פרסומים

לחצ/י כאן לעמוד הראשי של התכנית

את המתווה גיבש וערך צוות של חוקרים וחוקרות מהמכון למחקרי ביטחון לאומי. לרובם ניסיון רב שנים בנושא הסכסוך הישראלי—פלסטיני, וחלקם השתתף באופן פעיל בעשורים האחרונים בסבבי המשא ומתן השונים עם הפלסטינים. אלה הם חברי הצוות: אלוף (מיל׳) עמוס ידלין, תא״ל (מיל׳) שלמה ברום, תא״ל (מיל׳) אסף אוריון, אל״ם (מיל׳) עו״ד פנינה ברוך־שרביט, אל״ם (מיל׳) עו״ד גלעד שר, גב׳ סימה שיין, השגריר ד״ר עודד ערן, ד״ר קובי מיכאל, ד״ר ענת קורץ, ד״ר ציפי ישראלי, פרופ׳ ערן ישיב, גב׳ קים לביא, תא״ל (מיל׳) אודי דקל.

לאור החסמים העומדים כיום בפני ישראל למימוש הסדר מלא עם הפלסטינים בהתאם לפרמטרים החיוניים לה, גובש מתווה הכולל צעדים התואמים את האינטרסים של ישראל ואשר יאפשר מבחר אופציות בעתיד — גם בהיעדר פרטנר פלסטיני להסדר קבע — כדי להתקדם למצב של היפרדות מדינית, טריטוריאלית ודמוגרפית מהפלסטינים ויצירת יציבות אסטרטגית לאורך זמן. משם תוכל ישראל לפסוע — לפי ראות עיניה ובאופן מדורג וזהיר — בדרך לחלופות מדיניות נוספות. המתווה המוצע ינוהל בשאיפה להגיע על בסיסו להסכמות פנימיות בציבור הישראלי, להבנות עם הקהילה הבינלאומית, עם מדינות ערב הפרגמטיות ועם הפלסטינים עצמם, והוא משקף את נחישותה של ישראל לעצב בעצמה את עתידה. המתווה אינו מציע פתרון מדיני סופי, אלא דרך ליצירת מציאות אסטרטגית משופרת לישראל, שתאפשר לה לשמר את מירב האפשרויות בידיה.

העקרונות המרכזיים של המתווה המדיני־ביטחוני
יתרונו המרכזי של המתווה המוצג כאן הוא העיקרון המודולרי שמייצר גמישות רבה: הוא מאפשר לישראל לבחור כל הזמן בין דרכי פעולה חלופיות בהתאם לתנאים המשתנים בסביבתה האסטרטגית. אלה הם עיקריו:

1. חיזוק רכיבי הביטחון תוך הפחתת החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית, שמירה על חופש פעולה מבצעי בכל שטחי יהודה ושומרון מקו הירדן מערבה, שיתוף פעולה עם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית (הרש"פ) — ככל שיעשו יותר, כך יפחית צה"ל את פעילותו המבצעית בשטח הפלסטיני.

2. עיגון האינטרסים המדיניים, הביטחוניים והטריטוריאליים של ישראל ביהודה ושומרון לקראת הסדרים עתידיים, כמו גם לשיפור מצבה האסטרטגי של ישראל בהיעדר התקדמות מדינית, דרך הבהרת כוונותיה לקידום היפרדות מדינית וטריטוריאלית מהפלסטינים וליצירת התנאים למציאות של שתי מדינות.

3. חיזוק הלגיטימציה ומעמדה הבינלאומי והאזורי של ישראל באמצעות שיתוף פעולה אזורי — ביטחוני, מדיני וכלכלי־תשתיתי.

4. חיזוק התשתית, המשילות והכלכלה הפלסטיניות. לשם כך ייעשו פעולות הדרגתיות — בסיוע בינלאומי — לשיפור תפקודה ולהרחבת סמכויותיה של הרשות הפלסטינית. בין היתר יוקצו שטחים לפיתוח כלכלי ותשתיתי ולבניית בסיס למדינה פלסטינית שתוכל להיות בעתיד מתפקדת ועצמאית.

5. אימוץ מדיניות בנייה דיפרנציאלית ביהודה ושומרון. תימשך הבנייה בגושי ההתיישבות שבנוגע להישארותם בתחומי ישראל קיימת הסכמה ציבורית רחבה, ולעומת זאת תוקפא הבנייה בהתנחלויות מבודדות שמצויות בעומק השטח, ותבוטל תמיכת הממשלה בהרחבתן ובהתיישבות בהן. הסוגיה של פינוי יישובים תעלה רק בהקשר של הסדר קבע עם הפלסטינים.

צעדי המתווה
ישראל תצהיר על מחויבותה העקרונית לפתרון של שתי מדינות ותהיה מוכנה בכל עת להיכנס למשא ומתן ישיר על הסכם כולל. במקביל תתחיל ישראל ליישם את עקרונות המתווה בשטח כדי לקדם את ההיפרדות מהרשות הפלסטינית ולסיים את שליטתה ברוב האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון. כדי להשיג תמיכה בינלאומית במתווה — ובכללה תמיכה ערבית — לא תוכל ישראל להסתפק בהבעת נכונות לקיים משא ומתן, אלא תידרש להציג פרמטרים להסדר. אם המשא ומתן יגיע למבוי סתום או ייכשל, תוכל ישראל להמשיך בקידום המתווה ולעצב מציאות מדינית, ביטחונית ואזרחית יציבה ומשופרת בעבורה לאורך זמן.

ישראל תפעל להשלים את גדר הביטחון, שתסמן גם את תוואי ההיפרדות ואת האינטרסים הטריטוריאליים של ישראל לעתיד, ותצהיר כי היא מקפיאה את הבנייה בהתנחלויות המבודדות הנמצאות בעומק השטח הפלסטיני ממזרח לגדר. נוסף על כך תקבע ישראל שעד 20% משטח יהודה ושומרון הם אזור אינטרס ביטחוני (מרביתו בבקעת הירדן, כולל אתרים וצירים אסטרטגיים), אשר יישאר בשליטה ישראלית עד שתושג הסכמה על הסדרי ביטחון מספקים לישראל, ותקום ישות פלסטינית אחראית ומתפקדת.

לישראל יש אינטרס בקיומה של רשות פלסטינית מתפקדת, יציבה ומשתפת פעולה בהתקדמות באפיק מדיני לעבר פתרון. לכן תנקוט ישראל את הצעדים הבאים כדי לחזק את הרשות הפלסטינית:

1. ישראל תעביר לרשות הפלסטינית סמכויות ביטחוניות בשטח B, בדומה לאלה שבידה כיום בשטח A, כך שייווצר מרחב פלסטיני אחיד  (A+B) שיהיה התשתית למדינה הפלסטינית העתידית ואולי אף יהפוך למדינה פלסטינית בגבולות זמניים. השטח הזה משתרע על קרוב ל־ 40% משטח יהודה ושומרון, ומתגוררים בו יותר מ־ 98% מהאוכלוסייה הפלסטינית.

2. ישראל תקצה עד 25% משטחי יהודה ושומרון מתוך שטח C לפיתוח תשתיות ופרויקטים כלכליים לעידוד הכלכלה הפלסטינית, ולהעברת שטחים מיושבים פלסטיניים שחרגו מגבולות אזור B לאזור C לשליטה פלסטינית. יוקדש מאמץ משולב עם הקהילה הבינלאומית להקמת מפעלי תעשייה ואנרגיה ירוקה, מיזמי תיירות והייטק, בנייה למגורים וכדומה. בשלב הראשון לא תעביר ישראל סמכויות ביטחוניות ותכנוניות לפלסטינים באזורי הפיתוח האלה, אך אלה יהיו "על המדף" ויועברו בהדרגה לרשות הפלסטינית.

3. במרחב הפלסטיני תהיה רציפות טריטוריאלית, ותוקם מערכת תחבורה רציפה מצפון הגדה ועד לדרומה, כך שיופחת החיכוך היומיומי בין צה"ל, המתיישבים היהודים והאוכלוסייה הפלסטינית, ויוסרו חסמים מהפיתוח הכלכלי הפלסטיני.

4. תושק תוכנית כלכלית שמטרתה בטווח הקצר היא לשפר את רמת החיים של הפלסטינים, ותכליתה לטווח הארוך היא לעודד עצמאות כלכלית פלסטינית שתאפשר היפרדות כלכלית מישראל. לקידום המטרה הזאת מומלץ להקים מנגנון בינלאומי ייעודי.

הצעדים האלה יאפשרו לבנות תשתית לישות פלסטינית עצמאית על חלק משמעותי מהגדה המערבית (עד 65% מהשטח). באותו השלב תמשיך ישראל לשלוט בשאר  A ו־ B . השטח, בתוכו כ־ 10% יוגדרו כגושי התיישבות החיוניים לישראל בכל הסדר עתידי עם הפלסטינים.

ישראל תחתור להכרה בינלאומית בצעדיה ותדרוש תמורות בינלאומיות, שהמרכזית שבהן היא התחייבות לתמוך במתווה גם במקרה של כישלון במסלול המשא ומתן הדו־צדדי. נוסף על כך על ישראל לדרוש חידוש של המחויבויות האמריקאיות כפי שנוסחו במכתב בוש לשרון ) 2004 (; הקמת מנגנון בינלאומי ייעודי לפיתוח הכלכלה הפלסטינית, להבטחת האפקטיביות שלה ולמניעת שחיתות; מחויבות של הרשות הפלסטינית למנוע טרור ואלימות; והכרה בסידורי הביטחון הדרושים לישראל.

פתרון בעיית עזה אינו חלק מהמתווה המדיני ואינו תנאי לקידומו. בכל דרך, יש חשיבות לריכוז מאמץ בינלאומי לשיפור המצב ההומניטרי ברצועה ולשיקום תשתיותיה בתמורה להקמת מנגנון בינלאומי שיפעל להפסקת ההתעצמות הצבאית של החמאס ושל שאר גורמי הטרור. יש להתקדם בנושא הזה במקביל ליישום המתווה ביהודה ובשומרון וגם במנותק ממנו.

המציאות שתתהווה בשטח תיצור לישראל תשתית מדינית, פוליטית ובינלאומית נוחה יותר לקראת התקדמות עתידית במסלולים נוספים בהתאם לשיקוליה הביטחוניים והמדיניים: כינון הסדרי מעבר עם הפלסטינים בכפוף לכלל ש"כל דבר שמוסכם מיושם" וזניחת התפיסה של "הכול או לא כלום"; הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים ושינוי אופיו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ממאבק לשחרור לאומי לסכסוך בין־מדינתי וניהול משא ומתן ישיר להשגת הסדר מדיני של שתי מדינות; ובמקרה של היעדר שיתוף פעולה פלסטיני מוחלט — קידום צעדי היפרדות עצמאיים בהתאם לאינטרסים של ישראל.

מחקר מעמיק ומתמשך של מגוון האפשרויות העומדות בפני ישראל הוביל למסקנה כי המתווה המוצע הוא האפשרי כיום; שומר על האינטרסים הישראליים — הביטחוניים וההתיישבותיים — ומאפשר גיוס של תמיכה בינלאומית ואזורית; אינו כולל פינוי יישובים בעתיד הקרוב ומאפשר מרחב גמישות מדיני לישראל. לכל הפחות, המתווה המוצע משפר משמעותית את המציאות הנוכחית: בולם את המגמות המסוכנות לישראל, המכונות בטעות "סטטוס קוו", ואשר למעשה הן מדרון המוביל לסיכונים לאומיים משמעותיים ובעיקר למציאות של מדינה אחת ללא יכולת להיפרד מהפלסטינים.

=====================================

תוכן העניינים

הקדמה 5

תקציר 9

מתודולוגיית המחקר 17

המרחב המדיני הנוכחי — בין צומת דרכים למבוי סתום 23

מתווה מדיני חדש לישראל 35

1. התכלית האסטרטגית: שימור האופציה של שתי מדינות ובניית
מרחב אפשרויות לעתיד 35

2. הרכיבים העיקריים של המתווה 37

3. היתרונות וההזדמנויות במתווה 50

4. חולשות המתווה 54

יישום המתווה 57

1. יצירת תשתית מדינית לקידום המתווה 57

2. גיוס הזירה האזורית והבינלאומית 59

3. התנעת המתווה 64

סיכום 65

נספחים

נספח א': מיפוי החלופות המדיניות 69

נספח ב': ההשלכות המשפטיות של המתווה נוכח הסכמי הבינייםודוח הקוורטט (יולי 2016) 91

נספח ג': המדיניות כלפי החמאס ושיקום רצועת עזה 95

נספח ד': תוכנית לייצוב הכלכלה הפלסטינית 99

נספח ה': ישראל, מדינות ערב, ואשליית הנורמליזציה 105

נספח ו': מדד הביטחון הלאומי: מחקר דעת קהל 2017 — 2018 115

נספח ז': מפות 123