תוכן העניינים:

סקר זה מתחקה אחר עמדות ותפיסות של הציבור הפלסטיני בגדה המערבית ביחס לסוגיות היסוד של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המלחמה ברצועת עזה, ההנהגה הפלסטינית והאתגרים המאפיינים את חיי היום-יום בגדה. המחקר בוצע במסגרת סדרת סקרים העוקבת אחר הלכי הרוח בחברה הפלסטינית, בהמשך לסקר הקודם שנערך בספטמבר 2025. איסוף הנתונים נערך בין ה-27 ביוני ל-2 ביולי 2026, בקרב מדגם טלפוני של 400 משיבים ומשיבות מהאוכלוסייה הפלסטינית הבוגרת בגדה המערבית, שנדגמו בדגימת מכסות ברמת המחוז. ניתוח זה מציג את ממצאי הסקר וכולל מודלים סטטיסטיים רב-משתנים, המאפשרים לבחון את הזיקות והקשרים שבין מאפייניהם הדמוגרפיים והסוציו-אקונומיים של המשיבים לבין עמדותיהם בסוגיות שנבחנו.

לחצו כאן להורדת נתוני הסקר המלאים | לתוצאות הסקר בשפה בערבית - نتائج الاستطلاع باللغة العربية | לצפייה בפרק הנספחים המלא

מתודולוגיה

התשתית האמפירית של מחקר זה נשענת על סקר דעת קהל ייעודי שנערך בין התאריכים 27 ביוני ל-2 ביולי 2026, בהובלת המרכז לאיסוף וניתוח נתונים ותוכנית המחקר "מסכסוך להסדרים" במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), במסגרת פרויקט מחקר העוקב אחר מגמות דעת הקהל בציבור הפלסטיני בגדה המערבית. איסוף הנתונים נעשה בשיתוף חברת "סטאט-נט" בראשות יוסף מקלדה, באמצעות ראיונות טלפוניים מובנים שנערכו בשפה הערבית בקרב 400 משיבים ומשיבות. המדגם מהווה ייצוג של האוכלוסייה הפלסטינית הבוגרת (בני 18 ומעלה) המתגוררת בגדה המערבית. טעות הדגימה המרבית לכלל המדגם נאמדת ב-±4.9% ברמת ביטחון של 95%.להלן מפורטת התפלגות מאפייני המדגם:

טבלה 1. התפלגות מאפייני המדגם (N=400)

מודלים רב-משתנים

הערך המוסף של דוח מחקר זה טמון ביישומם של מודלים סטטיסטיים רב-משתנים, מעבר להצגת שכיחויות תיאוריות המפרטות את ההתפלגות העמדות בחברה הפלסטינית כולה. המודלים הסטטיסטיים הרב-משתנים בוחנים את הקשרים בין מאפייני המשיבים לבין עמדותיהם, תוך פיקוח סטטיסטי על יתר מאפייני הרקע (מגדר, גיל, מידת דתיות, השכלה, הכנסה, אזור מגורים, מצב משפחתי וקיומם של ילדים מתחת לגיל 18 במשק הבית). משמעות הדבר היא שכאשר מוצג פער מגדרי או הבדל בין-דורי, הדבר נעשה תחת השוואה מבוקרת של משיבים בעלי פרופיל דמוגרפי דומה. יתרה מכך, על מנת לצמצם את הסיכון להבלטת ממצאים מקריים הנובעים מריבוי השוואות, כל הממצאים המודגשים בדוח זה עברו תיקון סטטיסטי מחמיר לריבוי בדיקות (Multiple Testing Correction בשיטת בנימיני-הוכברג). עם זאת, יש להבהיר כי מדובר בניתוח סטטיסטי ללא השערות מחקר מוקדמות; בקבוצות קטנות במיוחד במדגם (כגון משיבים שהגדירו את זהותם כערבית או משיבים המוגדרים כפחות דתיים ולא דתיים), רמת אי-הוודאות הסטטיסטית סביב האומדנים המוצגים גבוהה יותר מטבעה.

פיתוח השאלון ובקרת איכות

השאלון, אשר נוסח במקורו בשפה העברית ותורגם לערבית על-ידי שני מתורגמנים עצמאיים, עבר הגהה על-ידי חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי. טרם היציאה לשדה, נערך פיילוט מקדים בקרב מועסקים פלסטינים בחברת "סטאט-נט", לצורך התאמת נוסח השאלות לשיח המקומי. על מנת לצמצם הטיות ריצוי חברתי וחששות, ולעודד השתתפות בסביבה רוויית רגישות פוליטית ולאומית, יושם פרוטוקול קבוע שהבטיח למרואיינים: סודיות מלאה וחיסיון נתוני הסקר, תיווך של סוקרות מקומיות כבנות המקום, הימנעות מוחלטת מדרישה לפרטים מזהים או שיתוף מידע אישי, הדגשת אי-שיוכו של הסקר לגורם מדינתי, מפלגתי או פוליטי, ומתן חופש מלא להשיב בחופשיות או להימנע כליל ממענה. מהימנות האיסוף בשדה נשמרה באמצעות פיקוח רציף של מנהלת בקרת איכות ייעודית, הדרכות סוקרות מקיפות, בדיקות עקביות פנימיות והאזנות מדגמיות לראיונות. עם זאת, יש לנתח את הממצאים בזהירות המתבקשת: חוסר עקביות בתשובות או שיעורי הימנעות גבוהים שנרשמו בחלק מהשאלות משקפים קשיים מתודולוגיים מוכרים באיסוף נתונים באזורי סכסוך, הנובעים מחשש של המשיבים להביע את עמדותיהם בגלוי או מחוסר היכרות מספקת עם הסוגיות המורכבות שנבדקו. צעדי בקרת האיכות נועדו לצמצם הטיות אלו, אך אינם מבטלים אותן לחלוטין.

עיקרי הממצאים

• מדרג האיום ותחושת הביטחון האישי: רוב מכריע מהמשיבים מגדיר את סוגיות האבטלה והפרנסה (97%), אלימות מתנחלים (96%) ופעולות צה"ל בגדה המערבית (91%) כבעיות המרכזיות ביותר; 60% מדווחים על תחושת ביטחון אישי נמוכה או נמוכה מאוד.
• המאבק הפלסטיני והסדרת הסכסוך: 52% מעדיפים משא ומתן כאמצעי הטוב ביותר לסיום הסכסוך, לעומת 13% שבחרו בהתנגדות עממית לא חמושה ו-12% בהתנגדות חמושה; 57% מסכימים עם הטענה כי המאבק האלים נכשל ויש להתמקד במאבק דיפלומטי בזירה הבינלאומית; אף מתווה מדיני לפתרון הסכסוך אינו זוכה לרוב: 27% שואפים לפתרון שתי המדינות, 26% למדינה פלסטינית מהירדן לים (בכל שטח "פלסטין ההיסטורית") ללא נוכחות יהודית קבועה, 22% למדינה אחת דו-לאומית עם שוויון זכויות מלא, ו-17% למדינה פלסטינית בכל השטח שבה יהודים יוכלו לחיות כאזרחים או כתושבים.
• תפיסות כלפי ישראל וזכות קיומה: 41% השיבו כי יש לישראל זכות קיום, לעומת 46% שהשיבו שלא. בשאלה נפרדת, 42% העריכו כי ניתן להביא לסיום קיומה של ישראל בעתיד הקרוב או הרחוק.
• השלכות המלחמה בעזה ועתיד הרצועה: 74% מהמשיבים חוששים מהרס ערים בגדה המערבית בדומה לעזה; החלופה שנבחרה בשיעור הגבוה ביותר לניהול רצועת עזה היא ממשלת טכנוקרטים (הוועדה הלאומית לניהול עזה) (32%); 21% בחרו ברשות הפלסטינית, 21% בממשלת אחדות של פת"ח וחמאס, ו-5% בלבד בחרו בחמאס.
• זהות: הזהות המרכזית של רוב המשיבים היא הזהות הפלסטינית (49%), אחריה – הזהות הדתית (37%) והערבית (13%).

הנתונים המלאים 

מדרג הסוגיות ותחושת הביטחון האישי

אבטלה, אלימות מתנחלים ופעולות צה״ל דורגו כסוגיות החמורות ביותר

ניתוח עמדות הציבור הפלסטיני בגדה המערבית משרטט מרחב סוגיות מורכב, המשלב בין לחצים ביטחוניים וכלכליים לבין שחיקה עמוקה של המערכות החברתיות והשלטוניות מבית. הציבור מציג תמימות דעים כמעט מוחלטת באשר לחומרתן של שלוש סוגיות מפתח, המוגדרות בידי רוב מכריע כבעיה "גדולה" או "גדולה מאוד" (תרשים 1). האבטלה והפגיעה בפרנסה מוגדרת כאתגר מרכזי בידי 97% מהמשיבים (82% מגדירים זאת כבעיה גדולה מאוד ו-15% כבעיה גדולה); אלימות המתנחלים מתויגת כבעיה חמורה בידי 96% מהמשיבים (81% כבעיה גדולה מאוד ו-15% כבעיה גדולה); ופעולות צה"ל בגדה מוגדרות כבעיה מרכזית בידי 91% (65% כבעיה גדולה מאוד ו-26% כבעיה גדולה). במקביל, הציבור הפלסטיני בגדה תופס גם את הסוגיות הפנים-פלסטיניות כבעיות מרכזיות בשיעורים גבוהים במיוחד: מצב המערכות האזרחיות (86%), פילוג בחברה הפלסטינית (81%), פשיעה ואלימות פנימית (80%) ושחיתות שלטונית (78%).

תפיסת הביטחון: שישה מכל עשרה מדווחים על תחושת ביטחון אישי נמוכה

הלחצים הביטחוניים והאזרחיים המשתקפים במדרג האתגרים מתורגמים לשבר עמוק בתחושת החוסן האישי של הפרט (תרשים 2). רוב של שישה מכל עשרה משיבים (60%) מתארים את תחושת ביטחונם האישי כנמוכה (22%) או כנמוכה מאוד (38%). מנגד, 31% מגדירים אותה כבינונית, ורק מיעוט של 9% מדווח על תחושת ביטחון גבוהה או גבוהה מאוד.

בשאלה נפרדת (תרשים 2), נבדקה  מידת החשיפה של המשיבים לאלימות מתנחלים במהלך השנה האחרונה: 14% דיווחו כי היו קורבן ישיר לפגיעה באופן אישי, 22% שמעו עדות ממקור ראשון מאדם מוכר להם שחווה פגיעה, 33% נחשפו למקרים אלו דרך אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות, ו-31% השיבו כי לא נפגעו ולא נחשפו למקרה כזה בסביבתם (או שלא רצו להשיב לשאלה).

ממצאי המודלים הסטטיסטיים מחדדים את ההשפעה הישירה של אופן החשיפה לאלימות מתנחלים על אובדן הביטחון האישי: בהשוואה למי שלא נחשפו כלל לאלימות זו, בקרב נפגעים ישירים ההסתברות לדווח על ביטחון אישי נמוך מאוד גבוהה ב-27%, ובקרב מי ששמעו עדות ממקור ראשון היא גבוהה ב-18%. לעומת זאת, בניגוד להשפעת המפגש הישיר או החברתי, משיבים שנחשפו לאלימות מתנחלים אך ורק דרך התקשורת או הרשתות החברתיות אינם מציגים הבדל סטטיסטי מובהק בתחושת הביטחון שלהם בהשוואה למי שלא נחשפו לכך כלל. לצד זאת, המודל חושף קשר מובהק ויציב גם ביחס לאתגרים הפנים-פלסטיניים: ככל שהסוגיות הפנימיות (שחיתות, פילוג, פשיעה ומצב המערכות האזרחיות) דורגו כחמורות יותר, כך גדל אובדן הביטחון - כאשר כל עלייה של יחידה אחת במדד הבעיות הפנימיות נקשרה לעלייה של כ-20% בהסתברות לדווח על ביטחון אישי נמוך מאוד.

המאבק הפלסטיני והסדרת הסכסוך

רוב בחר במשא ומתן, אך אף פתרון מדיני לא זכה לרוב

ניתוח עמדות הציבור הפלסטיני בגדה המערבית ביחס לסיום הסכסוך וההסדרה העתידית חושף תמונה מורכבת של חברה חצויה, ללא קונצנזוס רחב סביב פתרון מדיני יחיד. רוב של 52% מהמשיבים מציינים את המשא ומתן כאמצעי הטוב ביותר לסיום הכיבוש, לעומת רק 12% התומכים בהתנגדות חמושה ו-13% בהתנגדות עממית לא חמושה (21% השיבו "לא יודע/ת"; ראו תרשים 4). לשם השוואה, בסקר הקודם מספטמבר 2025 בחרו במשא ומתן 43% מהמשיבים. עם זאת, השיעור המשולב של הבוחרים באמצעים שאינם אלימים (משא ומתן או התנגדות עממית לא חמושה) עומד על 65% בסקר הנוכחי, לעומת כ-68% בסקר הקודם – ולפיכך אין להסיק מהעלייה בבחירה במשא ומתן לבדה על התחזקות כללית של העדפה לאמצעים לא-אלימים.

בשאלה נפרדת, 57% מן המשיבים הסכימו עם הטענה כי המאבק האלים נכשל ושעל הפלסטינים למקד את מאמציהם במאבק דיפלומטי בזירה הבינלאומית, לעומת 29% שלא הסכימו עימה - נתונים המצביעים על התחזקות המגמה לעומת סקר ספטמבר 2025, שבו 50% הסכימו עם הטענה ו-43% לא הסכימו עימה (תרשים 5).

באשר לצפי להתפתחות היחסים המדיניים עם ישראל בשנים הקרובות (תרשים 6), 34% צופים הסכם שלום, 13% התקדמות לקראת הסדר ו-20% שלא יחול שינוי. מנגד, מיעוט של 15% צופה התפרצות של התקוממות עממית או התנגדות מזוינת (מתוכם 9% צופים התקוממות עממית ו-6% התנגדות מזוינת, בעוד ש-18% השיבו "לא יודע/ת"). תשובות אלה מתארות ציפיות אובייקטיביות ואינן מלמדות בהכרח על תמיכה ערכית בתרחישים הללו.

הניתוח הסטטיסטי הרב-משתני מראה כי משתני הגיל, ההשכלה וחומרת החיכוך הביטחוני קשורים באופן משמעותי לעיצוב תפיסות המשיבים. בפער הדורי, משתנה הגיל מציג קשר עקבי שבו כל תוספת של עשור לגיל נקשרת לירידה ממוצעת של 6% בסיכוי להעדיף משא ומתן, ולעלייה של 5% בסיכוי לתמוך בהתנגדות עממית לא חמושה. במקביל, רמת ההשכלה מהווה מנבא מרכזי לציפיות העתידיות: בהשוואה לבעלי תעודת בגרות בלבד, בקרב בעלי השכלה על-תיכונית או אקדמית ניכר חוסר אמון בהיתכנות של פריצת דרך מדינית – הסיכוי שלהם לצפות להסכם שלום נמוך ב-16%, בעוד שההסתברות שלהם לצפות לסטטוס קוו ללא שינוי או להתקוממות עממית גבוהה ב-6%, ולתמיכה בהתנגדות מזוינת גבוהה ב-5%. לבסוף, מדדי חומרת הסוגיות מראים כי תפיסת פעולות צה"ל ואלימות המתנחלים כחמורות יותר נקשרת באופן ישיר להחלשת התמיכה במשא ומתן, בהכרה בזכות קיומה של ישראל ובדו-קיום.

מעבר להעדפת האמצעים לסיום הסכסוך, בשאלת הפתרון המדיני הרצוי לסכסוך עולה תמונה מורכבת שבה אף אחת מארבע החלופות אינה זוכה לרוב ברור: 27% מהמשיבים שואפים לשתי מדינות, 26% מצדדים בהקמת מדינה פלסטינית בכל שטחי "פלסטין ההיסטורית" ללא נוכחות יהודית קבועה, 22% תומכים במדינה אחת דו-לאומית עם שוויון זכויות מלא, ו-17% מעדיפים מדינה פלסטינית בכל השטח שבה יהודים יוכלו לחיות כאזרחים או כתושבים (8% השיבו "לא יודע/ת" או בחרו בתשובה אחרת; תרשים 7). יודגש כי השאלה בחנה את היעד המדיני שאליו המשיבים שואפים, להבדיל מהערכתם לגבי מידת היתכנותו המעשית.

בהתאם, הציבור חצוי כמעט לחלוטין בשאלת היתכנותם של חיים משותפים במדינה אחת בשוויון אזרחי מלא (תרשים 8): 46% מהמשיבים מעריכים כי ישראלים ופלסטינים יכולים לנהל חיים משותפים במסגרת זו, לעומת 50% הסבורים שלא (4% השיבו "לא יודע/ת"). בסקר ספטמבר 2025 עמדו הנתונים על 40% ו-59% בהתאמה.

בניתוח המשתנים המנבאים עמדות אלו, המודלים הרב-משתנים מצביעים על שני קשרים משמעותיים: ראשית, ניכר פער מגדרי מובהק - בהשוואה לגברים בעלי מאפיינים דומים, הסיכוי של נשים להעדיף את פתרון שתי המדינות נמוך ב-18%, בעוד שהסיכוי שלהן להעדיף מדינה פלסטינית ללא נוכחות יהודית קבועה גבוה ב-19%, והסיכוי שלהן להאמין בהיתכנותו של דו-קיום שוויוני נמוך ב-15% (נספח 1). שנית, באשר לאלימות מתנחלים, חוויית החיכוך המקומי (פגיעה ישירה או עדות מקרוב) נקשרת בעיקר לירידה של 17% בהעדפת מדינה דו-לאומית, אך השפעה זו נחלשת כאשר משקללים במודל את תפיסת מרחב האיומים הכללי.

הזירה האזורית וארה"ב

בשאלת הרחבת הסכמי אברהם בין ישראל למדינות ערב, במסגרת תרחיש שבו תוקם מדינה פלסטינית, נמצא כי הציבור הפלסטיני בגדה המערבית חצוי: 43% מהמשיבים הביעו תמיכה בהרחבת הסכמי אברהם בתמורה להקמת מדינה פלסטינית, לעומת שיעור זהה של 43% שהתנגדו לכך (בעוד 14% השיבו "לא יודע/ת"; תרשים 9). עם זאת, הניתוח הרב-משתני חושף פער מגדרי הפוך - בעוד שביחס למתווים הבילטרליים נשים הציגו עמדות מסויגות יותר, בסוגיה האזורית ההסתברות שלהן לתמוך בהרחבת ההסכמים גבוהה ב-14% מזו של גברים.

במקביל, הציבור הפלסטיני בגדה מציג עמדה ספקנית ונחרצת באשר למחויבותו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, לשמירה על הזכויות והאינטרסים של העם הפלסטיני (תרשים 10). רוב מוחלט של 53% מהמשיבים קובע כי הנשיא האמריקני אינו מחויב כלל לאינטרסים הפלסטיניים. יתרת המשיבים נחלקת בהערכתה באשר לאופי המדיניות האמריקנית: 22% מעריכים כי הנשיא טראמפ תומך בפלסטינים רק כאשר הדבר משרת את האינטרסים הצרים שלו, 14% מגדירים את התנהלותו כבלתי צפויה ואילו רק 2% סבורים כי הוא מחויב מאוד לאינטרסים שלהם (9% השיבו "לא יודע/ת").

תפיסות כלפי ישראל וזכות קיומה

בשאלת זכות קיומה של מדינת ישראל (תרשים 11), 41% מהמשיבים השיבו כי יש לה זכות קיום, 46% השיבו שאין לה ו-13% השיבו "לא יודע/ת". בשאלה נפרדת שנבחנה בהקשר זה,  42% מהמשיבים העריכו כי ניתן להביא לסיום קיומה של מדינת ישראל - 17% בעתיד הקרוב ו-25% בעתיד הרחוק - לעומת 32% שהשיבו כי הדבר אינו אפשרי ו-26% שלא הביעו עמדה.

המודלים הסטטיסטיים מצביעים על שלושה משתני מפתח המנבאים את התפיסות כלפי ישראל: מידת הדתיות מהווה את המנבא העקבי ביותר, כאשר בקרב משיבים דתיים (בהשוואה למשיבים פחות דתיים או לא דתיים בעלי פרופיל דמוגרפי דומה), הסיכוי להכיר בזכות קיומה של ישראל נמוך ב-22% (נספח 2). בנוסף, הגדרת הזהות המרכזית כערבית (בהשוואה לזהות פלסטינית) מעלה ב-28% את הסבירות להשיב כי לא ניתן להביא לסיום קיומה של ישראל, ומפחיתה בכ-14%-15% את הציפייה לכך בטווח הקרוב או הרחוק (נספח 3). לבסוף, הגיל נקשר לריכוך עמדות, כאשר כל עשור נוסף מעלה ב-8% את ההסתברות להכרה בזכות קיומה של ישראל.

חמאס, המערכה בעזה ותפיסת "היום שאחרי"

השלכות הלחימה ברצועה והחשש מזליגה

המלחמה הממושכת ברצועת עזה מותירה את חותמה על תושבי הגדה המערבית, ומעוררת חששות עמוקים מפני הסלמה רחבה שתוביל להרס דומה במרחב המגורים המקומי (תרשים 13). רוב מכריע של 74% מהמשיבים מדווח כי הוא חושש מאוד (42%) או די חושש (32%) מהרס ערים בגדה המערבית בדומה למתרחש ברצועת עזה. מנגד, רק מיעוט מביע חשש מועט, כאשר 6% די אינם חוששים ו-17% אינם חוששים כלל (בעוד ש-3% השיבו "לא יודע/ת"). בהשוואה לספטמבר 2025, שיעור החוששים הכולל נותר זהה (74%), אולם ניכרת ירידה בעוצמת החשש: שיעור החוששים מאוד ירד מ-55% ל-42%, לצד עלייה מקבילה באלו אשר די חוששים (מ-19% ל-32%).

תחושת האיום המוחשית הזו מתקיימת לצד פסימיות והערכה פקוחה של הציבור באשר לתוצאותיה של המערכה הצבאית בעזה (תרשים 14): 38% מהמשיבים צופים כי המלחמה תסתיים בהפסד של שני הצדדים, 27% סבורים כי לא יהיה מנצח מוגדר במערכה, שיעור זעום של 9% צופה ניצחון של מדינת ישראל ושיעור זהה של 9% צופה ניצחון של חמאס (בעוד ש-17% השיבו "לא יודע/ת"). בהשוואה לספטמבר 2025, ניכרת ירידה בהערכה שהמלחמה תסתיים בהפסד של שני הצדדים (מ-53% ל-38%), לצד עלייה בהערכה שלא יהיה מנצח מוגדר (מ-15% ל-27%), בעוד ששיעורי הצופים ניצחון חד-משמעי לישראל או לחמאס נותרו נמוכים יחסית בשני הסקרים.

שאלת פירוק חמאס מנשקו

סוגיית עתידה הצבאי של תנועת חמאס לצורך הנעת תהליך שיקום הרצועה, המשתקפת בתרשים 15, מדגישה חלוקה מורכבת בקרב הציבור בגדה. במצטבר, 40% מהמשיבים אוחזים בעמדה כי חמאס צריך להתפרק מנשקו, אולם פחות ממחציתם מעריכים כי הארגון יסכים לכך בפועל. בחלוקה מפורטת: 18% סבורים כי חמאס צריך להתפרק מנשקו והוא אכן יסכים לכך, 22% סבורים כי חמאס צריך להתפרק מנשקו אך הוא לא יסכים לכך, 23% קובעים באופן נחרץ כי הארגון אינו צריך להתפרק מנשקו ואילו קבוצה גדולה של 37% השיבו "לא יודע/ת" בשאלה זו.

המודל הרב-משתני חושף כי ההתנגדות לפירוק חמאס מנשקו קשורה לחומרת חוויית החיכוך הביטחוני של המשיבים עם גורמים ישראליים. המודל מזהה כי כל עלייה של יחידה אחת במדד המשותף של חומרת פעולות צה"ל ואלימות המתנחלים נקשרת לעלייה חדה של 31% בסיכוי להשיב שחמאס אינו צריך להתפרק מנשקו. זהו אחד הקשרים החזקים והיציבים ביותר שנרשמו בניתוח המודלים, אם כי יש לפרש את גודל האפקט בזהירות המתודולוגית הראויה לנוכח העובדה ש-63% מהמשיבים קיבלו את הציון המרבי במדד חומרה זה (נספח 4).

חלופות שלטוניות לניהול רצועת עזה ב"יום שאחרי"

בסוגיית החלופות השלטוניות לניהול רצועת עזה ב"יום שאחרי" (תרשים 16), נרשמה ההעדפה הגבוהה ביותר לממשלת טכנוקרטים: 32% מן המשיבים בחרו באפשרות של ממשלת טכנוקרטים או הוועדה הלאומית לניהול עזה, 21% תמכו בהעברת הניהול לרשות הפלסטינית ו-21% נוספים צידדו בהקמת ממשלת אחדות של פת"ח וחמאס. מנגד, רק מיעוט קטן של 5% מהמשיבים הביעו רצון שתנועת חמאס תמשיך לנהל באופן בלעדי וישיר את הרצועה, בעוד 2% בחרו באפשרות אחרת ו-19% נמנעו מלהשיב או השיבו "לא יודע/ת".

לשם השוואה, בסקר ספטמבר 2025 בחרו 17% בלבד בממשלת טכנוקרטים ו-39% בממשלת אחדות. עם זאת, יש לסייג השוואה זו, שכן נוסח השאלה והחלופה השתנה בין הסקרים: בספטמבר 2025 נשאלו המשיבים על ניהול עזה לאחר סיום המלחמה והחלופה נוסחה כ"מנהל טכנוקרטים (לא פת"ח ולא חמאס) בפיקוח מדינות ערב", בעוד שבסקר הנוכחי היא הוגדרה כ"ממשלת טכנוקרטים / הוועדה הלאומית לניהול עזה". לפיכך, אי-אפשר לייחס את מלוא הפער לשינוי בעמדות הציבור, או לראות בו מדד ישיר לירידה באמון בממשלת אחדות.

פוליטיקה פנים-פלסטינית וזהות

סוגיית הירושה של הנהגת הרשות הפלסטינית

הדיון הציבורי סביב שאלת "היום שאחרי" עידן מחמוד עבאס (אבו מאזן) מתאפיין ברמת אי-ודאות גבוהה ובהיעדר קונצנזוס מנהיגותי מובהק. בשאלה פתוחה שנועדה לבחון מי היורש הרצוי לתפקיד נשיא הרשות הפלסטינית, כמעט מחצית מן הציבור (44%) השיבו כי אינם יודעים או סירבו להשיב – נתון גבוה במיוחד, העשוי להעיד על משבר מנהיגות עמוק או על חשש מהבעת עמדה בסוגיה רגישה זו. בקרב המשיבים שהציגו העדפה פוליטית ברורה, מרואן ברגותי מוביל בפער ניכר על פני יתר המועמדים עם תמיכה של 34% מן המשיבים, בעוד שחוסיין א-שייח' זוכה לתמיכה של 8% ומוחמד דחלאן ל-5% בלבד. יתר המועמדים שנבדקו – ג'יבריל רג'וב, מאג'ד פרג' ומועמדים אחרים – זוכים ל-3% מהקולות כל אחד.

לצד זאת, ניתוח המודלים הסטטיסטיים מעלה כי משתנה המגדר מהווה גורם מפתח בהערכת היורש הרצוי: בהשוואה לגברים בעלי פרופיל דמוגרפי דומה, בקרב נשים פלסטיניות ההסתברות להעדיף את מרואן ברגותי כיורשו של מחמוד עבאס גבוהה ב-18% (נספח 1).

הצבעה והשתתפות פוליטית

בסוגיית ההצבעה וההשתתפות הפוליטית, אילו נערכו בחירות כיום ברשות הפלסטינית, 44% מהמשיבים ציינו כי אינם מתכוונים להצביע. בקרב בעלי ההעדפה הפוליטית, תנועת פת"ח צוינה בידי 30% מכלל המשיבים, "הדרך השלישית" בידי 11%, חמאס בידי 4%, החזית העממית בידי 2%, ואפשרות אחרת בידי 1% (9% נוספים השיבו "לא יודע/ת" או סירבו להשיב). נתונים אלו משקפים העדפה היפותטית במועד הסקר בלבד, ואין לראות בהם תחזית לשיעור ההצבעה בפועל בבחירות עתידיות או מדד לתמיכה בעצם קיומן.

לצד התמונה הכללית, המודלים הסטטיסטיים חושפים מספר קשרים מובהקים: ראשית, נרשם פער מגדרי מובהק שבו נשים פלסטיניות נוטות משמעותית פחות מגברים להביע זיקה מפלגתית פעילה – במודל מבוקר, הסיכוי של נשים לציין מפלגה ספציפית שבה היו בוחרות נמוך ב-24% בהשוואה לגברים בעלי מאפייני רקע דומים. שנית, ניכר פער בין-דורי המצביע על נטייה מוגברת להשתלבות במערכת הפוליטית הממסדית עם העלייה בגיל, כאשר כל תוספת של עשור לגיל המשיב מעלה ב-6% את ההסתברות שיציין מפלגה מוגדרת שבה היה בוחר. לבסוף, מידת הדתיות נמצאה קשורה באופן ישיר להשתתפות פוליטית אזרחית במרחב המקומי – בקרב משיבים המוגדרים כדתיים או כדתיים מאוד, ההסתברות לדווח כי השתתפו בפועל והצביעו בבחירות המקומיות האחרונות נמוכה ב-18% בהשוואה למשיבים פחות דתיים או לא דתיים בעלי פרופיל דמוגרפי דומה.

זהות קולקטיבית והגדרה עצמית

לבסוף, בחינת הזהות המרכזית מתוך פסיפס הזהויות של הציבור בגדה המערבית חושפת כי 49% מהמשיבים מגדירים את זהותם המרכזית בראש ובראשונה כפלסטינית, 37% כמוסלמית, ו-13% כערבית (1% נוסף בחר בתשובה אחרת).