פרסומים

הנאום בקהיר ממשיך, ומדגים ביתר שאת, את גישתו הבסיסית של הנשיא ברק אובמה כלפי הזירה הבינלאומית. בנאומים קודמים - במיוחד בנאומיו באירופה, באמריקה הלטינית ובאנקרה - הנשיא התנצל במפורש או במרומז על טעויותיה של ארצות הברית בעבר, הבטיח הקשבה והתייעצות במקום תכתיבים, והציע להחליף מחלוקות ועימותים על המפריד בשיתוף פעולה לקידום המאחד, הכול ותמיד על בסיס "כבוד ואינטרס הדדיים". אובמה לרוב גם מפרט צעדים פופולריים ש-ארה"ב תחת הנהגתו נקטה ותנקוט. אין ספק שעצם בחירתו לנשיא, גישתו הבינלאומית והרטוריקה בה הוא משתמש שינו מאד ולחיוב את האווירה הבינלאומית מסביב וכלפי ארה"ב.

מצד שני, יש להניח שחלק נכבד מהתגובות הנלהבות לנאומיו נובע מכך שהנשיא אינו מדבר על טעויותיהם של מארחיו, וגם אינו מציע – בוודאי שלא דורש – צעדים קונקרטיים מצידם. ככל הנראה אובמה מצפה שמתן השראה ודוגמא ישאו פירות. בינתיים, המאזן שלילי: אירופה התמידה בסירובה לתגבר את הכוח הצבאי באפגניסטאן, רוסיה לא שינתה את התנהלותה במזרח אירופה, צפון קוריאה מסלימה, ואירן לכל הפחות איננה מגיבה בהושטת יד. הממשל הצליח עד כה להוביל ל"שינוי" בסוגיות בהן הוא קיבל את האג'נדה של בר-השיח (רוסיה ו-מו"מ על פירוק נשק גרעיני, פתיחות כלפי קובה), או כשמדובר בסוגיות בהן ארה"ב פועלת למעשה ללא שותפים (עיראק, אפגניסטאן-פקיסטאן). כאמור, הנאום בקהיר משתלב במגמה זו.

מטרת הנאום היתה לתרום לשינוי ביחסו של העולם המוסלמי-ערבי כלפי ארה"ב, יעד ראשון במעלה עבור אובמה. הנאום מהווה המשך ושיא לקו רציף שהחל כבר בנאום ההשבעה, בו "העולם המוסלמי" היה הגורם הבינלאומי היחיד אותו הזכיר הנשיא החדש, ולו הציע "דרך חדשה קדימה המבוססת על אינטרס וכבוד הדדיים" (ניסוח שחזר בקהיר). כזכור, הראיון התקשורתי הראשון של הנשיא הוענק לרשת אל-ערביה, והנאום בפרלמנט באנקרה אף הוא חלק מקו זה.

ואכן במסר המרכזי של הנאום בקהיר, מבחינת תוכן, לא היה חדש. אובמה דיבר על החלפת המתיחות והחשדות והמחלוקות והסטריאוטיפים ב"התחלה חדשה"; רמז להתייחסות שלילית של המערב לעולם המוסלמי-ערבי במהלך המאה העשרים (קולוניאליזם, המלחמה הקרה); ציין את חלקם של מוסלמים ב-ארה"ב; חזר שוב על כך של-ארה"ב אין מלחמה עם האסלאם אלא רק עם קבוצות מיעוט קיצוניות ואלימות (ללא שימוש במושג "טרוריסטים" שאינו אהוד על המוסלמים); והביע כבוד והערכה הן לדת המוסלמית והן לתרומתו של העולם המוסלמי לאנושות. חלק זה של הנאום, משובץ בפסוקי קוראן, וכולו אומר פוליטקלי-קורקט, הצליח ללא ספק בשידור מסר של פתיחות וחיפוש קירבה. למרות שמבחינת תוכן לא היה חדש בנאום (לא ביחס לדברי אובמה קודמים ואף לא ביחס למסרים שהביע קודמו השנוא), חשיבותו נעוצה בנסיבות: נשיא ארה"ב נוסע למרחקים ומשקיע מאמץ רב בחיזור אחרי העולם המוסלמי-ערבי. יש בכך חשיבות רבה.

בחלק השני של הנאום התייחס הנשיא למספר סוגיות מדיניות. שוב, לא היה חדש בדבריו לגבי עיראק ואפגניסטאן-פקיסטאן, בהם הבטיח להיאבק בארגונים האלימים (לא "הטרוריסטים") ולסייע למדינות להיבנות. בניגוד לרושם שאולי נוצר בישראל, רק כ-15% מהנאום הוקדש לסכסוך באזורנו. גם בחלק זה לא היה חדש מבחינת תוכן, כולל לא בניסוח הנחרץ ביחס להתנחלויות ולנוסחת "שתי מדינות לשני עמים". למרות המקום וקהל היעד ומטרת הנאום, הנשיא הזכיר את הקשר "שלא ינתק" בין ארה"ב לישראל, את השואה ומכחישיה (אבל לא את האנטישמיות המוסלמית-ערבית), ואת זכותה של ישראל לביטחון. מצד שני השתמש הנשיא בניסוחים חסרי תקדימים (וצורמים לאוזניים ישראליות) ביחס למצוקת הפלסטינים, תוך הקבלתה המרומזת לעבדות הכושים ב-ארה"ב ולאפרטהייד בדרום אפריקה. כאמור, מבחינת תוכן אין הצדקה לכותרות בנוסח "נאום היסטורי" או "עידן חדש". כבר המועמד אובמה הביע עמדה חריגה במושגים אמריקאיים מבחינת איזון לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ביחס לנטייה הפרו-ישראלית המסורתית בוושינגטון, הנשיא החדש נתפס כיום בקרב חלק מהישראלים אולי כפרו-פלסטיני/ערבי; בפועל גם נאום קהיר מצביע על תזוזה רק לאמצע, לנקודת האיזון, לעמדת "המתווך ההוגן". על ישראל להבין ולהטמיע שבראייתו של ממשל פרגמטי משוחרר מהטיות רגשיות ו/או פנים-פוליטיות, העולם המוסלמי-ערבי חשוב יותר מהמדינה היהודית, וישראל היא לא רק נכס אלא גם (בנסיבות מיוחדות) נטל. הנאום לא חידש זאת, אלא 'רק' שיקף גישה זו שוב.

משמעותי ביותר מבחינת תוכן היה החלק שעסק בסוגיית הגרעין ואיראן. ראשית, בדברו על "נושאים רבים לדיון" בין שתי המדינות, רמז הנשיא לכך שההידברות הישירה הצפויה להיפתח לאחר הבחירות באיראן תעסוק לא רק בסוגיית הגרעין. כלומר, התהליך יארך זמן רב יותר, על כל המשתמע מכך לגבי השעון המתקתק. שנית, אובמה הביע נכונות "לנוע קדימה ללא תנאים מוקדמים". יש בכך לראשונה יותר מרמז שהוא מוכן לוותר על התנאי שאירן תשעה את תוכנית הגרעין כדי לאפשר משא ומתן. אם אכן לכך הכוונה, זו התפתחות משמעותית ומסוכנת. שלישית, הנשיא לא הזכיר בכלל אופציות אחרות, לא סנקציות ובוודאי שלא צבאיות. רביעית, אובמה הכיר בזכותה של אירן ליכולת גרעינית אזרחית, ובכך ביטא שוב קו המקבל את אירן כ"מדינת סף". להבדיל מקודמו אשר שאף למנוע יכולת העשרת אורניום, הנשיא הנוכחי מסתפק במניעת פיתוח נשק. ולבסוף, הנשיא דבר על פירוז גלובלי מנשק גרעיני ועל הצטרפות "כל ארצות האזור" לאמנה למניעת הפצה, שני רמזים בעייתיים מבחינת מדיניות העמימות הישראלית. נקודות אלה, כולל הימנעותו של אובמה מגינוי איראן בסוגיית הגרעין ובסוגיות אחרות, מצטרפות לתמונה מדאיגה מאד מבחינת התנהלות אמריקנית מרוככת וסבלנית מול איראן.

החלק השלישי של הנאום, למעלה מרבע ממנו, עסק בדמוקרטיה וחופש דת וזכויות נשים ופיתוח כלכלי. הנשיא דיבר על חשיבותם של תחומים אלה, שיבח את הערכים הכרוכים בהם, ביקר מעט מאד ובעדינות, ושיבח כמה דוגמאות זניחות. הוא נמנע לחלוטין מלקרוא במפורש לעולם המוסלמי-ערבי ליישם ערכים אלה, לא ברמת העיקרון ובוודאי שלא בפירוט לצעדים. ריסון זה בולט במיוחד על רקע השוואה עם הנאום שנשאה באותו מקום לפני כארבע שנים מזכירת המדינה דאז קונדוליסה רייס. לא רק שעסקה באותו נושא ביתר נחרצות, אלא אף תרגמה זאת לשורה של דרישות ספציפיות מהמשטר בקהיר. בתקופת הממשל הקודם לחץ אמריקאי בנושא זכויות אזרח הביא לשחרורו של ראש האופוזיציה המצרי מהכלא וגרע מאתיים מיליון דולר מהסיוע האמריקאי למצרים. נאום אובמה מבהיר שאצלו זה לא יקרה. זאת ועוד, הנשיא ציטט מן הקוראן על החשיבות שבאמירת אמת, ומספר ימים לפני כן אמר ביחס לישראל שידידים צריכים להיות כנים. על פי הקריטריונים שלו, הנשיא חטא כלפי קהל שומעיו. בתחילת נאומו דחה את הטענה כאילו דת האסלאם עוינת זכויות אדם, אולם לא הזכיר שבפועל מדינות ערב עושות זאת. באופן דומה נמנע אובמה ולו ברמז מאזכור אחריותם של הפלסטינים לאסונות אשר פקדו אותם. דו-הפרצופיות בתחום זה הגיעה לשיאה כאשר הנשיא ציין שהוא הורה לסגור את מחנה המעצר בגואנטנאמו, צעד שזכה לאהדה ואזכור שזיכה אותו בתשואות, זאת כאשר העולם הערבי זרוע במחנות גרועים לאין ערוך מן האמריקני. הנאום אכזב את מעט הרפורמאטורים בעולם הערבי, ומבטיח ברית הדוקה עם המשטרים האוטוריטאריים תומכי היציבות.

לסיכום, נאום קהיר ירשם כציון דרך ב"עוצמה הרכה" ובדיפלומטיה הציבורית המתבססות על שכנוע וסמלים ותקשורת. יש להניח שהוא תרם לעליה בפופולאריות של ארה"ב ב"רחוב הערבי". ברם, עליה זו לא תשפיע על מוסלמים באפגניסטאן-פקיסטאן שנפגעים כתוצאה מהמאבק נגד קיצוניים אלימים (לא "טרוריסטים"), על אותם עיראקים שמאסו באמריקאים, ועל כל מי שממתין שאובמה קודם כל יצליח לסלק את ישראל משטחי פלסטין. חשוב מכך, שוב ושוב הוכח בעבר שהשפעתו של "הרחוב הערבי" של ממשלותיו מוגבלת. מבחינה זו יש למדוד את הנאום על פי תרומתו לשכנוע מדינות ערב לנרמל הדרגתית את קשריהן עם ישראל (הקריאה הקונקרטית היחידה בנאום). יש להניח שזה לא יקרה, בוודאי שלא לפני שישראל תקפיא את ההתנחלויות (אבן דרך אותה יצק הנשיא). כאזרחי העולם יש לשמוח על המאמץ לשנות את "התנגשות התרבויות" להידברות התרבויות. כישראלים, יש סיבה לדאגה.