פרסומים

במהלך חמשת העשורים של שלטון משפחת אסד, שימש הפרלמנט הסורי כמוסד ריכוזי שעיקר תפקידו היה להעניק תוקף חוקי ומסגרת מוסדית להחלטות הרשות המבצעת. בין השנים 1973 ל-2024, נערכו בסוריה 13 מערכות בחירות, אשר התאפיינו בהיעדר תחרות פוליטית פתוחה או ייצוגיות רב-מפלגתית אמיתית. עמוד התווך של המערכת הפרלמנטרית בתקופה זו היה המבנה המונוליטי של מפלגת הבעת' השלטת והקואליציה שסביבה, "החזית הלאומית הפרוגרסיבית". מנגנון זה הבטיח חלוקת מכסות קשיחה מראש, אשר שריינה רוב קבוע ואוטומטי לנציגי הבעת' ולסיעות השותפות לה, תחת פיקוח הדוק של מנגנוני המשטר. חברי הפרלמנט נבחרו לרוב על בסיס מפתח נאמנות שלטוני, קשרים שבטיים או אינטרסים מקומיים המקורבים למעגלי ההשפעה, ולא על סמך מצע אידיאולוגי עצמאי. כתוצאה מכך, הפרלמנט תפקד בפועל כגורם המאשרר צווים נשיאותיים ומדיניות ממשלתית, ללא יכולת ממשית להפעיל פיקוח פרלמנטרי עצמאי, לבקר את מנגנוני המדינה או להוביל יוזמות חקיקה נפרדות. בכך, הפרלמנט שיקף ושימר את המבנה השלטוני הריכוזי של אותה תקופה.

הקמת הפרלמנט החדש והליך הבחירה

תהליך הקמת הפרלמנט הזמני החדש בסוריה החל לקרום עור וגידים בקיץ 2025, עם פרסומו של הצו הנשיאותי מספר 143 על ידי הנשיא אחמד א-שרע. הצו, אשר הסדיר את מערכת הבחירות לפרלמנט הזמני, קבע כי מספר המושבים הכולל בבית המחוקקים יעמוד על 210 חברים, ויחולק במתכונת הבאה: שני שליש מהפרלמנט (140 מושבים) ייקבעו כנציגים נבחרים, בעוד השליש הנותר (70 מושבים) ימונה ישירות על ידי הנשיא.

הבחירות עצמן הוגדרו כעקיפות ומבוססות על מוסד "הגופים הבוחרים" בכל מחוז. הרכב גופים אלה חולק באופן קשיח בין קטגוריית "בעלי הכישורים והאקדמאים", שזכתה ל-70% מהמושבים, לבין קטגוריית "הנכבדים והמנהיגים המקומיים", שקיבלה 30% מהקצאת הפרלמנט. הבחירה במנגנון עקיף זה לא מבטאת דחף סמכותני בלבד, אלא גם אילוץ מבני אובייקטיבי: קריסת מרשם האוכלוסין וקיומם של מיליוני פליטים ועקורים הופכים בחירות ישירות במדינה פוסט-קונפליקט ליעד בלתי ישים לוגיסטית וביטחונית בשלב המעבר הראשוני.

על מנת להבטיח את ניתוקה של הרשות המחוקקת החדשה ממוקדי הכוח הקודמים ומזרועות הממשל הנוכחי, נקבעו קריטריוני סינון נוקשים; אלו אסרו לחלוטין על השתתפותם של אנשי המשטר המודח, אנשי צבא וכוחות ביטחון (בהווה), וכן שרים, מושלים ושופטים מכהנים.

שלב היישום הראשון הושלם באוקטובר 2025, עם פרסום שמות 119 נבחרים מתוך המושבים שיועדו לבחירה עקיפה. התוצאות שיקפו הגמוניה סונית-גברית, שבתוכה בלט משקלם של זרמים אסלאמיים מגוונים — החל מדמויות המזוהות עם סביבת האחים המוסלמים, ועד לאנשי דת וטכנוקרטים שרכשו ניסיון מנהלי ומשפטי במנגנוני "ממשלת ההצלה״ באידליב במהלך שנות המלחמה.

אף שתנועת האחים המוסלמים לא השתתפה בתהליך כגוף מאורגן או מתוך רשימה רשמית, בפועל נבחרו מספר מועמדים בעלי זיקות משפחתיות וחברתיות לסביבה המזוהה עם הזרם. בכך, המנגנון העקיף לא רק יצר עיוותי ייצוג מובנים לרעת נשים ומיעוטים, אלא הציב לפתחו של א-שרע דילמה: כיצד להכיל רשתות אסלאמיות-פוליטיות בתוך הממסד, מבלי לאפשר להן להתגבש לכוח פוליטי אוטונומי ועצמאי.

במקביל, רק שש נשים נבחרו בשלב זה, וכעשרה מהנבחרים השתייכו למיעוטים דתיים או אתניים, בהם כורדים, נוצרים, עלווים, אסמאעילים וטורקמנים. הבחירות נדחו באזורים שבהם טרם ביססה המדינה שליטה מלאה או הסדר פוליטי-בטחוני יציב — בצפון-מזרח המדינה ובמחוז א-סווידא.

במחצית הראשונה של 2026, הושלם תהליך הבחירות גם בצפון-המזרח, בעקבות שינויים במאזן השליטה והסכמות מנהליות שאפשרו את קיום ההליך. השלמה זו אפשרה את הכנסתם של נציגים מאזורים שהיו קודם לכן מחוץ לתהליך, אך גם חידדה את הפיצול הפנים-כורדי. מועמדים המזוהים עם הזרם הכורדי השואף לקיים דיאלוג עם דמשק, ובכללם גורמים הקרובים למועצה הלאומית הכורדית (ENKS), נטו לקבל את ההשתתפות כאפיק להשפעה מבפנים. מנגד, גורמים המזוהים עם הארגונים הכורדים PYD/SDF ראו בתהליך הבחירות מסגרת שנועדה לעקוף את רצון הציבור הכורדי ולשלב נציגים שאינם מבטאים בהכרח את מרכז הכובד הפוליטי בצפון-מזרח.

המקרה של א-סווידא מורכב אף יותר. הבחירות במחוז בעל הרוב הדרוזי נדחו למועד לא ידוע, בשל הנסיבות הפוליטיות והביטחוניות הרעועות בשטח. כדי לעקוף את המבוי הסתום, א-שרע מינה לפרלמנט שני נציגים מהמחוז — נציג דרוזי המזוהה עם השלטון לצד נציג מהקהילה הבדואית. על אף שמהלך זה מעניק למחוז נוכחות מינימלית בפרלמנט, הוא רחוק מלהוות תחליף לתהליך בחירה מקומי ואותנטי. בעיני השלטון, מדובר בניסיון לצמצם את החסר בייצוג מבלי להמתין להסדרה מלאה בשטח, וייתכן שהוא אף משמש כחלק מאסטרטגיה מחושבת של בידוד פוליטי, שנועדה להפעיל לחץ על גורמי הכוח במחוז עד להשבתו המלאה לחיק השלטון המרכזי.

מבחינת ייעוד וסמכויות, על אף כהונתו הזמנית — שהוגדרה ל-30 חודשים עם אפשרות להארכה — סמכויותיו הפורמליות של הפרלמנט הן רחבות היקף. הפרלמנט נדרש להציע ולאשר חוקים, לבחון ולשנות חקיקה קודמת, לאשר את תקציב המדינה והסכמים בינלאומיים וללוות את גיבוש התשתית המשפטית לקראת חוקה קבועה ובחירות עתידיות. לצד תפקידו המבני, מוטלת על הפרלמנט האחריות להתוות את מדיניות השיקום ולייצב את המרחב האזרחי. אחריות זו מחייבת עיצוב מסגרת חקיקתית להסדרת השקעות, ניהול תקציבי תקין ומאבק בשחיתות, ובד בבד יצירת מנגנונים להבטחת חירויות יסוד, הגנה על זכויות פוליטיות ומתן סעד לקבוצות שנפגעו במהלך הלחימה.

השליש הנשיאותי

ב-1 ביולי הכריז יו"ר הוועדה העליונה לבחירות, מוחמד טה אל-אחמד, על שמותיהם של חברי הפרלמנט הנכנסים, ובכללם שבעים חברי "השליש המשלים" שמונו ישירות על ידי הנשיא. הכרזה זו סוללת את הדרך לכינוס מושב הפתיחה של הפרלמנט, שבו עתידים החברים להישבע אמונים, לבחור את נשיאות הפרלמנט ולהקים ועדה ייעודית לניסוח תקנונה הפנימי. במסגרת מכסת המינויים הנשיאותיים שולבו 15 נשים, צעד שהעלה את סך הייצוג הנשי בפרלמנט לכדי 22 חברות.

ניתוח המינויים הנשיאותיים מעלה כי א-שרע השתמש בשליש המשלים לא כמנגנון טכני גרידא להשלמת השורות, אלא ככלי פוליטי מחושב לעיצוב אופיו ודמותו של המוסד המתגבש. מבחינה מקצועית, ההרכב מציג גיוון יחסי: 15 פוליטיקאים ופעילים ציבוריים, 13 אנשי אקדמיה, שבעה נציגים מהמגזר הרפואי, שישה אנשי חינוך, שישה אנשי עסקים, חמישה מהנדסים, חמישה כלכלנים ומנהלים, ארבעה משפטנים, ארבעה אנשי דת, ארבעה בעלי רקע מקצועי אחר וסופר אחד. פילוח זה מצביע על העדפה מודעת לפרופילים אזרחיים, מקצועיים וטכנוקרטיים, המשולבים באופן מבוקר לצד דמויות פוליטיות, שבטיות וקהילתיות.

גם החלוקה הגיאוגרפית של הממונים משקפת מאמץ לייצר איזון טריטוריאלי, אף שאין בה כדי להבטיח שוויון ייצוגי מלא. מחוז חלב זכה לנתח המרכזי עם 14 ממונים, ואחריו אל-חסכה עם שבעה נציגים, וחומס ודיר א-זור עם שישה נציגים לכל מחוז. המחוזות אדליב, חמאה, דמשק וריף דמשק יוצגו באמצעות חמישה נציגים לכל מחוז; אל-לאד'קיה ודרעא זכו לארבעה נציגים; א-רקה לשלושה; וקוניטרה, טרטוס וא-סווידא לשני נציגים בלבד לכל מחוז. הדומיננטיות המובהקת של מחוז חלב משקפת את משקלו הדמוגרפי והפוליטי המחודש במרחב הסורי (במיוחד לאור חזרת פליטים מאזורי ההשפעה הטורקית), בעוד שהייצוג המצומצם יחסית של דמשק עשוי ללמד על שאיפת השלטון להימנע מכינון מבנה פרלמנטרי המזוהה יתר על המידה עם עיר הבירה ועם מוקדי הכוח המסורתיים שלה.

במישור הפרסונלי, המינויים מתווים הרכב מגוון ומחושב, הממזג דמויות אופוזיציה לשעבר, פעילים אזרחיים, אנשי אקדמיה ומשפטנים, לצד נציגי שבטים ומיעוטים אתניים ודתיים החוסים תחת קווים פרגמטיים המזוהים עם המשטר החדש. האסטרטגיה הנשיאותית בולטת בשילוב סמלי של מיעוטים הדוגלים בקיום דיאלוג עם המשטר, כמו מינוי גבריאל משה קוריה האשורי, לארה קדיד הארמנית מחלב ועבד אל-חכים בשאר הכורדי מזרם ה-ENKS, המשמש כמשקולת נגד ל -PYD, המשטר אף גייס לשורותיו מנהיגי אופוזיציה ולוחמים לשעבר, בהם אנס אל-עבדה, בדר ג'אמוס ואחמד אל-ג'רבא, לצד חסן סופאן (לשעבר מנהיג אחראר א-שאם) ויאסר דלוואן (ג'יש אל-אסלאם) שמינויו מסמן איתות חיובי לרוסיה. אלו פועלים לצד דמויות פרגמטיות כמו מאהר אלולוש, פעילת הנשים הודא עתאסי ואנשי המעגל המנהלי הקרוב של א-שרע — היועץ מוסטפא עבדי והמשפטן עבד אל-חמיד אל-עוואק. לבסוף, מינוי השחקנית המוכרת רוזינה לאד'קאני משלים צעד תקשורתי מתוחכם שנועד לייצר מראית עין מודרנית, חילונית ומגוונת כלפי הקהילה הבינלאומית והמערב, ובכך לנטרל ביקורת חיצונית על אופי השלטון.

סיכום ומשמעויות

מעבר לשאלת הייצוג הדמוגרפי של נשים ומיעוטים, הרכבו הסופי של הפרלמנט החדש משקף את מאמציו של א-שרע לנהל את המרחב הסוני-שמרני והאסלאמיסטי מבפנים. כפי שעלה מתוצאות הבחירות העקיפות, המנגנון הקיים ייצר קדימות מובהקת לנציגים סונים שמרנים, ובחלק מן המקרים גם לדמויות בעלות זיקות משפחתיות, חברתיות או קהילתיות למרחב האחים המוסלמים. מציאות זו הציבה בפני א-שרע אתגר דו-שכבתי: מחד, הצורך להימנע מניכור הבסיס הסוני-שמרני הרחב שעליו נשען חלק מרכזי מהשלטון החדש; ומאידך, החשש מפני התעצמותם של זרמים אסלאמיסטיים רדיקליים אחרים, המבקשים להפוך לכוח פוליטי עצמאי ומאורגן.

במובן זה, השליש הנשיאותי תפקד כמשקולת נגד פוליטית: הוא נועד לאזן לא רק את פערי הייצוג המגדריים והאתניים, אלא בעיקר את ההטיה הסונית-שמרנית שנוצרה בהליך האלקטורלי העקיף. שילובם של נשים, נציגים כורדים ודמויות מן המיעוטים לצד אנשי אקדמיה, משפטנים ואישים אזרחיים, אל מול מספר מצומצם במכוון של אנשי דת ולוחמים לשעבר הנאמנים לא-שרע, יאפשר לו להציג פרלמנט בעל חזות יחסית מתונה ורחבה, שתנסה להרחיק אותו מדימוי האסלאם הפוליטי הממסדי.

עם זאת, שאלת היסוד נותרת פתוחה לפרשנויות שונות: האם שילוב הדמויות האקלקטי והמגוון מבשר על מודל ריכוזי-מתון השואף בכנות לייצג את החברה הסורית על כל גווניה, או שמא מדובר בשכפול מתוחכם של מנגנוני השליטה האזרחיים שיושמו בעבר באדליב? לפי פרשנות ביקורתית זו, הקמת חזית אזרחית-טכנוקרטית מבוזרת לכאורה נועדה בעיקר לנהל את המרחב הציבורי ולגייס לגיטימציה ומשאבים בינלאומיים, בעוד שמוקדי הכוח הצבאיים והביטחוניים האמיתיים נותרים הרמטיים וסגורים מאחורי הקלעים.

המשמעות המרכזית העולה מניתוח זה היא שהשליש הנשיאותי משמש כמנגנון כפול: כלי לתיקון ייצוגי ובו-זמנית אמצעי יעיל לקואופטציה. המנגנון מאפשר להטמיע בתוך המערכת דמויות קצה שהיו עלולות להישאר מחוץ לה, אך בד בבד הוא מכפיף אותם לתלות פוליטית ברורה ברשות המבצעת שמינתה אותם. זהו קו האפיון המרכזי של הפרלמנט החדש כולו: הרחבת נראות ללא ביזור של כוח ופתיחות כלפי מיעוטים ללא מנגנון אוטונומי המבטיח את השפעתם.

הבחנה זו קריטית לבחינת מעמד המיעוטים ב״סוריה החדשה״. בעוד שייצוג מספרי נמדד בקלות על פי מספר המושבים שהוקצו לכורדים, לדרוזים, לנוצרים או לנשים, הרי שייצוג פוליטי מהותי נמדד ביכולתם של נציגים אלו לפעול כקול עצמאי, להעלות תביעות קהילתיות ייחודיות, לבקר את מדיניות הממשלה ולהתנגד לחקיקה ריכוזית. בשלב הנוכחי, הפרלמנט החדש אמנם מרחיב את הנראות של קבוצות אלו בחברה הסורית, אך מוקדם לקבוע אם זו תתורגם להשפעה פוליטית ממשית.

מכאן נגזרת גם שאלת הלגיטימציה הבינלאומית. הקמת הפרלמנט מהווה איתות פוליטי מחושב כלפי הקהילה הבינלאומית, המבקש להציג מעבר ממבנה שלטון מהפכני וזמני למערכת מדינתית סדורה וקבועה. מהלך זה נתפס כחיוני עבור משטר א-שרע, בפרט לנוכח הצורך האקוטי בגיוס כספי שיקום, בהסרת סנקציות וחסמים כלכליים, וביצירת יציבות משפטית שתמשוך משקיעים זרים ומדינות תורמות. עם זאת, לגיטימציה בינלאומית ארוכת טווח לא תישען על עצם קיומו הפורמלי של בית מחוקקים, אלא על נכונותו המוכחת של המוסד להגן על זכויות אזרח, לקדם שקיפות שלטונית ולקיים פיקוח אפקטיבי על הרשות המבצעת.

בסיכומו של דבר, הפרלמנט הסורי החדש מהווה מוסד מעבר מבני וסמלי חשוב, אך אין בו כדי להעיד על תחילתה של דמוקרטיזציה, אף לא במובנה המינימליסטי. המוסד מסמן אמנם מעבר משלטון חירום מובהק ופירוק מוסדי לניסיון לבנות מסגרת חוקתית-פוליטית חדשה, אך בעת ובעונה אחת הוא חושף את שימור המבנה הריכוזי של השלטון, את גבולות הפתיחות המותנית כלפי המיעוטים ואת מאמצי הנשיאות להכיל את האסלאם הפוליטי ולנטרל את פוטנציאל ההתארגנות העצמאית שלו.

אם בתקופת המעבר יצליח הפרלמנט לפתח תקנון פנימי אוטונומי, לקיים פיקוח פרלמנטרי ממשי על תקציבים ומינויים, לקדם חוק מפלגות מתקדם וחוק בחירות כולל, ולהפוך לזירה המאפשרת ביטוי גם לקולות שאינם עולים בקנה אחד עם מדיניות המשטר — היא עשויה לסמן את ראשיתו של ביזור מוסדי אמיתי. אם לאו, היא תיוותר כלי ריק מתוכן, שנועד אך ורק לייצב את סמכות המרכז תחת מעטפת פרלמנטרית ופרוצדורלית מחודשת.