פרסומים

שיגור הטיל בידי צפון קוריאה בראשית חודש אפריל שימש שוב – על פי הדפוס שהשתרש לאחרונה – סיבה להשוואות זריזות בין שתי המדינות המרכזיות החותרות לנשק גרעיני: איראן וצפון קוריאה. העובדה שמאמצים בינלאומיים אינטנסיביים לבלימת שאיפות הגרעין של שתי המדינות התנהלו במקביל למן 2002 מעודדת, ללא ספק, נטייה זו. סביר מאד להניח שמידה מסוימת של למידה הדדית אכן מתרחשת – הן בין המדינות עצמן והן בקרב הקהילה הבינלאומית, בבואה להעריך את תוצאות פעולותיה ולהפיק מהם לקחים.יחד עם זאת, יש הבדלים חשובים בין שני המקרים; אמנם איראן וצפון קוריאה חולקות עבר של שיתוף פעולה בתחום הלא-קונבנציונאלי, לרבות נוכחות של איראנים בשיגור האחרון בצפון קוריאה, אבל אין זאת אומרת שהן מתכננות מסלולים גרעיניים זהים.

השוואות פשטניות המסתמכות על השערות אוטומטיות בדבר קווי דימיון בין שתי המדינות עלולות להוביל למסקנות בעייתיות. לדוגמה, הנחה רווחת גרסה כי הניסוי הגרעיני שערכה צפון קוריאה ב-2006 ישמש כאות אזהרה לקהילה הבינלאומית, המדגיש בפניה את הצורך לנקוט פעולה נחושה יותר מול איראן לפני שתגיע לשלב של צפון קוריאה. כאילו כל מה שנדרש היה שהקהילה הבינלאומית תכיר בחומרת השאיפות הגרעיניות של מדינה אחת כדי שתהיה מצויידת באופן מיידי בכלים להתמודדות טובה יותר עם האחרת. למרבה הצער, המציאות הוכיחה אחרת.

בשנים האחרונות, הנושא של תפוצת נשק גרעיני הפך לאתגר מדיני/פוליטי הרבה יותר מאשר טכני או משפטי עבור הקהילה הבינלאומית. תהליכי ההתמודדות הן עם איראן והן עם צפון קוריאה הושפעו מקשת רחבה של משתנים מדיניים, הכוללים שלוש קטגוריות מרכזיות: 1) בהקשר למדינות החותרות לנשק גרעיני – המוטיבציה, המטרות, אסטרטגיית המשא ומתן והסגנון שלהן; 2) הזהויות והאינטרסים של המדינות המחליטות להתערב כדי להתמודד עמן; ו- 3) ההקשר האזורי הספציפי שבמסגרתו פועלת כל אחת מהמדינות החותרות לנשק.
מעבר למטרה המשותפת של המדינות להשיג נשק גרעיני, לאיראן ולצפון קוריאה יש מטרות שונות בתחום הגרעיני, כמו גם סגנונות משא ומתן שונים מאלה של צפון קוריאה. צפון קוריאה נוטה להתייחס לפיתוחים הגרעיניים שלה כקלפי מיקוח מול ארצות הברית, לצורך השגת ביטחון מדיני וכלכלי. צפון קוריאה ניסתה בעקביות לקיים משא ומתן ישיר ודו-צדדי עם ארצות הברית להבטחת ביטחונה, נטייה שהודגשה בקיץ האחרון כשהצהירה, כי תעצור את תהליך פירוק יונגביון לאחר שארצות הברית לא הסירה אותה מרשימת המדינות התומכות בטרור.
סגנון ניהול המשא ומתן של צפון קוריאה הוא להביא את הדברים עד לקצה. היא נוטה ליצור מצבי משבר במודע – כמו למשל נסיגתה מאמנת אי הפצת נשק גרעיני (NPT) ב- 2003, ביצוע הניסוי הגרעיני ב-2006, ובתגובה להצהרה האחרונה של מועצת הביטחון של האו"ם, המגנה את השיגור האחרון שערכה, הכרזתה על הפסקת שיחות ששת הצדדים – ולאחר מכן מנסה להשיג את העסקה הטובה ביותר האפשרית, כאמור, כשמבטה ממוקד בעיקר בארצות הברית.

שכנים אזוריים חשובים לצפון קוריאה, אך לא בגלל שאיפות הגמוניות כלשהן; האינטרס המרכזי שלה הוא הישרדות המשטר. בחירות 2008 בדרום קוריאה, שהעלו לשלטון ממשלה שאינה מוכנה עוד להושיט סיוע כלכלי בלתי מותנה לצפון בטרם תראה תוצאות בחזית הגרעינית, הסלימו את המצב. צחצוח החרבות האחרון של צפון קוריאה כולל מסר מרומז לממשל אובמה ביחס לנחישותה.

איראן גיבשה גישה מאד שונה. היא רואה בהעשרת אורניום מעין פרוייקט לאומי, עם תמיכה מכל קצוות הקשת הפוליטית, וללא שום אינדיקציה כי בכוונתה לזנוח פעילות זו בתמורה לכל הון שבעולם. ואולם, בניגוד מוחלט לצפון קוריאה, אסטרטגיית המשא ומתן של איראן היא לנסות להימנע מהליכה על הסף. אפילו לנוכח הגישה היותר שנויה במחלוקת של אחמדינג'אד, היה ואיראן תיכנס למשא ומתן עם ממשל אובמה, ניתן לצפות ממנה להדגים בשנית שיתוף פעולה מסוים, עד לנקודה שתוריד את הקהילה הבינלאומית מגבה, בעוד שהיא מצדה לא תוותר על האינטרסים המרכזיים שלה ותמשיך לקדם את תוכניתה.

קיימת באיראן שניוּת שאינה קיימת במקרה של צפון קוריאה: בעוד שאיראן מעוניינת לעמוד נכוחה מול המערב ותובעת ממנו לחלוק לה כבוד, היא מעוניינת בו בזמן להיות חברה מקובלת בקהילה הבינלאומית. זאת ועוד, ברור שלאיראן אינטרסים הגמוניים במזרח התיכון שלדעתה תוכל לקדם בצורה טובה יותר כמדינה גרעינית.

שילוב גורמים אלה משפיע על המדינות המתעמתות עם איראן וצפון קוריאה ועל אופי קשריהן איתן. יתרה מכך, שלל אינטרסים נוספים באים לידי ביטוי ביחס לכל אחת מהמדינות החזקות הרלוונטיות. עצירת התופעה של תפוצת נשק גרעיני הוא רק אינטרס אחד עבורן, ולעיתים גם לא החשוב ביותר. ביחס לאיראן, למשל, זה כבר נדוש לציין את האינטרסים הכלכליים של רוסיה ושל סין, המרתיעים אותן מנקיטת עמדה נוקשה יותר בנושא הסנקציות. לרוסיה בפרט אינטרסים אסטרטגיים חשובים המעצבים את עמדתה בנושא איראן, ואין ספק שאירופה מונעת אף היא מאינטרסים הקשורים בסחר.

מבט קרוב יותר על העמדות שאמצו ארצות הברית ואירופה כלפי איראן וצפון קוריאה מגלה מורכבויות נוספות. ממשל בוש, לדוגמה, הואשם בנקיטת עמדה חד-צדדית בנושא איראן, וספג ביקורת בשל העדפת גישה מיליטנטית יותר על פני ניהול משא ומתן. עם זאת, בעת ובעונה אחת, ארצות הברית הציגה מחויבות עמוקה לדיפלומטיה בזירת צפון קוריאה, עד כדי כך שהייתה מוכנה להתעלם מכמה צעדים קיצוניים שנקטה צפון קוריאה כדי לשמור על ערוצים דיפלומטיים פתוחים. ברור שאין מדיניות אמריקנית אחת אל מול המדינות החותרות לנשק גרעיני; למעשה, מה שאנו רואים בפועל הוא מדיניות של "אסטרטגיות שונות לאיומים שונים."

מעניין לציין, כי אף על פי שבוש ספג ביקורת על אי נכונותו לשאת ולתת ישירות עם איראן, הנכונות המוצהרת של אובמה לשאת ולתת ללא תנאים מוקדמים לא אומצה בהתלהבות שניתן היה לצפות לה. למעשה, הדבר העלה חששות ואפילו פחד באירופה (שחששה שארצות הברית עלולה להשאיר אותה מחוץ לתהליך); בקרב מדינות המפרץ הפרסי (שחששו מסגירת עסקה על חשבונן בין ארצות הברית לאיראן); ואפילו באיראן עצמה (שחששה שאובמה עלול להיות מסוכן אפילו יותר מבוש: נוקשה, אך נהנה מתמיכה רחבה). למן ההתחלה אירופה אימצה גישה שונה לשני המקרים: היא רצתה להיות מעורבת בצורה עמוקה בהתמודדות עם איראן, אך היה לה עניין קלוש ביותר בצפון קוריאה, והיא יותר משמחה להשאיר אותה לארצות הברית.

לבסוף, מציאויות אזוריות השפיעו אף הן על העמדות שאומצו. מדינות בצפון-מזרח אסיה בנו מסגרת אזורית לדיאלוג בקלות יחסית, בעוד שבמזרח התיכון זה כמעט בלתי אפשרי. עם זאת, בעוד שזה נראה חשוב להתייחס ליציבות האזורית בצפון-מזרח אסיה, הדבר נכון עוד יותר לגבי המזרח התיכון. מדינות ערביות מתונות במפרץ הפרסי ומצרים משמיעות את קולן בצורה הולכת וגוברת בחודשים האחרונים בהתנגדותן לאיראן ולשאיפותיה הגרעיניות והאזוריות.

לסיכום, הדילמות המדיניות שמציבות המדינות החותרות לנשק גרעיני דומות לדילמות שיעלו לנוכח כל התנהגות מאיימת מצד מדינה כלשהי. כל מקרה של תפוצה גרעינית מטופל כאתגר ביטחוני בפני עצמו. רק במסגרת הפרמטרים של מטריצות המשתנים – המדינות החותרות לנשק, "המדינות המתעמתות" והתנאים האזוריים – נוכל להעריך בצורה טובה יותר את הכיוון של תהליכים אלה, ולגבש אסטרטגיות טובות יותר להתמודדות עם כל מקרה לגופו.