חידוש המשא ומתן הישיר בין ישראל והפלסטינים - הקשיים שבדרך

מזכירת המדינה האמריקאית, הילארי קלינטון, הודיעה כי השיחות הישירות בין ישראל והפלסטינים יתחדשו ב-2 בספטמבר 2010. השיחות יושקו במפגש בוואשינגטון בו ישתתפו ראש הממשלה, נתניהו, נשיא הרשות הפלסטינית, עבאס והנשיא אובמה. הוזמנו לפגישה גם נשיא מצרים, מוברכ, מלך ירדן, עבדאללה, ושליח הקווארטט, טוני בלייר. לאחר מפגש הפתיחה יעברו הצדדים לשיחות ישירות במעורבות אמריקאית פעילה שיתקיימו בארצות הברית או באזור עצמו. במקביל פורסמה גם הודעה של הקווארטט.

חידוש השיחות התאפשר לאחר לחץ כבד שהפעילה ארצות הברית על עבאס לוותר על שלושת התנאים שהציב לחידוש השיחות. התנאי הראשון היה שהשיחות יתנהלו בהתאם לעקרונות שייקבעו מראש ויתייחסו למרכיב הטריטוריאלי של ההסכם. עבאס דרש שייקבע כי הפתרון יהיה על בסיס גבולות 1967 עם חילופי שטחים מוגבלים בהיקף שווה. התנאי השני היה קביעת לוח זמנים למשא ומתן, והתנאי השלישי היה הארכת ההתחייבות הישראלית להקפאת ההתנחלויות לאחר שהיא תפוג ב-26 בספטמבר.
הנוסחים של שתי ההודעות של מזכירת המדינה ושל הקווארטט נועדו בין השאר להקל על עבאס להסכים לחידוש השיחות על ידי הקטנת המחיר הפוליטי שהוא ישלם בציבור הפלסטיני בעקבות מה שנתפס ככניעה ללחץ של ארצות הברית וישראל, אולם נראה כי מבחינתו של עבאס ספק אם ההודעות תשגנה את המטרה הזאת. הוא כבר מותקף בזירה הפלסטינית הפנימית על "כניעתו", וגם בתוך מפלגתו, פתח, החלטתו אינה נהנית מתמיכה רבה.

לא ברור אם הממשל האמריקאי העביר הבטחות כלשהן לפלסטינים על מנת לאפשר את פתיחת השיחות ואם אכן הועברו – מה הן. בהודעה של קלינטון נכללו שני מרכיבים שהיו חשובים לעבאס, אם כי הם נאמרו בצורה רכה. הראשון התייחס ללוח הזמנים והביע את התקווה שהשיחות יגיעו לסיכום תוך שנה אחת. השני התייחס למעורבות אקטיבית של ארצות הברית בשיחות. במדיה הערבית היו דיווחים שלא אומתו לפיהם נתן הנשיא אובמה לפלסטינים ערבויות שהפיתרון הטריטוריאלי יהיה על בסיס גבולות 1967 ויכלול חילופי שטחים מוגבלים וזהים. כן דווח על כך שהאמריקאים יהיו מוכנים להציג הצעות גישור בהן יובעו עמדותיהם. ייתכן גם שהאמריקאים הבטיחו לעבאס שאם יסכים למעבר לשיחות ישירות, הם יוכלו לשכנע את נתניהו שהקפאת ההתנחלויות תימשך דה פקטו, גם אם לא יהיו הצהרות פומביות.

השיחות נפתחות במצב שבו יש בכל הצדדים ציפיות מאוד נמוכות לגבי סיכויי ההצלחתן, גם אם הממשל האמריקאי וראש הממשלה נתניהו חשבו שמן הראוי לפתוח בכמה הצהרות אופטימיות. בולטת ביניהן היא ההצהרה של נתניהו שהפלסטינים יופתעו מהצעותיו. יש בהצהרה רמז לנכונות גדולה יותר מצידו ללכת לקראתם.

כבר בתחילת השיחות יש כמה מכשולים שהצדדים יצטרכו להתגבר עליהם אם ברצונם למנוע פיצוץ מוקדם של השיחות. המכשול הראשון הוא הסכמה על סדר הדיונים. בשעה שהפלסטינים הסכימו להצעה אמריקאית להתחיל בדיון על ביטחון וטריטוריה במקביל, נתניהו דורש להתחיל בדיון על ביטחון והכרה בישראל כמדינה יהודית. הוא מתנה מעבר לדיון בנושאים אחרים בהסכמה בתחומים האלה. סביר כי אם נתניהו יעמוד על דרישה זו, השיחות יופסקו בראשיתן, וארצות הברית תעמוד בעניין זה לצד הפלסטינים. הנושא השני הוא חידוש הבנייה בהתנחלויות. הפלסטינים הבהירו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שחידוש הבנייה בהתנחלויות יביא להפסקת השיחות. סביר כי ארצות הברית תנסה להגיע להבנה עם ישראל על המשך הקפאת הבנייה למעט בישובים הקרובים לקו הירוק וביניהם השכונות היהודיות של ירושלים. לעומת זאת המשך הרחבת ההתנחלות בשכונות הערביות של ירושלים יביא כמעט בוודאות להפסקת השיחות. כמו כן לא ברור אם הפלסטינים יקבלו פשרה שתאפשר בנייה אפילו בחלק מהמקומות. ייתכן כי במצבו הפוליטי הנוכחי התרחיש הנוח ביותר לעבאס הוא זה שבו הוא מפסיק את השיחות בשל בנייה בהתנחלויות. אם זה יקרה, המשמעות היא שההחלטה על חידוש השיחות רק דחתה לפרק זמן קצר את המשבר שהיה צפוי כבר בספטמבר.

לכאורה, פתיחת השיחות ללא תנאים מוקדמים היא ניצחון פוליטי של ראש הממשלה אשר הצליח לכופף את ידו של עבאס ולשמור באותה עת על הקואליציה שלו שלמה. מפלגת העבודה אינה יכולה לאיים בפרישה בשל הקיפאון המדיני, והוא לא עשה שום וויתור שעלול היה להרגיז את שותפיו לקואליציה מהימין. השאלה היא האם בכל הנוגע למשא ומתן עצמו אין זה אלא ניצחון פירוס. ישראל גררה לשיחות אלו פרטנר חלש ומושפל. עצם כניסתו לשיחות בתנאים האלה מחלישה אותו פוליטית ושוללת ממנו לגיטימיות בציבור הפלסטיני. נושא ונותן חלש אינו מסוגל להגיע לפשרות בנושאים רגישים. בנוסף לכך, ההערכה הסבירה היא שעמדות הפתיחה של נתניהו רחוקות מהעמדות אותן הציג כבר ראש הממשלה הקודם אולמרט לפלסטינים, ולכן הפערים בין עמדות שני הצדדים עתה רחבים יותר מאשר היו לפני שנה וחצי. עולה מכך שגם אם השיחות לא יופסקו בראשיתן, הסבירות ששני הצדדים יצליחו לגשר על הפערים בעמדותיהם תוך שנה נראית כמעט דמיונית.

בהנחה זו יצטרכו שלושת הצדדים, ישראל הפלסטינים וארצות הברית, לשקול גם אפשרויות נוספות. אצל הפלסטינים תעלה שוב האופציה של הקמה חד צדדית של מדינה פלסטינית בגיבוי בינלאומי. יתכן גם שבמצב הזה הדרך הריאלית היחידה שתשרת את שלושת הצדדים תהיה לחזור למסלול של מפת הדרכים ולשקול פתרון ביניים של הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים. זאת, כאשר במקביל נמשך המשא ומתן על הסכם הקבע בהתבסס על ההנחה שהגעה להסכם קבע תדרוש זמן רב יותר ויתכן גם שהיא מותנית בשינויים פוליטיים בשני הצדדים.

שאלה נוספת נוגעת לתפקיד של ארצות הברית בשיחות הישירות. מצד אחד חוסר האמון בין שני הצדדים מחייב מעורבות אמריקאית פעילה שיכולה להתבטא גם בהצעות גישור. מצד שני, דווקא בגלל חוסר האמון הזה וההערכה של שני הצדדים שהשיחות עתידות להיכשל יש סכנה שהנוכחות האמריקאית בשיחות תגביר את הנטייה של שני הצדדים לדבר לצד האמריקאי ולא אחד עם השני. המטרה של שני הצדדים תהיה במקרה זה בעיקר לשכנע את האמריקאים שהאשמה של הכישלון הצפוי צריכה להיות מוטלת על הצד השני. בכל מקרה המשמעות היא שהצוות האמריקאי שיהיה מעורב בשיחות יצטרך לנווט את דרכו בזהירות רבה כדי שהוא לא יתרום לכישלונן.