עדכן אסטרטגי

“We need it, we need it, but I think in 2020 we can live without oil"
Mohamed Bin Salman, April 2016

מילות מפתח: מדינות המפרץ, מהגרי עבודה, שוק הנפט, נגיף הקורונה

רקע ונתונים

במשך כחצי מאה מהווים מהגרי העבודה את עמוד השדרה התעסוקתי במדינות המפרץ. בשש מדינות המפרץ הערביות – ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, קטר, כווית, עומאן ובחריין – נמצא הריכוז הגדול בעולם של מהגרי עבודה זמניים, כ-10 אחוזים מכלל מהגרי העבודה בעולם. ארגון העבודה העולמי (ILO) נוקב בכ-35 מיליון את מספרם של מהגרי העבודה בשש מדינות המפרץ (כולל ירדן ולבנון). בארבע מתוך שש מדינות המפרץ הערביות, שיעור העובדים הזרים אף עולה על שיעור האזרחים ומהווה רוב מכלל האוכלוסייה: 88 אחוזים באיחוד האמירויות, 75 אחוזים בקטר, 73 אחוזים בכווית ו-51 אחוזים מבין אזרחי בחריין הם עובדים זרים (יש להביא בחשבון נטייה מצד השלטונות להפחית במספר העובדים הזרים, ויש עובדים זרים לא חוקיים שגם השלטונות אינם מודעים להם). לשם המחשה, מתוך אוכלוסייה של 9.5 מיליון תושבים באיחוד האמירויות, כ-8 מיליון הם עובדים זרים. רובם המכריע של העובדים הזרים במדינות המפרץ עונה על ההגדרה של low skilled workers ומרביתם מגיעים מאסיה (בעיקר מדרום-מזרח אסיה), בעוד מספר העובדים המגיעים מאפריקה, ובעיקר ממצרים, עולה בהתמדה. במדינות המפרץ הועסקו בעבר פלסטינים רבים (כמיליון) שהתגוררו בעיקר בערב הסעודית ובכווית, אלא שעקב תמיכתם בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ גורשו כחצי מיליון מהם, בעיקר לירדן. דומה לכך היה גורלם של התימנים שגורשו מאותן סיבות מערב הסעודית.

על פי נתוני הבנק העולמי, מעל 95 אחוזים מכוח העבודה המועסק בבנייה ובעבודות כפיים במפרץ מורכב מזרים.

השינויים הדמוגרפיים בעקבות ההגירה גברו במידה משמעותית מתחילת שנות ה-70, עם הפריחה שחלה בענף הנפט והגברת הדרישה לידיים עובדות במגזרי הנפט, התעשייה והבנייה. מחיר ממוצע של חבית נפט היה ב-1972 כ-3 דולר ואילו ב-1982 - כ-30 דולר. "עשור הנפט", כפי שהוא מכונה, הביא לעלייה ברמת החיים וכן לדרישה גוברת לעובדים זרים בתעשייה, אך גם במשקי הבית. על פי נתוני הבנק העולמי, מעל 95 אחוזים מכוח העבודה המועסק בבנייה ובעבודות כפיים במפרץ מורכב מזרים. כיום, כל בעל הכנסה ממוצעת במדינות המפרץ יכול ורשאי להעסיק מספר עובדים זרים במשק הבית. למעשה, מנגנוני הקיום התקין היום-יומי במדינות המפרץ תלוי במהגרי עבודה. חלק מהעובדים הללו הם כבר בני דור שני ושלישי במפרץ, חלקם אף צברו רכוש, אך הם עדיין מוגדרים באופן רשמי כזרים. 

מאפיין בולט של ההגירה למדינות המפרץ הוא היותה זמנית ולמטרות תעסוקה. מתי מעט מבין המהגרים זוכים באזרחות של המדינות המארחות, ולרוב המהגרים מעבירים את משכורתם למשפחה שנשארה מאחור, במדינת המוצא, עד שובם אליה. הבסיס המשפטי שעליו מבוססת מדיניות ההגירה במפרץ כפוף למערכת חוקים סבוכה הידועה בשם כפאלה (Kafala), שלפיה העובדים הזרים למעשה תלויים לחלוטין בחסדיו של הפטרון המקומי שלהם, יליד המקום. הם אינם יכולים לעבור למעסיק אחר, אסור להם להיכנס למדינה או לצאת ממנה ללא אישור, והם אינם יכולים לפתוח חשבון בנק או להיות בעלי קו טלפון ללא הסכמת הפטרון. כל עובד זר תלוי באופן מוחלט בערֵב מקומי שיכול לגבות ממנו כסף, ואובדן הכפאלה (ערבות) משמעו לרוב גירוש.

תופעת הפגיעה בעובדים זרים שכיחה במדינות המפרץ הערביות, אך אינה מדווחת באופן נרחב. במסגרת מערכת חוקים נוקשה זו העובדים נהנים ממעט מאוד זכויות, והתלונות השכיחות במפרץ קשורות בהלנת שכר, מניעת טיפול רפואי, החרמת דרכונים ואף כליאה והתעללות בעובדים הזרים. כשאירועים אלו מגיעים לכותרות, הם גורמים לא פעם למתיחות דיפלומטית בין המדינה המארחת במפרץ למדינת המוצא של העובד. סכום העברות הכספים השנתי הרשמי ממדינות המפרץ הוא כ‑120 מיליארד דולר, ומדינות היעד העיקריות הן הודו (כ-50 מיליארד דולר בשנה) ומצרים (כ-20 מיליארד דולר בשנה).

הלאמת העבודה

החל משנות ה-80 של המאה ה-20 אימצו מדינות המפרץ תוכניות ("לוקליזציה"), שהמשותף לכולן היה ניסיון להביא את העובדים המקומיים לתפוס את מקומם של העובדים הזרים. החשש מפני שיעורי אבטלה גבוהים משותף לכל המשטרים, אולם במדינות המפרץ נוסף גם החשש שמא האבטלה תביא לתסיסה בקרב האזרחים. שיעור האבטלה בערב הסעודית עולה בהתמדה: ב-2016, בעת פרסום "חזון 2030", הנתון הרשמי עמד על 11.6 אחוזים, אולם מאז הוא אינו יורד מ-12 אחוזים. בעקבות משבר הקורונה עלה שיעור האבטלה הרשמי של האזרחים ל-14.9 אחוזים, בעוד שיעור האבטלה הכולל עלה ל-9 אחוזים (ברבעון השלישי של 2020). מדאיגה במיוחד העובדה כי מעל מחצית מהמובטלים הסעודים הם בעלי תואר ראשון, בעיקר במדעי הרוח, וכי שיעור האבטלה בגילים 29‑20 עומד על 60.7 אחוזים (ברבעון השלישי של 2020). זה אותו פלח באוכלוסייה שבו רואה מחמד בן סלמאן, יורש העצר והשליט בפועל, את בסיס התמיכה העיקרי שלו.

למרות נתוני האבטלה הגבוהים, מספר העובדים הזרים בערב הסעודית הוא הגדול ביותר מבין מדינות המפרץ. על פי נתוני הבנק העולמי, כ-10 מיליון איש, שהם שליש מהתושבים, הם מהגרי עבודה. הממלכה החלה ב-2013 בגירוש המוני של עובדים זרים, שהועסקו ברובם בעבודות כפיים ושמוצאם היה בעיקר ממדינות אפריקה. עובדים אלו, לטענת השלטונות, לא נשאו את האישורים המתאימים. דווח כי מאז אותרו, נעצרו וגורשו מאות אלפי עובדים זרים, הגם שנראה כי היקף התופעה רחב יותר. הצניחה במחירי הנפט בשלהי 2014 הביאה שוב את מדינות במפרץ, כל אחת על פי צרכיה ומאפייניה, לנסות להלאים מגזרים שונים במשק.

הדבר היה נכון בעיקר לערב הסעודית, שם הוטלו הגבלות חדשות על העובדים הזרים בעיקר על ידי הטלת מיסים והיטלים שונים (במקביל, ב-2017 החלו לעלות מחירי מוצרים ושירותים שונים ובראשם מים, חשמל ודלק, עם הפחתת הסובסידיות הממשלתיות). כתוצאה מכך, בין ינואר 2017 לספטמבר 2018 עזבו מעל מיליון עובדים זרים את הממלכה. מדינות המפרץ ראו בהעלאת יוקר המחיה, מעבר לניסיון להכניס עוד אזרחים למעגל העבודה, גם אפיק נוסף שיגדיל באופן מלאכותי את ההכנסות שאינן מנפט.

אין זו הפעם הראשונה שנעשו ניסיונות לגרש עובדים זרים כדי לפנות מקום לעובדים מקומיים. ניסיונות קודמים לעידוד תעסוקת מקומיים, בעיקר בתקופת הצניחה במחירי הנפט, הוכתרו בהצלחה חלקית וזמנית בלבד. בערב הסעודית, התהליך שזכה לכינוי "סעודיזציה" כלל כאמור גירוש של עובדים זרים שאינם בעלי מיומנות מקצועית הדרושה לפיתוח המשק, והחל מ-2017 גם, כאמור, הטלת מיסים והיטלים על מעסיקים ועובדים זרים, ולבסוף הענקת תמריצים להעסקת עובדים מקומיים, בעיקר במגזר הקמעונאי ובשירותים.

ברם, בטווח הקצר עובדים סעודים לא מיהרו לתפוס את מקומם של הזרים. רבים מהאזרחים הסעודים הצעירים מסיימים את האוניברסיטאות כשרבים מהם חסרי כישורים הולמים להשתלבות במגזר הפרטי, או שדרישות השכר שלהם גבוהות משל הזרים. התוצאה היא שהמגזר הציבורי, הנתפס באופן מסורתי כמשענת למשטר, מעסיק את מרבית האזרחים הסעודים, ואילו המגזר הפרטי ממשיך להיות מאויש ברובו (77 אחוזים) על ידי זרים. לשם המחשה, 53.3 אחוזים מהאזרחים הסעודים הנמצאים מחוץ למעגל העבודה אוחזים בתואר ראשון (ברבעון השלישי של 2020). ערב הסעודית גם החלה להגביל את מספר המקצועות המותרים להעסקת זרים, בתקווה שמקומיים יתפסו את מקומם. כך למשל, נשים זרות אינן רשאיות למכור בגדים בחנויות לבגדי נשים - תחום ששמור מעתה רק לנשים סעודיות. ניהול כוח אדם במגזר הפרטי והציבורי מחייב גם הוא העסקת סעודים, כך גם פקידי קבלה בבתי מלון, מאבטחים פרטיים, פקידים בחברות השכרת רכב ועובדים שעוסקים בתחום הטלפוניה הסלולרית. אפילו בדוכנים ("עגלות") בקניונים הגדולים אסור להעסיק עובדים זרים.

במענה ללחצים בדעת הקהל ממשלכת כווית הודיעה על כוונה לצמצם את מספר העובדים הזרים באוכלוסייה מ-70 ל-30 אחוזים, על הפסקת העסקת זרים בתעשיית הנפט, וכן החלה במהלך שנועד להחליף את עובדי המגזר הציבורי הזרים בעובדים מקומיים.

למרות הניסיון לעודד תעסוקת אזרחים, מדיניות בית המלוכה אינה עקבית בסוגיה, והתכנון לטווח ארוך נזנח לרוב לטובת צרכים מיידיים. כך למשל, בית המלוכה הסיר מקצת מההיטלים על העובדים הזרים עקב הפגיעה שספג המשק הסעודי מעזיבתם, ואף דווח כי הממלכה שוקלת להקפיא את המהלך בשל הפגיעה שלו בעיקר בענף הבנייה. לבסוף, באפריל 2020 אכן הוקפאו זמנית ההיטלים על העסקת עובדים זרים, וזאת בשל ההשפעה השלילית של נגיף הקורונה על המשק הסעודי והרצון להמריץ את הכלכלה. בפברואר 2021 אף הכריזה הממלכה כי חברות זרות שיעתיקו את פעילותן לערב הסעודית (כחלק מתחרות בין מדינות המפרץ על אירוח חברות זרות) יהיו פטורות מהצורך להעסיק עובדים מקומיים.

ממשלת כווית הכריזה על מה שמסתמן כיעד השאפתני מכולם. במענה ללחצים בדעת הקהל היא הודיעה על כוונה לצמצם את מספר העובדים הזרים באוכלוסייה מ-70 ל-30 אחוזים, על הפסקת העסקת זרים בתעשיית הנפט, וכן החלה במהלך שנועד להחליף את עובדי המגזר הציבורי הזרים בעובדים מקומיים, ואף קבעה תאריך יעד לכך. קטר, עומאן ואיחוד האמירויות הודיעו על הפחתת השכר לזרים במגזר הציבורי, ובעומאן, החמרת המצב הכלכלי בעקבות הירידה במחירי הנפט והשפעת נגיף הקורונה הביאו את הממשלה להפציר במגזר הפרטי שלא להעסיק עוד עובדים זרים ואף לבקש כי "יעזבו לצמיתות", בתקווה שעובדים מקומיים יתפסו את מקומם ("עומאניזציה").

השלכות משבר הקורונה

בדומה למשבר הנפט של 2014, גם משבר הקורונה הביא בתחילת 2020 להגברת הלחצים הכלכליים על משקי הנפט במפרץ, וגם הפעם הראשונים ששילמו את המחיר היו העובדים הזרים. אומנם הירידה בפעילות הכלכלית העולמית קדמה למגפת הקורונה, אם כי היא הוחרפה בעקבותיה והעמיקה את הירידה במחיר הנפט. מדינות המפרץ הכניסו ידיהן עמוק לכיס והציעו למשקי הבית ולמגזר הפרטי סיוע רב, שלא הגיע לכיסם של העובדים הזרים.

רבים מהעובדים הזרים הפכו מובטלים בשל ההגבלות שהוטלו על הכלכלות במפרץ, סגירת מפעלים, עצירת הבנייה והפחתה בפעילות בענפי התיירות והמסחר. זאת ועוד, עם התפשטות הנגיף, תנאי המחיה הקשים של רבים מהמהגרים, הצפיפות והקושי לקבל טיפול רפואי החריפו את מצבם, כאשר במיוחד הורע מצבם של אלו שנמצאו במחנות עבודה מאולתרים ובמתקני מעצר. המצב היה חמור עד כדי כך ששר הבריאות הסעודי הודיע כי כ-80 אחוזים מכלל מקרי ההדבקה החדשים בממלכה מקורם בעובדים זרים. למעשה, כמה ממדינות המפרץ ניצלו את ההזדמנות והפסיקו להנפיק ויזות עבודה, ובמקרים מסוימים אף החלו לגרש עובדים זרים למדינות מוצאם. מעל 300 אלף זרים עזבו את ערב הסעודית במחצית הראשונה של 2020, וההערכה היא כי מספר העוזבים ב‑2020 יעלה על 1.2 מיליון, בשל חזרת הטיסות הבינלאומיות, כמעט פי שלושה מסך העוזבים ב‑2019.

במקביל להרעת מצבם של הזרים, הורע גם היחס אליהם. יחס שלילי זה היה נחלתם של אזרחים ואף של אנשי תרבות ותקשורת במדינות המפרץ, אשר שפכו את חמתם על העובדים הזרים במשבר הקורונה, ראו בהם מקור להפצת הנגיף ודרשו את גירושם כדי לשמור את מיטות בתי החולים לאזרחים. אזרחים בעומאן ערכו השוואה בין מהגרי העבודה למחלה ממארת, ובערב הסעודית רבים לא חסכו שבטם מהמגזר העסקי ואף מהשלטונות.

השלטונות ניצלו את הרגש השלילי הזה וביקשו להפוך את המשבר למימוש השינוי ההכרחי ולהפחתת ההסתמכות על כוח עבודה זר, כדרך לייעל את שוק העבודה המקומי. אולם הצעדים שננקטו היו דומים לאלו שננקטו בעבר, ביניהם:

• * מניעת כניסה וגירוש זרים. משבר הקורונה הביא את המדינות להגביר את קצב גירוש העובדים הזרים, בעיקר הלא-חוקיים - צעד שגרר ביקורת של ארגונים בינלאומיים לזכויות אדם. מדוח מטעם האו"ם שדלף עולה כי ערב הסעודית פתחה בגירוש של כ-200 אלף עובדים אתיופים, חלקם חולי קורונה, בחזרה למולדתם.

• * עידוד עבודה מקומית. במרבית מדינות המפרץ נוער האבק מעל תוכניות ל"לוקליזציה" של התעסוקה. ניסיונות אלו נחלו עד כה הצלחה חלקית, הגם שבערב הסעודית למשל, ניתן לראות צעירים סעודים העובדים בבתי קפה, בענף השליחויות ובבתי מלון – מקצועות שבעבר נתפסו על ידי זרים. השפעת נגיף הקורונה על הכלכלה במפרץ עשויה לעודד מגמה זו.

• * עידוד ילודה בקרב האזרחים. עידוד שיעורי פריון גבוהים ככל שניתן בקרב האוכלוסייה הילידה, במטרה להשפיע על מספר האזרחים ביחס לעובדים הזרים (כיום שיעור הפריון בממלכה עומד על 2.37 לידות לאישה). יש חשש בעיקר בקרב הקטנות שבמדינות המפרץ, שבהן האזרחים הפכו למיעוט, מפני שינוי המרקם החברתי והתרבותי המקומי (ערבי-אסלאמי-שבטי), שבתורו עלול להשפיע גם על הצביון הפוליטי של המדינות (באיחוד האמירויות שיעור הלידות לאישה עומד על 1.49).

• * עידוד השתתפות נשים בכוח העבודה. מעמד האישה הסעודית ככלל הוטב בשנים האחרונות, לרבות היכולת להוציא רישיון נהיגה ולטוס לחו"ל ללא מלווה (לנשים מעל גיל 21). רפורמות אלו כשלעצמן מקילות את חופש התנועה של נשים וכבר הביאו לעלייה בהשתתפות הנשים בכוח העבודה – מ-19 אחוזי השתתפות ב-2017 ל-30 אחוזים ברבעון האחרון של 2020.

• * שיפור איכות כוח העבודה המקומי. עסקים רבים, בעיקר בערב הסעודית, מתקשים לגייס עובדים בעלי כישורים מתאימים, בין משום שצעירים מעטים לומדים מקצועות טכנולוגיים-הנדסיים ובין משום שרמתם של אלו שכן הוכשרו במקצוע הרלוונטי נמוכה, לרוב, מרמת ההכשרה שעימה מגיעים העובדים הזרים.

אם הניסיון הנוכחי לערוך רפורמה מקיפה בשוק העבודה יהיה מוצלח יותר, הוא יצריך ירידה חדה ברמת החיים של רבים מאזרחי מדינות המפרץ המורגלים במציאות אחרת. זאת ועוד, הוא יחייב התאמות בהשכלה ובהכשרות של האזרחים: כמחצית מהסעודים הם בעלי השכלה תיכונית ומטה, למרות שההוצאה על חינוך בממלכה היא מהגבוהות בעולם, וכן החינוך הטכנולוגי סובל ממחסור חריף. לבסוף, צמצום העסקת עובדים זרים יפגע באופן משמעותי ביכולת לממש רפורמות כלכליות שאפתניות אך הכרחיות במדינות, שנועדו לפתח כלכלות שאינן תלויות כבעבר ברווחי נפט.  

מקרי מבחן: הודו ומצרים

במדינות המפרץ קיימת בדרך כלל העדפה לעובדים ממזרח אסיה, מכמה טעמים. ראשית, עלות העסקת העובדים מהמזרח בדרך כלל נמוכה יותר, הם יעילים יותר, ובניגוד לעובדים ממוצא ערבי הם לרוב מהגרים כרווקים. שנית, היותם לא-מוסלמים מהווה יתרון, משום שלא חלות עליהם מגבלות שמקומות העבודה אמורים לכבד בהתאם לחוק הדתי. נוסף על כך, אין להם במקרים רבים קשר תרבותי או משפחתי לאוכלוסייה המקומית, ובדרך כלל גם המודעות הפוליטית שלהם אינה כשל אלו המגיעים ממדינות ערב.

מבין המדינות המייצאות עובדים למפרץ, חלקה של הודו הוא הגדול ביותר, ואילו מבין מדינות ערב, מספר העובדים המגיעים ממצרים הוא הגבוה ביותר. מדינות אלו מעודדות יצוא של אזרחיהן ותומכות בו מכמה טעמים, בראשם הפחתת לחצי תעסוקה פנימיים והכנסת הון זר למדינה, התורם לשיפור המצב הכלכלי. ההערכה היא כי במדינות המפרץ הערביות הועסקו נכון ל‑2018 כ-9 מיליון אזרחים הודים בתחומי הבנייה, המסחר והשירותים, השולחים להודו על פי הערכה כ-40 מיליארד דולר בשנה. העובדים ההודים הם כאמור הקבוצה הגדולה ביותר מבין העובדים הזרים במפרץ, ועבודתם חיונית להמשך התפקוד התקין של כלכלות מדינות המפרץ. הודו נדרשת לשקול בזהירות כל מהלך מדיני שעלול לסכן את ביטחון אזרחיה במפרץ ואת התשלומים המסייעים לכלכלתה. הפזורה ההודית יכולה להוות מנוף לחץ מסוים של ניו דלהי על מדינות המפרץ, אך גם נטל. כך למשל, בעת כיבוש כווית, הודו נדרשה לפנות מעל 100 אלף מאזרחיה ברכבת אווירית מעיראק ומכווית, ומכאן הרגישות הרבה ליציבות הפוליטית וליחסים תקינים בין המדינות. גם כעת, בשל השלכות מגפת הקורונה, הוחזרו אזרחים הודים רבים שנותרו מובטלים.  

גם בעיתות שלום, היחס שהעובדים ההודים זוכים לו מהווה מקור לדאגה עבור הודו, ולעיתים אף מקור למתח מסוים בין הצדדים. זאת ועוד, הרפורמות הכלכליות שמדינות המפרץ עורכות עתה עלולות להעצים מתח זה, בשל רצונן של האחרונות להסתמך ככל האפשר על כוח אדם מקומי ולא על עובדים זרים. כוונתן של המדינות להלאים את שוק העבודה והצעדים שהן נוקטות לשם כך כבר מביאים להפחתת מספר העובדים ההודים במדינות המפרץ, ויש בכך כדי להקטין התלות של מדינות אלו בכוח העבודה ההודי, וכן לפגוע בכל מנוף לחץ אפשרי של ניו דלהי עליהן. ¹

כחמישה מיליון עובדים מצרים עבדו במפרץ ערב משבר הקורונה והכניסו הון הכרחי למדינתם, אלא שבשיא המשבר מדינות המפרץ סגרו את גבולותיהן, ובמקרים מסוימים אף החלו להחזיר עובדים זרים למדינותיהם. הדבר גרם למתיחות דיפלומטית זמנית עם מצרים ואף למחאות של עובדים מצרים במפרץ. המשבר אילץ את מדינות המפרץ, שמרבית תושביהן זרים, להחזיר רבים מהם באופן שהטיל מעמסה נוספת בעיקר על מצרים, אשר לה כאמור המספר הרב ביותר של עובדים במפרץ מבין מדינות ערב, בהם מורים רבים, מהנדסים ואף שופטים. עם התפרצות נגיף הקורונה במפרץ וסגירת מערכת החינוך הקפיאו כמה מהמדינות את הליך הנפקת הוויזות לעובדים מצרים שאינם תושבים. קטר, למשל, אסרה על כניסה של עובדים מצרים (אלו מגיעים לדוחה דרך כווית או עומאן). בכווית לבדה הורו השלטונות ל-67 אלף מורים לחזור לארצותיהם, מהם כ-17 אלף מורים ומורות מצרים, חלקם עם משפחותיהם, העובדים במערכת החינוך במדינה. בכווית הביאה המגפה אף למשבר זמני ביחסים עם מצרים, אשר לה כאמור עובדים רבים באמירות. העברות הכספים (remittances) של העובדים המצרים, המוערכות בכ-20 מיליארד דולר בשנה, ייפגעו במידה דרסטית, וכבר יש לכך השלכות על שיעור האבטלה ונטל על מערכות כגון בריאות ודיור, שנוצרו עקב חזרה של רבים מהם למדינותיהם.

שיעור האבטלה הממוצע במדינות ערב (להוציא את מדינות המפרץ) עמד לפני התפשטות וירוס הקורונה על כ-11 אחוזים. לצד המובטלים, רבים מועסקים בתנאים בלתי הולמים. אלה מספרים משמעותיים, המאיימים על כלכלותיהן של מדינות ערביות רבות שנעשות תלויות במדינות המפרץ. נקודה רגישה במיוחד היא אבטלת צעירים, כאשר אחד מכל חמישה צעירים ערבים נמצא מחוץ למעגל העבודה - קרוב לפי שניים מהממוצע העולמי.

סיכום ומסקנות

בהעסקת עובדים זרים במפרץ מתקיים שיווי משקל עדין, שהפרתו תפגע במדינות המפרץ עצמן ובמדינות המוצא של העובדים. עד כה, תוכניות הלאמת העבודה במפרץ לא השיגו את יעדן והכלכלות במפרץ עדיין תלויות בהעסקת עובדים זרים במגוון מקצועות. זאת למרות הגידול בהיקף ובאיכות כוח האדם המקומי והתנודתיות הרבה בשוק הנפט. בטווח הקצר והבינוני צפויות כלכלות המפרץ לספוג הפסדים נוספים בשל עזיבת מהגרי העבודה – מלבד הפגיעה ביכולת להוציא לפועל רפורמות שונות ופרויקטים של תשתיות ותיירות, ייפגע גם מקור הכנסה חשוב שאינו נפט, אשר הגיע ממיסים והיטלים שהושמו על העובדים הזרים ובני משפחותיהם. 

שני תנאים עיקריים הביאו לתלות של משקי הנפט במדינות המפרץ בכוח עבודה זר. האחד - רווחים משמעותיים ממכירת נפט וגז הודות למשאבי הטבע המצויים באדמותיהן; והשני - היותן בעלות אוכלוסייה קטנה באופן יחסי, אשר בחלקה אינה מיומנת או שאינה מעוניינת לעסוק בעבודות כפיים בעיקר, ובשכר נמוך. עיוות מובנה זה יוצר מגזר פרטי קטן יחסית, שבו ניכרת העדפה להעסיק עובדים זרים המוכנים לקבל שכר נמוך יותר.

משברים דוגמת משבר הקורונה הביאו להתגברות הרגש הלאומני ולגל של שנאת זרים. אולם בטווח הזמן הנראה לעין כלכלות מדינות המפרץ יישארו תלויות בעובדים הזרים, כפי שהיה בחצי המאה האחרונה. הפחתת מספר העובדים הזרים במדינות המפרץ תלויה ביכולת של הממשלות לשכנע את אזרחיהן לעסוק בעבודות שנחשבות לעיתים בזויות, ובמקביל לשפר את תנאי השכר כדי שיותר אזרחים ייאותו לעבוד בהן. היא גם תלויה ביכולת להתגבר על המחסור בכוח עבודה מיומן, למרות שהממשלות מתמרצות צעירים ללמוד הנדסה, רפואה ומדעי המחשב. עם זאת, מיעוט שבמיעוט מהסטודנטים הסעודים רוכשים השכלה טכנית והנדסית, ורובם מעדיפים לימודי דת ולימודים בתחום מדעי הרוח והחברה.  

בכל הקשור לשיפור רמת החיים של העובדים הזרים, חלו שינויים. כמה מהמדינות, דוגמת איחוד האמירויות הזקוקה לעובדים לשם השלמת תערוכת "אקספו 2021", אינן אדישות למצב והחלו מציעות לעובדים הזרים הטבות שונות, בכפוף להגבלות, ביניהן אפשרות לעבור בין מעבידים, ובמקרים מסוימים אף לקבל תושבות קבע. הפדרציה אף הרחיקה לכת והודיעה בינואר 2021 - בפעם הראשונה - על מתן אזרחות לזרים בעלי מקצועות נדרשים או למשקיעים ובני משפחותיהם, כחלק ממאמץ שנועד לשפר את הביצועים הכלכליים של המשק האמירתי. גם קטר החלה בשיפור תנאי העבודה של המהגרים, מאז גברו הטענות מצד ארגוני זכויות אדם וממשלות זרות על יחסה לעובדים הזרים, אשר רבים מהם עמלים על הקמת התשתיות האדירות הנדרשות לקראת אירוח משחקי גביע העולם בכדורגל ב-2022. במסגרת זו דווח כי מעל 6,500 מהגרי עבודה מנפאל, פקיסטן, הודו, בנגלדש וסרי לנקה נהרגו מאז נבחרה קטר לארח את הטורניר היוקרתי (מספר מהגרי העבודה שמתו בקטר גבוה בהרבה, שכן נתונים אלו אינם כוללים מתים ממדינות אחרות שמהן הגיעו עובדים לאמירות). בתגובה לביקורת הבינלאומית הכריזה קטר על חוקי עבודה חדשים, שבמסגרתם אפשר יהיה לעבור בין מעסיקים וייקבע שכר מינימום של 1,000 ריאל (כ-250 דולר). רפורמה זו גם כוללת עונשים חמורים למעסיקים שאינם משלמים לעובדיהם, או שאינם דואגים עבורם לתנאי חיים הולמים כמו מגורים. ערב הסעודית, שלה מערכת הכפאלה המחמירה ביותר מבין מדינות המפרץ, הודיעה גם היא על עריכת שינויים בכפאלה שייכנסו לתוקף במארס 2021, ובמסגרתם יוכלו העובדים הזרים להחליף מעסיקים ולעזוב את הממלכה ללא אישור המעסיק. ייתכן כי צעד זה מגיע גם על רקע ביקורת בארצות הברית על מצב זכויות האדם בממלכה, וגם לאור כניסת ג'ו ביידן לבית הלבן ורצון של בית המלוכה לשפר את היחסים עימו. פרטים רבים לגבי השינויים המוצעים חסרים, ובכל מקרה יהיה צורך לעקוב אחר יישומם.

בכל האמור לכוח האדם המקומי יש פער בין מאגר העובדים המקומיים וכישוריהם לבין הרפורמות (הנדרשות) שעליהן הכריזו כמה ממדינות המפרץ, אשר במרכזן הצורך להלאים את כוח העבודה. עובדים זרים רבים עזבו בעשור האחרון את המדינות, בשל אי-ודאות תעסוקתית והרעה בתנאי החיים, או בשל מדיניות ממשלתית המחייבת להעסיק עובדים מקומיים. קצב עזיבתם הואץ בעקבות המשבר הכלכלי הפוקד את מדינות המפרץ כתוצאה מהצניחה במחירי הנפט בראשית 2020 ומגפת הקורונה. כך למשל, את ערב הסעודית לבדה צפויים לעזוב 1.2 מיליון עובדים זרים ב-2020.    

ייתכן שיהיה מקום להכנסה של ערביי ישראל לשוק העבודה במפרץ – הן לביסוס הנורמליזציה והן לשיפור המציאות הכלכלית והתעסוקתית של ערביי ישראל.

בכל אחת ממדינות המפרץ קיימות תוכניות להכשרה מקצועית, ומונהגים חוקי עידוד תעסוקה ופעולות הסברה גם בקרב מעסיקים ואיגודים מקצועיים. אבל נראה שמעבר לקושי התרבותי שמונע מצעירים בני מדינות המפרץ לעסוק בעבודות "שחורות" או תובעניות, הבעיה נוצרת בעיקר בגלל הפער שבין מספר הפרויקטים האדיר והפיתוח המואץ במדינות אלה לבין מצבת כוח האדם המקומי. היעדר כוח אדם מוכשר במדינות המפרץ הוא הגורם העיקרי, אם כי לא היחידי, לתלות המובנית בעובדים זרים, למרות השקעה רבה בשנים האחרונות מצד המדינות בתקצוב משמעותי של מוסדות ותוכניות להכשרה, גם באמצעות אירוח שלוחות של אוניברסיטאות ומרצים בעלי שם מחו"ל.

לגבי ההשפעה של הסכמי הנורמליזציה שחתמו איחוד האמירויות ובחריין עם ישראל – ייתכן שיהיה מקום להכנסה של ערביי ישראל לשוק העבודה במפרץ – הן לביסוס הנורמליזציה והן לשיפור המציאות הכלכלית והתעסוקתית של ערביי ישראל. לשם כך על ישראל לתעדף זאת בשיחותיה בתחום עם נציגי הממשל של איחוד האמירויות ובחריין. אולם יש להביא בחשבון שכשם שקיימת חשדנות מובנית במפרץ כלפי עובדים זרים ממדינות ערב, כך נראה הססנות מצד מדינות המפרץ לקלוט עובדים מקרב ערביי ישראל. גם ההנהגה הפוליטית של החברה הערבית בישראל וגם קולות שנשמעו בקרבם היו מסויגים מהסכמי הנורמליזציה, ולא ברור אם יבקשו להגר למפרץ למטרות עבודה.

אין כל ודאות כי הגברת קצב עזיבתם של העובדים הזרים תימשך, ואם כן – שהיא אכן תחולל את המהפך הנדרש בשוק העבודה, משום שהוא סותר במהותו את ההישענות על מדיניות רווחה, סובסידיות ומעניקים נדיבים של האזרחים התורמים ליציבות הפוליטית במדינות המפרץ. העדפת היציבות הפוליטית תמשיך להיות האינטרס המרכזי של המשטרים, אולם היא תמשיך להכביד על התקציבים, כיוון שחלק ניכר מהם מופנה למימון המגזר הציבורי והופך למעמסה כבדה בהתאם לקצב גידול האוכלוסייה. לכן נוצר מצב בלתי אפשרי של גידול בקצב ההעסקה של עובדים זרים, במקביל לגידול עקבי בשיעור האבטלה בקרב מקומיים.  

העדפת היציבות הפוליטית מביאה לכך שמרבית האזרחים מקבלים סבסוד נרחב למגוון שירותים, וכן מקבלים משרות במגזר הציבורי בתנאי העסקה נוחים יותר. מקומיים מעדיפים לעבוד במשרדי ממשלה, שבהם מוסר העבודה נמוך, המשכורת קבועה ואין דרישות מקצועיות מיוחדות (עניין היוצר אבטלה סמויה). העסקת אזרחים רבים ככל האפשר במגזר זה היא הדרך המרכזית לחלק את רווחי הנפט, וכך לייצר תלות כפולה: של האזרחים במשכורות הנדיבות, ושל המשטר בשמירה על רמת חיים גבוהה של האזרחים.