר בשלב הנוכחי להפגין גמישות ונכונות לשוב לשולחן המשא ומתן. שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, הביע אומנם נכונות עקרונית להפסקת אש, אך דובר משרד החוץ כבר הבהיר שחידוש השיחות עם ארצות הברית הפך להיות חסר משמעות, משום שטהראן אינה מעלה על דעתה שישראל פעלה ללא תיאום, שיתוף פעולה, או לכל הפחות אור ירוק מצד הממשל האמריקני.

פרישה מה-NPT, שכבר הועלתה כהצעה מצד כמה חברי מג'לס איראניים, ועל אחת כמה וכמה ניסיון לפרוץ קדימה לנשק גרעיני, עשויים אומנם לשמש כאמצעי לחץ להתערבות בינלאומית לסיום המלחמה. עם זאת, ספק אם ביכולתה של איראן בעת הנוכחי, במיוחד לנוכח החדירה המודיעינית המוכחת לתוכנית הגרעין והמשך פעילות צה"ל האינטנסיבית בשמי איראן, לבצע פריצה חשאית לנשק. יתר על כן, מהלכים כאלה נושאים סיכון משמעותי, משום שהם עלולים להביא להתערבות אמריקאית במערכה, שאיראן מעוניינת להימנע ממנה, וכן להחליש את הלגיטימציה הבינלאומית של איראן, שהתחזקה לכאורה בעקבות תקיפת המנע הישראלית.

גם במקרה שבו תושג הפסקת אש, תעמוד ההנהגה האיראנית בפני דילמה עמוקה לגבי מדיניותה לעתיד. מצד אחד, נחישות להמשיך להעשיר אורניום בשטחה עלולה להביא לא רק לחידוש המערכה אלא גם להצטרפות ארצות הברית למלחמה, שעלולה להציב אתגר קיומי על שרידות המשטר. מנגד, הסכמה למשא ומתן תחייב אותה לשוב ולהידרש לוויתור על יכולות ההעשרה בשטחה. בפני המנהיג תעמוד במצב זה דילמה קשה במיוחד: האם להסתכן בערעור שרידות המשטר בטווח הקצר באמצעות הימשכות המערכה ואפשרות לגרירת ארצות הברית לעימות, או לסכן את שרידות המשטר בטווח הארוך באמצעות ויתור על העשרת אורניום הנתפסת בעיני ההנהגה בטהראן כמרכיב מרכזי בתעודת הביטוח לשרידות המשטר. מבחינה זו, הדילמה תהיה קשה אף יותר מזו של קודמו ח'ומיני, שהיה מוכן "לשתות את כוס התרעלה" בשנת 1988, כאשר נאלץ להסכים להפסקת אש עם עיראק. הבחירה שניצבת בפני המנהיג הנוכחי תהיה חמורה אף יותר מזו של מכונן המהפכה האסלאמית, משום שהשאלה עשויה להיות לא האם לשתות את "כוס התרעלה" אלא האם לבחור באופציה שעלולה בראייתו להביא לקריסת משטרו בטווח הקצר, או כזו שעלולה לסכן לתפיסתו את שרידות משטרו גם אם בטווח הארוך יותר.

אם המנהיג יגיע למסקנה שהמשך הלחימה מסכן באופן ממשי את שרידותו ושלא יוכל לממש פריצה לעבר נשק גרעיני בטווח הנראה לעין (משיקולים טכניים או לנוכח הסיכון העצום הכרוך בכך), הוא עשוי להסכים למשא ומתן ואולי אף לוויתורים משמעותיים, לרבות בתחום העשרת האורניום בשטח איראן. הוא עשוי להשלים עם משא ומתן ופשרה מרחיקת לכת על בסיס הנחה שבעתיד אולי יוכל לנצל את היכולות הגרעיניות השיוריות שנותרו לו כדי לפרוץ לעבר נשק גרעיני בנסיבות נוחות יותר ובחסות המשא ומתן, כפי שעשתה בשעתה צפון קוריאה. ייתכן כי במשא ומתן תדרוש טהראן לצרף לשיחות שחקנים נוספים, כדוגמת רוסיה או סין, לנוכח חוסר האמון העמוק כלפי ארצות הברית.

מבחינת ישראל עומדות שתי אפשרויות מרכזיות. ראשית, להמשיך במערכה תוך ביסוס והרחבת ההישגים, לרבות העמקת הפגיעה בתוכנית הגרעין, פגיעה בנכסים צבאיים וביטחוניים אסטרטגיים והחלשת המשטר. יתרונה של גישה זו הוא בגריעה נוספת ביכולות האיראניות ובערעור נוסף של מוסדות המשטר. יכולתה של ישראל להשמיד את תוכנית הגרעין של איראן או למנוע ממנה באופן מוחלט לשמר יכולות שיוריות משמעותיות בתחום הגרעין מוטלת בספק ללא מעורבות אמריקנית פעילה, אך ייתכן שהמשך המערכה יחזק את הסיכוי לכפות על איראן ויתורים משמעותיים נוספים. חסרונה, לעומת זאת, כולל ספיגה משמעותית נוספת בעורף, אבידות ונזק לתשתיות בישראל. התארכות המלחמה גם עלולה לשחוק לאורך הזמן את תחושת ההישג ולהציב פיתויים להרחבת המערכה לכיוונים שאינם משרתים את התכלית האסטרטגית המרכזית: חסימת דרכה של איראן לנשק גרעיני.

אפשרות שנייה היא לחתור להפסקת אש. ניתן להניח כי אם תושג הפסקת אש בשלב הנוכחי, ישראל לא תצליח לממש את מלוא ההישג הנדרש, במיוחד בתחום הגרעיני. יתר על כן, גם הפסקת אש ומשא ומתן (אם איראן תסכים לו) כנראה שלא יגרמו לאיראן להסכים לוויתורים משמעותיים נוספים בעת הנוכחית משום שספק אם בשלה בטהראן התחושה של חשש משמעותי מאובדן יכולותיה האסטרטגיות. לפיכך, ישראל צריכה לחתור להפסקת אש (גם בהעדר הסדרה מדינית לסוגיית הגרעין בין איראן למערב) כדי שלא להיגרר למלחמת התשה, שאינה משרתת את התכלית האסטרטגית, רק לאחר שתגיע למסקנה שמיצתה את ההישגים המירביים הניתנים למימוש לקידום תכלית זו. בכל מקרה, עמדת ישראל תיגזר במידה רבה מעמדתה של ארצות הברית הן בנוגע להמשך המערכה והן בנוגע להסדרה אפשרית עתידית עם איראן.

בכל מקרה, ישראל צריכה להיערך לאפשרות כי בין אם המערכה תסתיים בהסדרה מדינית או בהפסקת אש ללא הסדרה, היא תידרש להמשיך במערכה מתמשכת מול איראן: בין אם באמצעות אמצעים קינטיים צבאיים או באמצעות פעולות סיכול חשאי (תוך תיאום ואולי אף שיתוף פעולה עם ארצות הברית) לשם תחזוק ההישגים, מניעת ניסיון איראני לשקם את תשתיות הגרעין, ובמיוחד בלימת כל מאמץ איראני לנצל את היכולות שיישארו בידיה כדי לפרוץ לנשק גרעיני.