פרסומים

גם בתום מלחמת "עם כלביא", ממשיכה הרפובליקה האסלאמית להתמודד עם אתגרים משמעותיים מבית, ובראשם משבר כלכלי מחריף, בעיות אקולוגיות, מצוקת מים וחשמל ופער הולך וגדל בין המשטר לציבור, ובמיוחד הדור הצעיר. כשלושה חודשים לאחר מלחמת 12 הימים, לא נראה שהמלחמה תרמה לערעור יסודות המשטר האיראני. יתר על כן, לתקיפות הישראליות היתה במידה מסוימת השפעה הפוכה, משום שהן עוררו ביקורת חריפה כלפי ישראל גם בקרב מבקרי המשטר ומתנגדיו ויצרו אפקט של "התגייסות סביב הדגל" (דגל איראן, לאו דווקא דגל הרפובליקה האסלאמית). מתנגדי המשטר לא רצו לנצל את ההזדמנות כדי לקדם תהליכי שינוי וממילא יכולתם של האזרחים לצאת לרחובות ולהפגין תוך כדי ההתקפות הישראליות היתה מוגבלת במיוחד. גם גילויי המחאה הספורדיים, שאפיינו את איראן בחודשים שקדמו למלחמה, בעיקר סביב סוגיות כלכליות (למשל מחאת נהגי המשאיות), נעלמו כמעט לחלוטין. המשטר מצידו ניסה לנצל את ההזדמנות כדי לגייס את הציבור סביב סמלים של לאומיות איראנית ולכידות טריטוריאלית.

אף על פי כן, גם גילויי הסולידריות הלאומית, שאזרחי איראן הפגינו במהלך המלחמה, לא חוללו שינוי בעמדתו הבסיסית העוינת של הציבור האיראני כלפי המשטר, שסובל ממשבר לגיטימציה שהולך ומעמיק. זאת ועוד, המלחמה שבה והוכיחה כי אין ביכולתם של השלטונות לספק מענה למצוקות אזרחי המדינה. מתנגדי המשטר לא הצליחו עד כה לגייס מסה קריטית של מפגינים, רוב המחאות נותרו מקומיות, לא קיימת אופוזיציה מאורגנת ובעלת הנהגה ולא התגבשה קואליציה חברתית כלל-ארצית, שהיא תנאי הכרחי לקידום שינויים פוליטיים. עם זאת, בשנים האחרונות החריפו גלי המחאה העממית והפכו חריגים יותר - הן בהיקף המפגינים, הן בתדירות ההפגנות והן בקיצוניות ביחס לעבר, המתבטאת בגילויי האלימות ובסיסמאות הנשמעות נגד עצם קיומו של המשטר. גם אם התקוממות עממית אינה נראית באופק בעתיד הנראה לעין, ניתן להניח שבהיעדר שינוי פוליטי משמעותי, איראן תמשיך לסבול מאתגרים פנימיים משמעותיים שרק ילכו ויחריפו.

מסמך זה של מרכז הנתונים במכון למחקרי ביטחון לאומי מציג את המגמות המרכזיות בנוגע לאירועי מחאה (לצד גילויי תמיכה במשטר) באיראן, במיוחד בשנה האחרונה. הוא נועד לספק בסיס להמשך מעקב שוטף אחר גילויי מחאה מסוגים שונים ובמאפיינים שונים, שיש בהם כדי להשליך לאורך זמן על יציבות המשטר ברפובליקה האסלאמית.