עדכן אסטרטגי

מילות מפתח: חיזוק הרשות הפלסטינית, חמאס, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ביטחון לאומי, צבא, רצועת עזה, אסטרטגיה

רקע

זה שלושה עשורים מהווה הרשות הפלסטינית אתגר מדיני וביטחוני למדינת ישראל. בעיניים ישראליות הקמתה של הרשות הפלסטינית, כתוצאה של הסכמי אוסלו, נועדה להבטיח הפרדה מדינית בין ישראל לפלסטינים בשטחים בכדי לבלום את איום המדינה הדו לאומית, לשפר את המציאות הביטחונית, להיפטר מנטל ניהול חיי היומיום של האוכלוסייה ולשפר את מיצובה האזורי של ישראל כפלטפורמה להסכמי שלום ונורמליזציה נוספים. בה בעת, הזרם המרכזי של החברה הישראלית לאורך השנים ראה בה כישות אוטונומית שהיא פחות ממדינה. לעומת זאת, עבור הפלסטינים היוותה הרשות הפלסטינית עוד שלב בדרך למדינה עצמאית.

כך, בעוד בצד הישראלי קיוו שהרשות הפלסטינית תשפר את ביטחונם של אזרחי ישראל ותבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בגבולות בני הגנה מוכרים, ובמקביל תגשים, אם כי חלקית, את שאיפות העצמאות של הפלסטינים, בצד הפלסטיני ראו ברשות הפלסטינית כשלב ביניים, שבסיומו תוקם מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה מזרח ירושלים, כשההנהגה הפלסטינית מציגה את המהלך כוויתור היסטורי של הפלסטינים והסתפקות ב-22% משטחה של פלסטין. אלא שהתבטאויות של יאסר ערפאת, פייסל חוסיני ואחרים, כמו ההתעקשות לשימור הנרטיב ההיסטורי, ההסתה הממסדית והדה-לגיטימציה לקיומה של מדינת לאום יהודית, מטילים צל כבד של ספק על הצהרתם בדבר הוויתור ההיסטורי.

חולשת הרשות הפלסטינית

למרות התקווה בקרב ישראלים ופלסטינים, נכון לאפריל 2023, כמעט שלושה עשורים לאחר הקמתה ולאחר שורה של משאים ומתנים ויוזמות מדיניות שכשלו, נקלע התהליך המדיני למבוי סתום, כשכל אחד מהנהגות הצדדים מאמין שהזמן פועל לטובתו, נעדר תמריצים של ממש ל"מייל הנוסף" בכיוון של הסדר קבע ונעדר את היכולת הפוליטית להוביל מהלכים מדיניים משמעותיים על בסיס פשרות היסטוריות. במקביל ובשל סיבות שניתן לתלות במבוי הסתום המדיני, בפיצול בין החמאס לפת"ח, בבחירתה של ישראל לשמר את הבידול בין שתי הישויות הפלסטיניות תוך הכלת חמאס ועוד, הרשות הפלסטינית, המופקדת על ניהול חיי היומיום של האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, מאבדת מכוחה. מעמדה הציבורי נשחק והיא נעדרת לגיטימציה ציבורית של ממש, ומאותגרת על ידי חמאס, שביססה את שליטתה ברצועת עזה וחותרת לערעור היציבות הביטחונית בגדה המערבית וממנה, שפועלת להשתלטות על הרשות הפלסטינית ולדחיקת הפת"ח מעמדות ההשפעה. מבלי להיכנס לסיבות ולהסברים היסטוריים לגבי המציאות שנוצרה, שצריכה להיות נקודת המוצא של ישראל לחישוב מסלול מחדש, נראה כי הרשות הפלסטינית בהנהגת אבו-מאזן נמצאת במצב הקשה ביותר מאז ימי האינתיפאדה השנייה והיא נמצאת במסלול התדרדרות מתמשך אשר עלול להסתיים בקריסתה.

ראשית, הרש"פ ומנגנוני הביטחון שלה אינם שולטים בחלקים מהשטח שבאחריותם, כאשר ארגונים מקומיים, לצד ארגוני הטרור המוכרים, מצליחים להרחיב את השורות ואת תשתיות הטרור באותם שטחים לצורך פיגועי טרור נגד צה"ל ואזרחים ישראלים בשטחי יהודה ושומרון ובישראל. הניסיון לתלות את הסיבות לכך בפעולות הצבאיות הישראליות בשטחי A ובהרכב הממשלה הנוכחית, אינו משכנע או מספק דיו מכיוון שחולשת הרשות הפלסטינית במחוזות הצפוניים, בדגש לגבי מחוז ג'נין, היא בחזקת עובדה מזה שנתיים לפחות. את הסיבות נכון יותר לתלות בהרכב מנגנוני הביטחון הפלסטינים, שממשיכים להתבסס על נאמנויות אזוריות ושבטיות, מה שפוגע ביכולת התפקוד של רבים מאנשי המנגנונים, כאשר בפעילותם הם נאלצים לפעול נגד בני משפחה ונגד תושבי האזור ממנו הם מגיעים. בנוסף, הניסיון ההיסטורי מלמד שהטרור הפלסטיני אינו מתפרץ מסיבות כלכליות, וכי הנפץ של גלי טרור או מערכות טרור בלבד, מאופיין בסיבות לאומיות, דתיות וכאלו הקשורות באובדן אמון בהנהגות הקיימות. הואקום המשילותי הביטחוני מעיקרו, שיצרה הרשות הפלסטינית במחוזות הצפוניים של הגדה המערבית, בדגש לגבי מחוז ג'נין, שידע רווחה ושגשוג כלכליים, אפשר לארגוני הטרור ולהתארגנויות מקומיות בהמשך את מרחב הפעולה. כל אלו רק מחזקים את הטענה כי המציאות בשטחי הרשות הפלסטינית מצביעה על תסמינים מובהקים של כישלון מדינתי, כדוגמת תסמינים מסוימים במדינות כושלות וקורסות במזרח התיכון שלאחר הטלטלה הערבית.

שנית, הלגיטימציה של הרש"פ בהנהגת אבו-מאזן נמצאת בנקודת השפל בדעת הקהל הפלסטינית, כשדבקותו בהתנגדות לטרור ובהמשך שיתוף הפעולה הביטחוני, נתפסת כבלתי רלוונטית, ככזו שאינה משרתת או מקדמת את האינטרס הפלסטיני ולכן גם לא לגיטימית. תוצאות הסקר הרבעוני של ח'ליל שקאקי, המתייחס ליוני 2023, מצביעות על כך שרוב הציבור הפלסטיני סבור כי הרש"פ מהווה נטל על העם הפלסטיני (63% מול 33%), ומביע אי שביעות רצון מתפקודו של אבו-מאזן (80% מול 17%), מאידך גיסא, לא מזוהה התארגנות עממית או פוליטית להדחתו בפועל. יתרה מזאת, רוב הציבור סבור כי האינטרס של העם הפלסטיני הוא שהרש"פ תתפרק (50% מול 46%), וכי הישרדותה הוא אינטרס ישראלי (63% מול 34%). בנוסף, הציבור הפלסטיני תומך בהקמת ארגונים כגון "גוב האריות" שאינם סרים למרותה של הרש"פ (71% מול 23%) ומתנגד לקריאת הרש"פ לאותם הארגונים להתפרק מנשקם (80% מול 16%). נתונים אלו ממחישים היטב כי הציבור הפלסטיני מאס ברש"פ ורואה בה מכשיר ישראלי להנצחת הכיבוש, וכי הוא רואה בארגונים החמושים ובמאבק המזוין, ולא ברש"פ ובתהליך של משא ומתן, כמכשיר וכדרך להמשך המאבק בכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית (את אפקט המראה ניתן לזהות גם בצד הישראלי, כשרוב הציבור מאמין שהרשות הפלסטינית כבר אינה פרטנר ושבמידה ותקום מדינה פלסטינית היא תהפוך למדינת טרור עוינת לישראל) . למעשה, חוסר האמון ברש"פ הוא כה עמוק, עד כדי כך שהציבור הפלסטיני, אשר ברובו מעריך שתפרוץ אינתיפאדה שלישית (51% מול 45%), אף סבור ברובו, כי כוחות הביטחון של הרש"פ לא ייקחו בה חלק (62% מול 33%). הציבור הפלסטיני גם לא שם את יהבו על סיוע חיצוני ולכן סבור שהישועה לא תגיע מהרש"פ, לא ממדינות ערב, ובוודאי לא מממשל ביידן. נראה שהציבור הפלסטיני מבין כי גורלו בידיו.

שלישית, בעוד תהליך מדיני אינו נראה באופק, הציבור הפלסטיני מקצין בעמדותיו ומתרחק מתפיסות הקשורות ברעיון שתי המדינות ותהליך מדיני עם ישראל, יותר מאי פעם (וגם כאן ניתן לזהות אפקט מראה בקרב הציבור הישראלי). נכון לסקר שקאקי מיוני 2023, רוב הציבור הפלסטיני מתנגד לרעיון שתי המדינות (70% מול 28%) וסבור כי הוא אינו בר השגה (71% מול 28%). כמו כן, 52% מהציבור הפלסטיני סבור כי ההתנגדות המזוינת היא דרך הפעולה המועדפת למימוש השאיפות הלאומיות הפלסטיניות, לעומת 21% בלבד הסבורים כי יש לפעול באמצעות מו"מ מדיני. על כן, אין זה מפתיע כי רוב הציבור הפלסטיני תומך בפיגועי טרור בתוך ישראל נגד אזרחים (57% מול 38%). נרטיב ההתנגדות המזוינת מוזן גם מתהליכי דוקטרינציה וסוציאליזציה שמובילה הרשות הפלסטינית במסגרת תכניות הלימוד, בהסתה שיטתית של מנהיגים פלסטינים באמצעי התקשורת, בהטפות במסגדים ובעצם תשלום הכספים לאסירים ביטחוניים ולמשפחות של טרוריסטים, שהפכו ל"שהידים" ולסמלים לאומיים פלסטינים.

בה בעת, מערכת הטרור בה נתונה ישראל מאז מרץ 2022 והתמשכותו של מבצע "שובר גלים", שהחל במאי 2022, מזינים גם הם את נרטיב ההתנגדות המזוינת ויצרו מציאות של חיכוך מתמשך וגובר, המוביל בתורו למספר נפגעים גבוה בצד הפלסטיני. מערכת הטרור הזו מדרבנת עוד פעילות, מתרחבת והולכת עם הצטרפותם של צעירים רבים, שאיבדו זה מכבר את אמונם ברשות הפלסטינית, מאסו בסדר הקיים ופועלים לשינויו באמצעות התנגדות מזוינת על בסיס התארגנויות מקומיות, שאינן משויכות בהכרח לארגוני הטרור הפלסטינים המוכרים, אך בהחלט נתמכת על ידם. החיכוך היומיומי מייצר מדי יום גיבורים פלסטינים חדשים, שהופכים לסמלים לאומיים, המזינים את מפלס המוטיבציה של צעירים נוספים להצטרף למעגל הטרור וההתנגדות. במבחן התוצאה, לאחר שנה בה ישראל נתונה במערכת הטרור, מספר הפלסטינים הנוטלים בה חלק רק גדל, מפלס המוטיבציה שלהם גבה, היקף הטרור התרחב והיקף הפעילות של מנגנוני הביטחון הישראלית מתרחב והולך. המציאות הביטחונית הופכת למורכבת ולמסוכנת יותר והסיכוי להתלקחות רחבה, גבוה יותר.

משמעויות חולשת הרשות הפלסטינית

המסקנה המתבקשת מהנתונים, בעיקר כשמנתחים את ממצאי הסקר על רקע ההסלמה החמורה בחג הפסח האחרון (אפריל 2023) והתחושה המתבססת בקרב חמאס, חזבאללה ואיראן שישראל נמצאת בנקודת שבר וחולשה ושניתן לפעול נגדה מכמה חזיתות במקביל, היא שגדלה הסבירות להתפרצות אלימה רב-זירתית ורחבת היקף,  שתהווה אתגר משמעותי לביטחון הלאומי של ישראל.

מגמת ההיחלשות המתמשכת של הרשות הפלסטינית ויכולתה המוגבלת מאוד למתן את ההסלמה בשטח, מציפה את השאלה בנוגע למידת ההשפעה שיכולה להיות לרשות פלסטינית חזקה יותר, כאשר המוסכמה המקובלת בממסד הביטחוני היא שרשות חזקה יותר ומתפקדת משרתת את האינטרס הישראלי ותורמת לרגיעה וליציבות ביטחונית. בהנחה שהתשובה לשאלה חיובית, כלומר שרשות חזקה יכולה לסייע למיתון האלימות והתדרדרות המצב, מתבקשת השאלה כיצד ניתן לחזק את הרשות הפלסטינית ומה יכולה או צריכה להיות תרומתה של ישראל לצורך כך. לחילופין, במידה וחיזוקה אינה אופציה ריאלית במציאות הנוכחית, הן מסיבות פוליטיות פנים ישראליות והן מסיבות הקשורות לזירה הפלסטינית ולהנהגתה ובהנחה שהמשך היחלשותה של הרשות יאיץ את ההתדרדרות הביטחונית, יש לבחון דרכים שימנעו את החלשת הרשות הפלסטינית או לבחור לבצע מהלך חד-צדדי בתיאום עם ארה"ב ובגיבוייה.

כאמור, במערכת הביטחון כמו גם לדעת הזרם המרכזי בדרג המדיני, בהובלתו של ראש הממשלה, לישראל יש אינטרס ברור ברשות פלסטינית חזקה ומתפקדת, כזו שתוכל למשול באפקטיביות, לספק את צורכי האוכלוסייה המקומית, תפעל למיגור הטרור, תעמיק את שיתוף הפעולה הביטחוני ותדבוק בהידברות ובשאיפה להסדר מדיני. מאידך גיסא, בממשלה ובקואליציה הנוכחית יש גורמים שלא רק שאינם רואים ברשות הפלסטינית מתפקדת וחזקה צורך אסטרטגי של ישראל, אלא פועלים בכוונת מכוון ותוך הפעלת לחצים פוליטיים לצד עידוד יוזמות ברמת השטח, להעמקת האחיזה הישראלית בשטחי C, לשינוי הסטטוס-קוו בירושלים ולצד דרישה לפעילות נמרצת וכוחנית יותר נגד הטרור הפלסטיני והרשות הפלסטינית, הנתפסת בעיניהם כגורם תומך טרור. לדידם של אלו, הסלמה והחרפת המתח יובילו להעמקת הכאוס בשטחי הרשות הפלסטינית ולהחלשתה, באופן שיבסס את ההצדקה להרחבת ההתיישבות הישראלית ושיוביל ואף יחייב השתלטות ישראלית מחדש על שטחי הגדה המערבית, באופן שידחוק אל מרחב האי-רלוונטיות כל סיכוי להסדר.

במטרה למנוע את קריסת הרש"פ, פעמים רבות נשמעת הקריאה כי על מדינת ישראל לפעול לחיזוק הרש"פ, לנקוט בצעדים שיסייעו לשיקום מנגנוני הביטחון שלה ולפיתוח הכלכלה הפלסטינית. אלא שחשוב להדגיש כי ישראל וההנהגה הפלסטינית אינן רואות עין בעין את המשמעות של רשות פלסטינית חזקה. בעוד הדגש הישראלי הוא לגבי תפקוד הרשות ודבקותה בתהליך מדיני על בסיס משא ומתן ישיר עם ישראל, ההנהגה הפלסטינית מבקשת רשות חזקה לא רק לצורכי תפקוד משופר, אלא לצורך הידוק השליטה הפוליטית והאזרחית בתנאים של העדר לגיטימציה – שימור מבנה הכוח הקיים עם העדפה ברורה להנהגה הקיימת ולמקורביה, ולצורך שיפור היכולות וההשפעה בזירה הבינלאומית באופן שימקסם את האפקטיביות של אסטרטגיית הבינאום. זו, בניגוד מוחלט לתפיסת ישראל, מוגדרת בעיניהם כאסטרטגיה לגיטימית ומועדפת שאיננה אלימה או מתפרשת כתמיכה בטרור.

בנקודת הזמן העכשווית, כשחמאס, המגובה בחזבאללה ובאיראן, מאתגרת את הרשות הפלסטינית ואת ישראל, משפרת את יכולות הטרור שלה, מעמיקה את אחיזתה בשטחי הרשות הפלסטינית ומעודדת לנצל את הר הבית כנפץ המחולל הסלמה רב-זירתית, הופכת שאלת חיזוק הרשות הפלסטינית למורכבת יותר ולמותנית בהכרח במדיניות ישראל כלפי חמאס. הווה ברור שכל מהלך ישראלי לחיזוק הרשות הפלסטינית חייב להתחיל בהחלשה משמעותית של חמאס מכיוון שהרעיון של חיזוק הרשות, שיוביל בתורו להחלשת החמאס, כבר אינו תקף תחת הנסיבות הקשות הקיימות. מהלך כזה הוא מהלך צבאי עיצובי שחייב לשרת תכלית מדינית רחבה יותר, כזו המובילה לחזרת הרשות לשליטה אפקטיבית בכל מחוזות הרשות, בין היתר, באמצעות חיזוק מנגנוני הביטחון בתהליכי הכשרה בירדן ברוח ההסכמות בועידות עקבה ושארם א-שיח', לחזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה, לשיקום רצועת עזה כרכיב נוסף של הסכמי אברהם ובהרחבתם תוך גיוס השותפות החשובות בעולם הערבי, חיבור מחדש של רצועת עזה לגדה המערבית, שינוי הסכמי פאריס באופן שישפר את היכולות הכספיות של הרשות והכול במסגרת של חידוש התהליך המדיני עם הפלסטינים.

עוצמתה הפוליטית של חמאס אינה נשענת רק על המרכיב האידיאולוגי וגם לא רק על הסנטימנט השלילי כלפי הרשות הפלסטינית. מקור עוצמתה של חמאס הוא יכולותיה הצבאיות, שליטתה המלאה ברצועת עזה בזכות כוחה הצבאי ותשתית שיתופי הפעולה שלה עם איראן וחזבאללה, המאפשרת לה לקדם את מאמצי ההתעצמות הצבאית בגדה המערבית, הנעת תשתיות הטרור והפעלתן, ערעור המציאות הביטחונית וערעור מעמדה של הרשות הפלסטינית. הנהגת חמאס ברצועת עזה ומחוצה לה מפגינה ביטחון עצמי על גבול זחיחות הדעת ופועלת למימוש האסטרטגיה הארגונית ללא הפרעה ישראלית של ממש. ישראל ממשיכה לפעול למול רצועת עזה תחת היגיון ההסדרה, ממנו נגזרים ההכלה ונמנעת ממהלכים ומתגובות חריפות מדי כדי שלא לערער את המציאות הביטחונית למול רצועת עזה, נמנעת מלרדוף את מנהיגי חמאס הפועלים בחו"ל, בדגש לגבי צאלח אלערורי ומהלכיה למול חמאס מתאפיינים בתגובתיות מכילה ומתונה.

קרן הדילמה הישראלית

חולשת הרשות הפלסטינית למול מעמדה המתחזק של חמאס בנקודת הזמן הזו ובהינתן שחיקה מסוימת של ההרתעה מול חזבאללה ואיראן וסבירות גדלה לעימות רב-חזיתי, מעמידים את ישראל על קרן הדילמה האסטרטגית. במציאות הקיימת בין החמאס לרשות הפלסטינית, הנשלטת על ידי הפת"ח, מתנהל משחק "סכום אפס". המשמעות היא שלא תיתכן רשות פלסטינית חזקה במקביל לחמאס חזקה. החלשת חמאס משמעותה פגיעה בנכסיה ובתשתיותיה הצבאיות וכדי לממש יעד זה, יש לנסח מחדש את התכלית האסטרטגית הישראלית למול הזירה הפלסטינית וכנגזרת מכך את אסטרטגיית הפעולה למול חמאס, שתכליתה פגיעה קשה ומתמשכת ביכולותיה הצבאיות ומניעת מאמצי השיקום וההתעצמות מחדש. המשמעות היא עימות צבאי מול חמאס במתכונת של פעילות נרחבת ברצועת עזה ולמול הנהגת חמאס בחו"ל, שחייבת להרגיש נרדפת ולא בטוחה. ברור שלבחירה אסטרטגית כזו יש מחיר ושנדרשת היערכות מוקדמת הן למול העורף הישראלי, הן למול הזירות האחרות, למקרה של הסלמה והצטרפות שחקנים אחרים שיבקשו להפגין סולידריות עם חמאס או לנצל את ההזדמנות, והן למול הזירות האזורית והבינלאומית. כאמור, טרם עיצוב האסטרטגיה, נדרשת ההחלטה בדבר היעד האסטרטגי אליו מבקשת ישראל להגיע למול הזירה הפלסטינית ויש לבחון האם יש משמעות למהלך צבאי מעצב למול החמאס שלא במסגרת תכנית מדינית רחבה וכוללת יותר. בכל מקרה, בפגיעה ביכולות הצבאיות של חמאס יהיה בכדי לצמצם משמעותית את האתגר המושת על הרשות הפלסטינית ואשר מאיץ את תהליך היחלשותה, להסיר מכשול בפני מהלכים אפקטיביים לחיזוקה ולהתיר את הקשר הגורדי שבין הזירות השונות, אותו מבקשת החמאס לכפות על ישראל וסביר להניח שיהיה בכך גם כדי לחזק את ההרתעה הישראלית במרחב.

מעבר לכך, וגם אם ראש ממשלת ישראל יצליח לדכא את התנגדות הגורמים היותר קיצונים בממשלתו ובקואליציה ויוביל את ממשלת ישראל למסקנה שמימוש האינטרס הישראלי של רשות חזקה ומתפקדת מחייב מהלכים פרו-אקטיביים, תידרש הממשלה לשאלות הבאות:

1. כיצד להביא את הרשות הפלסטינית לחזור לשליטה מלאה ברצועת עזה "על כידוני צה"ל"?
2. כיצד ניתן להרחיב את המסגרת של הסכמי אברהם ולבסס שותפות עם מדינות ערביות מובילות לצורך הובלת פרויקט שיקום משמעותי של רצועת עזה?
3. האם נכון להתנות את המהלך בעסקת שבויים ונעדרים (כשהדבר בלתי אפשרי מכיוון שחמאס מחזיקה בהם ולפיכך יש לקבל החלטה קשה – שיקום ללא שבויים ונעדרים)?
4. האם חיזוק הרש"פ לא יהפוך את הרשות ליריב מסוכן יותר בשל התמיכה הישראלית, הערבית והבינלאומית, שתפעל כמנוף לחיזוק אסטרטגיית הבינאום הפלסטינית ולהעמקת המבוי הסתום המדיני, כשהאחריות תוטל על ישראל?
5. האם פעולה ישראלית לחיזוק הרש"פ עלולה להתפרש כמלאכת "הינדוס פוליטי", התערבות בפוליטיקה הפנימית הפלסטינית ובמאבקי הירושה, מה שיוביל להחלשת הרשות, שתיתפס בעיני הציבור הפלסטיני כמי שמשתפת פעולה עם ישראל ומנציחה את הכיבוש, באופן חמור עוד יותר מהתפיסה הרווחת כיום? כיצד ניתן לצמצם זאת?
6. בהנחה שישראל תצליח להשפיע על הרשות, תמורת המאמץ לחזקה, לחזור לתהליך המדיני, מהי התכלית האסטרטגית של ישראל והיעדים המוגדרים לתהליך מדיני ומה תהיינה המשמעויות במקרה של כישלון נוסף? האם יהיה ביכולתה של ישראל לגייס תמיכה אזורית ובינלאומית (בעיקר אמריקאית) ליעדי התהליך המדיני בעיניה או לשיטתה?
7. האם בהיעדר סיכוי לפריצת דרך מדינית, שיהיה בה כדי לקדם את היעדים האסטרטגיים של ישראל ולאור הערכה בדבר סיכויים נמוכים לשפר משמעותית את מצבה של הרשות, לא נכון יותר יהיה לישראל להשקיע מאמץ במהלך עצמאי/חד צדדי ברוח תכנית המאה?

בתנאים הפוליטיים הקיימים, לא סביר להניח שממשלת ישראל תגיע להכרה ולהסכמה פנימית בנוגע לצורך בחיזוק הרשות הפלסטינית, או לפחות להפסיק לפעול להחלשתה ו לכן הממשלה הנוכחית אינה ניצבת על קרן דילמה אסטרטגית בכל הנוגע לנקיטת מהלכים יזומים לחיזוקה, למרות שחולשת הרשות פוגעת באינטרסים הישראלים. מהלך בסדר גודל כזה יכול להיות מובל רק על ידי ממשלת אחדות לאומית עם גיבוי ציבורי רחב. מאידך גיסא, מעמדה של הרשות כל כך רופס ובעייתי, שספק אם ניתן לשקמה בתנאים הקיימים.

סיכום והמלצות

בהינתן תנאי העימות הרב-זירתי המתפתח, גם אם בנקודת הזמן הזו הוא פלסטיני במהותו ואיראן רק מספקת את ההשראה ואת ההרשאה (ככל שזה נוגע לפעולה מדרום לבנון כחזית נוספת נגד ישראל) וכשברור שחמאס מתחזקת ואילו ההרתעה הישראלית כלפיה נחלשת, כל מהלך לחיזוק הרשות הפלסטינית כחלק מתכלית אסטרטגית רחבה, שמהותה חידוש התהליך המדיני עם הפלסטינים, חייב להתחיל בהחלשת החמאס ובשינוי כללי המשחק ומשוואת ההרתעה למולה. בנוסף, כדי להבטיח את הסיכוי להצלחת המהלכים לחיזוק הרשות, חייבת ישראל להחזיר את הזירה הפלסטינית למציאות של טרום מבצע "שובר גלים", לדכא את מערכת הטרור ולפרק את תשתיותיה. לצורך כך מתחייבת חשיבה מחדש לגבי אסטרטגיית הפעולה, מאחר והאסטרטגיה בה דבקה ישראל מאז מאי 2022 לא הצליחה להוביל ליצירת האימפקט האסטרטגי המיוחל; מערכת הטרור נגד ישראל לא נחלשה, מעגלי הטרור התרחבו הן בהיקפי הפעילות והן במספר המשתתפים הפעילים, מפלס המוטיבציה לא ירד ונראטיב ההתנגדות המזוינת זוכה לתמיכה גוברת והולכת של הציבור הפלסטיני.

האפשרות להתפתחות עימות רב-זירתי כשהמחוללת היא איראן, מחזקת את הצורך הישראלי בזירה פלסטינית רגועה ופחות נלהבת להצטרפות לעימות הרב-זירתי. רשות פלסטינית חזקה יותר יכולה בהחלט להיות גורם חשוב ומסייע לצורך כך, אלא שישראל איננה יכולה לעצב אסטרטגיה אפקטיבית לחיזוק הרשות הפלסטינית בכוחות עצמה, ללא תכלית מדינית מוגדרת כאשר המהלך הצבאי המעצב אמור לשרת את אותה תכלית ומבלי לייצר מענה רלוונטי לחיזוק ההרתעה מול חזבאללה ולהחלשת ההשראה האיראנית ותמיכתה, ואי-הוודאות גבוהה. כדי למזער סיכונים, ישראל חייבת למצוא את הדרך לגייס לצדה ולמאמץ את המדינות הערביות החשובות ואת הקהילה הבינלאומית בדגש לגבי ארה"ב. רק ממשלת אחדות לאומית יכולה למהלך מקיף מסוג זה במידה וישראל לא תוכל למצות מאמץ כזה בהצלחה, נכון יהיה מבחינתה לשקול מהלך עצמאי/חד-צדדי מעצב, שלצורך מימושו יידרש קונצנזוס ציבורי רחב, שגם אותו ניתן יהיה להשיג רק באמצעות ממשלת אחדות לאומית. רק ממשלת אחדות לאומית תוכל לקבל החלטות קשות ומכריעות וגם ליישמן בהצלחה.

קובי מיכאל:

פרופ' קובי מיכאל הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ועורך ראשי של כתב העת "עדכן אסטרטגי" ופרופסור במרכז הבינלאומי לשיטור וביטחון באוניברסיטת דרום ווילס בבריטניה. בין תחומי העניין של פרופ' מיכאל יישוב סכסוכים, אסטרטגיה, ביטחון לאומי, יחסי דרג מדיני-דרג צבאי, צבא-חברה, מדינות כושלות, מבצעי שמירת שלום ובניית מדינה, והסכסוך הישראלי הפלסטיני. פרופ' מיכאל כיהן כמשנה למנכ"ל וראש החטיבה הפלסטינית במשרד לעניינים אסטרטגיים. שימש חבר סגל באוניברסיטת בן-גוריון (2011-2008) וחבר סגל בכיר באוניברסיטת אריאל (2015-2013), פרופסור אורח באוניברסיטת נורת'ווסטרן בארה"ב (2006-7) ובאוניברסיטת פקינג בביייג'ין (2017). פרסם 20 ספרים ומונוגרפיות ומעל ל-100 מאמרים ופרקים בספרים. מיכאל זכה בפרסים אקדמיים וביניהם: פרס יריב, פרס צ'צ'יק, פרס יצחק שדה ופרס האגודה הישראלית למדעי המדינה על הספר הטוב ביותר לשנת 2008-9. kobim@inss.org.il

תמיר היימן:

האלוף (מיל') תמיר הימן הוא מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי. האלוף (מיל') הימן מילא במהלך 34 שנות שירותו בצה"ל שורה של תפקידי פיקוד בזרוע היבשה (שריון וחי״ר), ולו ניסיון מבצעי בלחימה ברצועת הביטחון ובזירה הפלסטינית. לאחר מלחמת לבנון השנייה הוביל את הפקת הלקחים בפיקוד הצפון בתפקיד קצין האג"ם של הפיקוד. בשנת 2008 מונה למפקד אוגדת המילואים ופיקד במקביל על קורסי הפיקוד הבכירים של זרוע היבשה. בשנת  2011 מונה למפקד אוגדת רמת הגולן בתקופת מלחמת האזרחים בסוריה ופיתח את שינוי תפיסת ההגנה ברמת הגולן לאור המצב החדש.  האלוף (מיל') הימן הצטרף למטה הכללי של צה״ל בשנת 2015 ושירת כמפקד המכללה לביטחון לאומי ובמקביל היה מפקד הגיס הצפוני, שם הוביל את תרגיל הגיס הגדול ביותר שבוצע בצה״ל. ב-2018 מונה לראש אגף המודיעין ה-22.  tamirh@inss.org.il

אורי ורטמן:

ד"ר אורי ורטמן הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ועמית מחקר באוניברסיטת דרום וויילס בבריטניה. תחומי העניין של ד"ר ורטמן הם ביטחון לאומי, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לחימה בטרור ופוליטיקה ישראלית, ומאמריו מתפרסמים בספרות אקדמית ובתקשורת בארץ ובחו"ל. ספרו האחרון  הוא Israel: National Security and Securitization (Springer, 2023) (נכתב יחד עם כריסטיאן קאונרט). oriw@inss.org.il