שינוי משטר באיראן: יעד רצוי אך לא בהכרח בר־השגה

בטקס סיום קורס קצינים ב-21 באוקטובר 2026 אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי יש רק דרך אחת להסיר את האיום האיראני אחת ולתמיד: להפיל את המשטר. הוא הוסיף כי זו הנחייתו לצה"ל, למוסד ולמערכת הביטחון. כחודשיים קודם לכן הצהיר ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט כי השעון לשינוי המשטר באיראן יתחיל לנוע ברגע שהממשלה בישראל תוחלף. הדברים נאמרו במסגרת ביקורתו על כישלון הממשלה להביא לשינוי המשטר במהלך "שאגת הארי". את ההצהרות האלה ניתן להבין על רקע תוצאותיהן המוגבלות של שתי המערכות נגד איראן. חרף ההישגים המבצעיים המשמעותיים, ארצות הברית וישראל לא הצליחו לחסל את תוכנית הגרעין האיראנית או לשלול מאיראן את יכולתה להמשיך להחזיק ולייצר טילים וכטב"מים, המהווים איום משמעותי על שכנותיה. שתי המלחמות אמנם פגעו קשות בהנהגת הרפובליקה האסלאמית וביכולותיה הצבאיות, אולם המשטר שרד, תוכניות הגרעין והטילים שלו לא חוסלו וההנהגה החדשה בטהראן נראית בשלב זה קיצונית אף יותר ונכונה יותר ליטול סיכונים. מלחמת "עם כלביא" שללה מאיראן חלק משמעותי מיכולת הגרעין התעשייתית שבנתה במשך שנים, אך הותירה בידיה מאות קילוגרמים של אורניום מועשר, צנטריפוגות מתקדמות, ידע, כוח אדם ותשתיות תת־קרקעיות. יתרה מכך, ניתן להעריך כי בעקבות שתי המלחמות התחזקה המוטיבציה האיראנית להתקדם לעבר נשק גרעיני כערובה להישרדות המשטר וככלי הרתעה מפני תקיפות עתידיות, אף כי לא ברור אם הוויכוח הפנים־איראני בעניין זה כבר הוכרע. במקביל, איראן ממשיכה לשמר בידיה ארסנל משמעותי של טילים וכטב"מים. גם הפגיעה הקשה ביכולת ייצור הטילים לא תמנע ממנה, ככל הנראה, לנסות ולשקם את יכולותיה חרף המגבלות.

במציאות זו אין פלא שבישראל רואים יותר ויותר בשינוי המשטר באיראן את הפתרון האולטימטיבי להסרת האיומים האיראניים הן בתחום הגרעין, הן בתחום היכולות הצבאיות האסטרטגיות (ובראשן מערך הטילים הבליסטיים) והן בכל הנוגע לתמיכתה המתמשכת של איראן בשלוחיה האזוריים. שינוי משטר אכן עשוי לפתור מן היסוד חלק ניכר מהאיומים הללו. זאת, על אף שניתן לטעון כי תוצאותיו של שינוי פוליטי אינן ניתנות לחיזוי מראש. כך היה, למשל, במצרים, כאשר האחים המוסלמים תפסו את השלטון לאחר מהפכת תחריר בשנת 2011. ראש הממשלה נתניהו עצמו שגה בהערכותיו כאשר טען בנאום בפני הקונגרס האמריקאי בספטמבר 2002, במסגרת מאמציו לשכנע את ארצות הברית לצאת למלחמה בעיראק, כי אם יחוסלו סדאם חוסיין ומשטרו תהיינה לכך "השפעות חיוביות עצומות על האזור". ניתן לטעון, למשל, כי קריסת המשטר האיראני הנוכחי עלולה להיות מנוצלת בידי משמרות המהפכה להשתלטות על מוסדות המדינה ולכינון משטר צבאי, או להוביל להתפוררות פנימית, לכאוס ולאובדן יציבות, שעלולים לערער גם את היציבות והביטחון במדינות השכנות. יתר על כן, קריסת המשטר אינה מבטיחה את כינונו של משטר דמוקרטי, משום שאין כל ערובה לכך שבידי הכוחות הדמוקרטיים – בין שבתוך איראן ובין שבקרב האופוזיציה האיראנית הגולה – מצויים היכולת והאמצעים הדרושים לכך.

אף על פי כן, קשה לשכנע כיום את מקבלי ההחלטות בישראל כי ייתכן תרחיש חמור יותר מן המצב הנוכחי באיראן. אפילו משטר צבאי בהנהגת משמרות המהפכה אינו בהכרח גרוע יותר מבחינת ישראל מהמשטר הנוכחי בהנהגת מוג'תבא ח'אמנהאי, שבו נהנים משמרות המהפכה מדומיננטיות ניכרת. ניתן, למשל, לטעון כי קצינים בשירות פעיל או בדימוס במשמרות המהפכה עשויים לייחס משקל רב יותר לאינטרסים האישיים והארגוניים שלהם מאשר לשיקולים אידיאולוגיים ולאידיאלים מהפכניים. יתרה מכך, משמרות המהפכה אינם עשויים מקשה אחת, ולכן עלולים להיות חשופים יותר למאבקי כוח ולסכסוכים פנימיים בהשוואה למשטר הנוכחי, הנהנה בדרך כלל ממידה רבה יחסית של לכידות פנימית. לפיכך, השאלה המרכזית היא אם ניתן לבסס את האסטרטגיה הישראלית כלפי איראן – שאותה יש לבחון מחדש לנוכח לקחי שתי המלחמות האחרונות – על הנחת העבודה שקריסת המשטר באיראן, אם כתוצאה מהתערבות זרה ואם בעקבות התפתחויות פנימיות, היא רק שאלה של מתי ולא של האם. ההתפתחויות ב"רפובליקה האסלאמית השלישית", שכוננה באיראן בעקבות המלחמה האחרונה, מחייבות לכל הפחות הסתכלות מפוכחת וספקנית ביחס לסבירות של שינוי פוליטי באיראן בעתיד הנראה לעין.

אין ספק שהמשטר האיראני ניצב בפני משבר כלכלי חריף, הדוחף עוד ועוד אזרחים איראנים לעוני. המלחמה והמצור הימי המתמשך הסבו נזק כלכלי חסר תקדים, לרבות אינפלציה של כ-90 אחוזים, התכווצות כלכלית של כשישה אחוזים לפחות, ירידה חדה בהכנסות הנפט, עלייה משמעותית בהיקף העוני, אבטלה גוברת והמשך קריסתו של המטבע המקומי, הריאל. גם משבר הלגיטימציה שהרפובליקה האסלאמית מתמודדת עימו זה שנים לא נפתר. יתרה מכך, מינויו של מוג'תבא ח'אמנהאי ליורשו של אביו, עלי ח'אמנהאי, עשוי להעמיק אותו לאורך זמן. מאמציו של המשטר האיראני לספק הסברים להיעדרותו המתמשכת של המנהיג החדש מעיני הציבור משקפים דאגה גוברת בקרב השלטונות לנוכח הקושי לבסס את הלגיטימציה שלו: מנהיג שנכנס לתפקידו ללא ניסיון ציבורי רשמי משמעותי, שמעמדו הדתי מוגבל ושמינויו מעורר ביקורת בשל העברת ההנהגה מאב לבן ובשל ספקות בנוגע למצבו וליכולתו לקבל החלטות.

אולם, שורת המשברים הזו אינה מבטיחה מהפכה או שינוי משטר. שתי מלחמות בתוך שנה, הדיכוי הברוטלי של גל המחאות שפרץ בדצמבר 2025 והטראומה הציבורית יצרו גם עייפות, ייאוש וחשש מהתחדשות העימות. לצד העוינות כלפי המשטר ניכרת התלכדות מסוימת, בעידוד השלטונות, סביב דגל הלאומיות האיראנית וההתנגדות לתקיפות חיצוניות. שלטונות איראן אותתו לאחרונה כי בכוונתם להקל על חזרתם למדינה של אמנים, אנשי תרבות ומהגרים. שר התרבות וההכוונה האסלאמית, עבאס צאלחי, הצהיר בסוף אוגוסט כי רשימות הכוללות יותר ממאה אישים איראנים השוהים בחו"ל הועברו לגורמים הרלוונטיים כדי להסיר מכשולים בפני ביקורם במדינה או חזרתם אליה. גם אם ניתן לראות בכך צעד תעמולתי וציני מצד המשטר, הוא משקף ניסיון לגייס לצידו גם את מבקריו באמצעות טיפוח תחושות של פטריוטיות וסולידריות בעקבות המלחמה.

צעדים אלה באו על רקע העובדה שגורמים רבים עוררו תגובות חריפות באיראן גם מחוץ למעגל תומכי המשטר, כביטוי לתחושות לאומיות ופטריוטיות, ובהם הפגיעה בתשתיות לאומיות, באוניברסיטאות ובאזרחים במהלך המלחמה; הדיווחים על מאמציהן של ישראל וארצות הברית לעודד פעילות חתרנית בקרב מיעוטים אתניים-לשוניים, ובראשם הכורדים, שנתפסו כניסיון לערער את שלמותה הטריטוריאלית של איראן; וכן איומיו של הנשיא טראמפ "להחזיר את איראן לתקופת האבן" ולחסל את הציוויליזציה האיראנית. המשטר ניצל הצהרות אלה כדי לחזק – במידה מסוימת של הצלחה – את הנרטיב שלפיו הממשל האמריקאי אינו חותר רק להפלת המשטר האיראני או לחסימת דרכה של איראן לנשק גרעיני אלא גם לפגיעה בזהותה, בציוויליזציה שלה ובשלמותה הטריטוריאלית. לפיכך, לשיטת המשטר, מדובר במלחמה קיומית המחייבת את התגייסות הציבור כולו, לרבות מבקריו.

במקביל, מנגנוני הביטחון והדיכוי נערכים להתפרצות מחודשת של מחאה. בעקבות המלחמה הואץ תהליך הביטחוניזציה באיראן וניכר מאמץ מצד השלטונות להגביר את הפיקוח על החברה, להעמיק את החדירה המודיעינית לתוכה ולהרחיב את נוכחותם של מנגנוני הביטחון במרחב הציבורי. מינויו של חוסיין טאא'ב למפקד הבסיג', לאחר שנים שבהן עמד בראש ארגון המודיעין של משמרות המהפכה, הוא ביטוי מובהק למאמצי המשטר הגוברים להיערך לחידוש אפשרי של המחאות. כתב המינוי שלו מדגיש את הרחבת ״רשת המודיעין העממית״, את השימוש בטכנולוגיות חדשות ואת העמקת הפעילות בשכונות, במסגדים ובקרב קבוצות חברתיות שונות. עם זאת, מאמצי הדיכוי מתמקדים כיום בעיקר בסיכול איומים אפשריים מצד מתנגדי המשטר ופחות באכיפת קוד הלבוש האסלאמי מחשש להחרפת המתיחות הפנימית סביב סוגיית הרעלה. אפילו בממסד הדתי נשמעות הסתייגויות מן הקולות הקוראים לשוב ולהחמיר את אכיפת קוד הלבוש. כך, למשל, נציג המנהיג במחוז אספהאן, איתאללה יוסף טאבטבאא'י-נז'אד, הצהיר לאחרונה כי המערכה לעידוד עטיית הרעלה צריכה להתבצע בהדרגה, בהתמדה ובסבלנות, תוך הימנעות מצעדים כוחניים.

בנוסף, מתנגדי המשטר מבית ומחוץ ממשיכים לסבול מקשיים ארגוניים ומהיעדר הנהגה מוסכמת. לפיכך, גם אם תתחדש המחאה העממית, לא יהיה די בה כדי להביא בהכרח לשינוי הפוליטי המיוחל ולכונן חלופה בת־קיימא לשלטון הנוכחי. זאת ועוד, נראה כי האליטה השלטונית, ובעיקר מנגנוני הדיכוי והאכיפה, ממשיכים לשמר את לכידותם הפנימית ואת נכונותם לדכא כל איום אפשרי על יציבות המשטר. ניתן להעריך כי לכידות זו תישמר לכל הפחות כל עוד איראן נתונה במציאות ביטחונית רגישה לנוכח האפשרות לחידוש הלחימה. במקביל, פועלים השלטונות למציאת פתרונות זמניים למשבר הכלכלי המחריף, ובהם עדכון שוויים של תלושי הקנייה לאזרחים; ניסיונות מקומיים להגביר את הפיקוח על מחירי מוצרי היסוד, למשל באמצעות רשתות מכירה עירוניות, כדי לרכך את הפגיעה בשכבות החלשות; צמצום צריכת הדלק; והמשך ניצולן של יתרות מטבע החוץ שהצטברו בשנים האחרונות. צעדים אלה, לצד היערכותם המסורתית של משקי הבית למצבי חירום, מסורת של עזרה הדדית ומערך רווחה של מוסדות צדקה וסיוע, מסייעים למנוע, לפחות בשלב זה, מחסור חמור במוצרי יסוד או תופעות של רעב. יתרה מכך, התמיכה הממשלתית הופכת חיונית מתמיד עבור אזרחים רבים. תלותם במנגנוני הסיוע והתמיכה של השלטון – הן ברמה הארצית והן ברמה המקומית – מגבילה את יכולתם לצאת נגדו בגלוי. הסוציולוג תקי אזאד-ארמכי התייחס לאחרונה בריאיון לעיתון הרפורמיסטי "אעתמאד" לחוסנה של החברה האיראנית לנוכח המשבר הכלכלי המחריף. לטענתו, החברה האיראנית הכינה את עצמה זה מכבר לחיים בתנאים קשים ובמצבי חירום. היערכות זו נטועה בתרבות של "עתודות לשעת חירום": משפחות איראניות נוהגות להחזיק בבתיהן כמויות משמעותיות של זהב, מטבע זר, מוצרים חיוניים ומזון.

בסיכומו של דבר, שינוי משטר אכן עשוי לסייע להסיר חלק ניכר מן האיומים האיראניים, אך הוא תלוי בראש ובראשונה באזרחי איראן ובדינמיקה הפנימית שבין המשטר ותומכיו לבין מתנגדיו. שינוי כזה יתאפשר רק בעקבות שינוי במאזן הכוחות בין החותרים לשינוי מהפכני של הסטטוס-קוו הפוליטי לבין המבקשים לשמרו בכל מחיר. תהליך זה עשוי להביא לשחיקה הדרגתית של המשטר עד לקריסתו, לאחר שהמעגלים הסובבים אותו יאבדו אמון בחיוניותו וביכולתו להוסיף ולהשתמש באמצעי הדיכוי העומדים לרשותו כדי להבטיח את שרידותו לאורך זמן. שינוי מאזן הכוחות עשוי להתרחש באמצעות ערעור לכידותם של מנגנוני המשטר ושל האליטה הביטחונית-צבאית התומכת בו או באמצעות התחזקותה הכמותית (הגדלת מספר המפגינים) והאיכותית (כינון קואליציה רחבה וחוצת מגזרים) של תנועת המחאה. יש לקוות לשינוי הפוליטי המיוחל, אך לא ניתן להעריך מתי יתרחש. גם תקיפת תשתיות לאומיות אינה מבטיחה את קריסת המשטר. היא עשויה להפוך את איראן למדינה כושלת אף יותר, אך גם מדינות כושלות יכולות לשרוד לאורך זמן ולהוסיף להציב איומים משמעותיים.

אין פירוש הדבר שיש לאמץ גישה פסיבית ולהימנע מפעולות יזומות שנועדו לערער לאורך זמן את יציבות המשטר האיראני. ניתן ורצוי לפעול בהתמדה להחלשתו ולהיערך לתרחיש של משבר שלטוני או מעבר מהפכני באמצעות שורה של כלים מדיניים, כלכליים וחשאיים. אלה כוללים קידום יוזמות שיאפשרו לאזרחי איראן גישה לתקשורת חופשית ולמידע; הבעת תמיכה פומבית במפגינים, שעשויה לספק להם רוח גבית להמשך מאבקם; והיערכות, באמצעים ובדרכים שונות, ליום שבו מיליוני אזרחים איראנים יצאו לרחובות ויזדקקו לכל סיוע אפשרי. עם זאת, אין לבסס את התכנון האסטרטגי מול איראן על האפשרות של שינוי משטר, במיוחד לנוכח ההתקדמות הנמשכת בתוכנית הגרעין ושיקומו של מערך הטילים.