ישראל, ארצות הברית ותהליך השלום המקרטע – לאן הולכים מכאן?

במאמר תחת הכותרת: 'התקשרו לבית הלבן, בקשו את ברק (אובמה)' סוקר העיתונאי תום פרידמן (ניו יורק טיימס, 8 בנובמבר 2009) את מצבו העגום של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. לטענתו במצב הנוכחי לשני הצדדים לסכסוך, מדינת ישראל והפלסטינים, אין עניין ממשי בקידום התהליך בכיוון של הגעה להסדר. בניסוח מתחכם-משהו קובע פרידמן כי במצב הקיים הפלסטינים רוצים בהסדר ללא שיחות ואילו ישראל רוצה שיחות בלא הסדר. הרושם המתקבל הוא שהממשל האמריקני מעוניין בקידום הדיאלוג יותר מהצדדים עצמם.

פרידמן קובע שזהו מצב בלתי תקין, והוא אינו יכול להימשך כך. בכעס בלתי מוסתר קובע פרידמן כי המצב מחייב את הממשל הנוכחי לקבל הכרעות רדיקאליות ששום ממשל אחר לא העז לאמץ. לדבריו ההכרעה המתבקשת היא התנתקות אמריקנית מן התהליך. כך יצטרכו מנהיגי הצדדים לעמוד מול עמיהם ולומר להם את האמת: שום דבר לא קורה. כאשר שני הצדדים יראו כוונות רציניות להגיע להסדר, קובע פרידמן, יצטרך הממשל להניח בפני שני הצדדים תכנית סדורה שתממש את העיקרון של שתי מדינות לשני עמים.

פרידמן הינו עיתונאי מוכר ובעל קשרים ענפים בצמרת הממשל האמריקני. על פי דיווחים שונים הוא מקורב מאוד למזכירת המדינה, הילרי קלינטון. ניתן להניח שדבריו נותנים ביטוי להלכי רוח הרווחים בממשל האמריקני הנוכחי על רקע העובדה שלאחר שנה בתפקיד לא מצא הממשל האמריקני את הנוסחה שתאפשר המשך קיומו של תהליך מדיני ישראלי-פלסטיני, שלא לדבר על קידומו.

קרוב לוודאי שעיתונאי מנוסה כמו תום פרידמן, המעורה היטב בזירה המזרח תיכונית והאמריקנית יודע היטב שהתנתקות אמריקנית מתהליך השלום הישראלי-פלסטיני אינה מציאותית. שיקולים פנים אמריקנים, לחצים מצד העולם הערבי, מדינות אירופה, ומצד ארגונים בינלאומיים ו'תנועות שלום' מחייבים את הממשל האמריקני להיות מעורב בתהליך ההסדר. אין לו אופציה ממשית להתנתק מכך, גם לו רצה בכך. קריאתו של פרידמן לממשל להתנתק מן התהליך אינה מעידה אפוא על שיקול דעת רציני, אלא על תחושות זעם ותסכול הרווחות בממשל נוכח מצבו של תהליך השלום.

אפשר בהחלט להבין את זעמו הכבוש של פרידמן. בנסיבות 'נורמאליות' הצדדים לסכסוך היו אמורים להפגין להיטות לסיים את הסכסוך, ואילו הצד האמריקני היה אמור להיות צד מסייע ומגשר בדרך להסדר. בנסיבות הקיימות ניתן בבירור להתרשם ששני הצדדים, ישראל והפלסטינים, אינם להוטים לפעול בכיוון של הסדר, ומכל מקום – הם אינם מראים נכונות לשלם את המחיר הנדרש לקידום ההסדר. מאמר זה יעסוק רק בצד הישראלי.

ממשלת נתניהו, כמו כל ממשלות ישראל, פועלת על בסיס הנחה שכל הסדר ישראלי-פלסטיני יחייב וויתורים טריטוריאליים ואחרים מצד ישראל. הממשלה הנוכחית, צריך לזכור, הינה ממשלת ימין, וחלקים רבים בתוכה מסתייגת מוויתורים מעין אלה מתוך תפיסה אידיאולוגית וראיית שטחי הגדה המערבית כולה כחלק משטח ארץ ישראל. זה לא אומר שהיא שוללת לחלוטין נסיגה במסגרת הסדר. זה אומר שנסיגה עצמה אינה נתפסת כמהלך המשרת את האינטרסים של ישראל, כפי שסבורים רבים ב'מחנה השלום'. על פי תפיסתה של הממשלה הנוכחית אם תיווצרנה נסיבות שתחייבנה נסיגה, יהא צורך לשקול זאת בכובד ראש, ועל בסיס ההנחה שתתקבל תמורה ממשית מצד הפלסטינים והעולם הערבי בגין הנסיגה.

ככל שניתן להתרשם, על פי התפיסה הרווחת בממשלה הנוכחית, אירועי השנים האחרונות שחקו את הרלבנטיות של נסיגה טריטוריאלית כמהלך מקדם הסדר. הנוסחה של 'שטחים תמורת שלום', נוסחה שליוותה את מדינת ישראל מימי הסכמי אוסלו, איבדה בעיני רבים, בעיקר אלה המזוהים עם 'המחנה הלאומי', את חינה ואת מעשיותה. דוברי הממשלה חוזרים ומאזכרים את העובדה שנסיגת ישראל מלבנון במאי 2000 ונסיגת ישראל מרצועת עזה בספטמבר 2005 לא זו בלבד שלא הביאו לקידום תהליך השלום אלא הובילו להסלמה ולעימותים מלחמתיים – מלחמת לבנון השנייה (יולי-אוגוסט 2006) ומבצע 'עופרת יצוקה' ( דצמבר-ינואר 2008). שני העימותים גבו מישראל מחיר כבד בנפש וברכוש ובמעמדה של מדינת ישראל במישור המדיני ובדעת הקהל.

מעבר לכך המציאות הקיימת אינה יוצרת דחף בדעת הקהל הישראלית ללכת לכיוון הסדר עם הפלסטינים. תופעת הטרור הפלסטיני, ובמיוחד טרור המתאבדים, נעלמה כמעט לחלוטין מ'נוף ארצנו'. קיומו של הטרור, צריך להודות, היווה דחף מרכזי לעניין שישראל גילתה בתהליך השלום עם הפלסטינים. מנקודת ראותם של רבים תמונת המצב הנוכחית מעידה שניתן לדכא 'ארגוני הטרור' גם ללא הסדר מדיני.

בגבול הצפוני, מול החזבאללה, ובגבול הדרומי – מול החמאס, הצליחה ישראל ליצור מאזן של הרתעה שביטויה העיקרי טמון בעובדה שנשמר מצב של רגיעה מתמשכת. בגדה המערבית ניכרת פריחה כלכלית משמעותית, ולא נראה ש'ההמון' הפלסטיני יסכן את מצב השגשוג הכלכלי בעימות מלחמתי נוסף עם ישראל שתוצאותיו, מנקודת ראותו, עלולות להיות הרות אסון.

גם בחזית הפנימית בישראל אין לחצים של ממש על הממשלה ללכת בכיוון הסדר עם הפלסטינים. תוצאות הבחירות האחרונות הנחיתו מכה קשה על השמאל בישראל ועל 'ארגוני השלום' למיניהם, והללו אינם מהווים עוד מנוף להפעלת לחצים משמעותיים על הממשלה הנוכחית לפעול בהקדם לקידום הסדר עם הפלסטינים. מפלגת העבודה, האמורה להוות כוח מרכזי הדוחף להסדר, משותקת כמעט לחלוטין. ככל שניתן להתרשם גם מנהיגיה אינם מאמינים בסבירותו של הסכם ישראלי-פלסטיני בעתיד הנראה לעין. מכל מקום, שר הביטחון, האחראי באורח ישיר על הנעשה בשטחים, אינו מפגין נכונות של ממש ללכת בכיוון של מימוש תביעות הפלסטינים והממשל בכיוון של הסדר; דהיינו, הורדה ממשית של מאחזים בלתי חוקיים והקפאה מוחלטת של הבניה בהתנחלויות.

ולבסוף, גם המנוף העיקרי שבכוחו לקדם הסדר, הממשל האמריקני, אינו מהווה עתה גורם של לחץ ממשי על ישראל לפעול בכיוון של הסדר. עם הזמן הסתבר לממשל כי תביעתו הפומבית של הנשיא אובמה מישראל להפסיק לחלוטין את הבניה בהתנחלויות אינה מציאותית ואינה ניתנת ליישום. הממשל נאלץ 'להתקפל', ולקבל בהסכמה, שבשתיקה לפחות, את זכותה של ישראל לבנות בהתנחלויות על בסיס מוסכם פחות או יותר מבחינת היקף הבניה, אזורי הבניה וכו'.

ממשל הנשיא אובמה אף הרחיק לכת מעבר לכך, ומזכירת המדינה החמיאה לנתניהו בפומבי על נכונותו לרסן באורח חסר תקדים את הבניה בהתנחלויות. הממשל האמריקני הנוכחי טרוד עתה בבעיות פנימיות קשות, ובסוגיות בינלאומיות דוחקות. בשנה הבאה יש בחירות לקונגרס ובתוך פרק זמן לא ארוך תחל הגלישה האטית לעבר המרוץ אל הבית הלבן. נראה כי נסיבות אלה יצמצמו עוד יותר את המוטיווציה של הממשל לדחוף באורח מאסיבי בכיוון של הסדר ישראלי-פלסטיני.

במקביל רווחת בממשלת ישראל ההנחה שהצד הפלסטיני, אבו מאזן, אינו יכול 'לספק את הסחורה'. גם אם רצונו של אבו מאזן בשלום אמיתי, אין בידיו את הכלים והסמכויות להבטיח מימוש הסכמים באופן שיבטיח לחימה מאסיבית נגד הטרור באופן שישראל לא תצטרך עוד לחשוש לביטחונה. גם התמורה שישראל דרשה לקבל ממדינות ערב בדמות צעדים בכיוון של נורמליזציה, לא התממשה, וככל הנראה לא תוכל להתממש בעתיד הנראה לעין.

ככלל, הרושם הוא שממשלת נתניהו פועלת על בסיס ההנחה שהזמן אינו פועל בהכרח לרעת ישראל. העדר הסדר, וממילא – העדר נסיגה ופינוי מאסיבי של מתיישבים מיהודה ושומרון - תבטיח את שלמות הקואליציה למשך התקופה הנקובה בחוק. אם יתמשך הסטטוס קוו הנוח גם במישור הכלכלי, יוכל ראש הממשלה להביט בביטחון לקראת הבחירות הבאות.