ועידת הפסגה הערבית השנתית – מפגן של חוסר אחדות

ב-30 במארס 2009 בסופו של יום דיונים עקר ננעלה בדוחא, בירת קטאר, וועידת הפסגה הערבית השנתית בה משתתפות מדי שנה כל חברות הליגה הערבית. הוועידה הסתיימה מוקדם מהמתוכנן בשל חוסר היכולת לגשר על הפערים בין עמדות משתתפיה. זה היה סיומו של מפגן של חוסר אחדות.

הפסגה התאפיינה בחילוקי דעות עמוקים בין שני הגושים המפלגים את העולם הערבי, גוש המדינות הפרגמאטיות במנהיגותן של מצרים וערב הסעודית אשר משתפות פעולה עם ארצות הברית והמדינות המקורבות לאיראן שהמרכזית בהן היא סוריה. הביטוי הראשון של הפילוג היה החלטת חלק מהמנהיגים הערבים להיעדר מהפסגה. רק שבעה עשר מנהיגים מבין עשרים ושניים מנהיגי המדינות החברות בליגה הערבית השתתפו בפסגה. בלט בהיעדרו נשיא מצרים, חוסני מובארק, ששלח לפסגה פקיד נמוך דרג. הוא הביע בכך את מורת רוחו גם על התנהגותה של המדינה המארחת, קטאר, אשר חברה במהלך המערכה האחרונה בעזה למדינות הקרובות לאיראן ואף ניסתה להחליף את מצרים בתפקיד המתווך בין החמאס וישראל. כל זה בנוסף לכעס המצרי שהצטבר בשל התקפותיה הרצופות של רשת אל-ג'זירה הקטארית על המשטר המצרי.

הפסגה לא הצליחה להגיע להסכמה במרבית הנושאים העיקריים שעל סדר היום ולכן אין בהודעה המסכמת אפילו לא סעיף אופרטיבי אחד. הנושא היחיד שבו הגיעה הפסגה להסכמה ברורה הוא נושא שמעמיד את מדינות ערב בעימות ברור עם דעת הקהל בעולם המערבי. הפסגה הביעה באופן מתריס את הסולידאריות שלה עם נשיא סודאן, עומר אל-בשיר אשר נגדו הוגש צו מעצר על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג בשל מעורבותו ברצח העם בדרפור. הודעת הסיכום התעלמה מהמחלוקות בין שני הזרמים בעולם הערבי, העדיפה לא לטפל במרבית הנושאים והסתפקה בקריאה כללית למדינות ערב להניח בצד את חלוקי הדעות ביניהם באמצעות דיאלוג ולהתרכז באינטרסים של האומה הערבית.

בהעדר הסכמות משכה את תשומת הלב של אמצעי התקשורת הערביים והבינלאומיים התנהגותו של נשיא לוב, מועמר קד'אפי, אשר יזם עימות ואחר כך פיוס עם המלך הסעודי, עבדאללה, והציג עצמו כמנהיג העולם הערבי ואפריקה.

כמקובל בפסגות הערביות העימות עם ישראל היה חלק מרכזי בסדר היום. הודעת הסכום חזרה על העמדות הערביות המקובלות. היא קראה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 עם מזרח ירושלים כבירתה ופתרון צודק ומוסכם (כלשון יוזמת השלום הערבית) לפליטים הפלסטיניים ללא יישובם במדינות המארחות וכן היא קראה גם להחזרת הגולן לסוריה. ההודעה לא התייחסה לדרישה הלבנונית להחזרת חוות שבעה והכפר רג'ר ללבנון דבר שגרם להתערבות של נשיא לבנון, שביקש לכלול גם אותם.

לא הייתה כל החלטה בנושא שהוצג בחודשים שלפני הפסגה כנושא עיקרי -- גורלה של יוזמת השלום הערבית. סוריה מנסה מזה זמן להוביל יוזמה שתקצוב בזמן את יוזמת השלום הערבית, ובפסגה המיוחדת שהתכנסה בדוחא בזמן הלחימה בעזה הביעו נציגיה את עמדתם שיוזמת השלום הערבית איבדה את תקפותה בשל התנהגותה של ישראל. התייחסות עקיפה ליוזמת השלום הערבית באה לביטוי בהודעת הסיכום המזכירה את המחויבות לשלום כמטרה אסטרטגית אליה נוספה הצהרה שישראל צריכה להראות נכונות לצעוד לעבר השלום.

בנושא הפלסטיני הפסגה גם גינתה את המלחמה בעזה, אשרה את תמיכתה בנשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני וקראה לפיוס בין הפלסטינים והקמת ממשלת אחדות פלסטינית. הבעת התמיכה בעבאס משמעותית, משום שהיא באה לאחר התאריך שבו לפי טענת חמאס הגיעה לסיומה תקופת הנשיאות של עבאס על פי החוקה הפלסטינית. יצוין גם, כי בניגוד לפסגה המיוחדת שכונסה בזמן המלחמה בעזה, לפסגה זו לא הוזמן החמאס והשתתפו בה רק נציגי מדינות ונציגי הרשות הפלסטינית כפי שהיה מקובל בפסגות השנתיות.

ועידת הפסגה הפגינה את הפילוג העמוק בעולם הערבי ואת חולשתו. היא המחישה את העובדה שהשחקנים האמיתיים אשר משפיעים על התהליכים המרכזיים במזרח התיכון אינם משתתפים בפסגת הליגה הערבית והם איראן, ישראל, תורכיה והשחקנים הלא מדינתיים בעולם הערבי.

מבחינתה של ישראל, אחת המשמעויות העיקריות של ועידת הפסגה הערבית הזו היא החולשה של הדיאלוג האזורי כאמצעי לקידום התהליך המדיני. מתוכן ההסכמות בין נתניהו לברק שהביאו להצטרפות מפלגת העבודה לקואליציה ניתן אולי להבין שממשלת ישראל רוצה לבסס את הערוץ המדיני מול מדינות ערב על יוזמת השלום הערבית תוך ניסיון לעצב דיאלוג אזורי. מניתוח המצב בעולם הערבי עולה שדרך פעולה זו היא בסיס רעוע לתהליך המדיני, וזאת במיוחד אם היא נראית כדרך לעקוף את הערוצים הדו צדדיים של המשא ומתן.