''השטן שאנו מכירים'': החשיבה הישראלית על עתיד משטרו של אסד

 ב-17 במאי 2013, ציטט ה"טיימס" הלונדוני "מקורות מודיעין ישראלים" שטענו, כי "משטר אסד הנשאר על מכונו, גם אם מוחלש, עדיף לישראל ולאזור". המאמר ממשיך ומצטט "קצין מודיעין ישראלי בכיר": "מוטב השטן שאנו מכירים מאשר החלופה האפשרית אותה ניתן רק לדמיין במקרה שבו סוריה תידרדר לאנרכיה, וקיצוניים מהעולם הערבי יזכו שם לדריסת רגל". איננו יודעים מי היו המקורות הישראלים, אולם הכתבה ב"טיימס" מספקת הצצה לדיונים ולוויכוחים בממסד הביטחוני הישראלי באשר לסדר העדיפויות הרצוי לישראל בכול הנוגע לעתידה של סוריה.
הביטוי "השטן שאנו מכירים" שימש את ראש הממשלה אריאל שרון ב-2005, כאשר הסביר לנשיא ג'ורג' וו. בוש מדוע הוא מתנגד לרצונו של הנשיא האמריקני למוטט את משטר אסד. העוינות של הנשיא בוש כלפי נשיא סוריה התעצמה לאחר שהאחרון תמך בהתקוממות כנגד הכיבוש האמריקני בעיראק, ופתח את גבולותיו למסתננים ג'יהאדיסטים ולמעבר ציוד צבאי, כחלק מתמיכה זו. אמנם גם שרון לא חיבב במיוחד את הנשיא הסורי, אולם הוא סבר שמנקודת מבט ישראלית עדיף להתמודד עם המשטר המוכר בדמשק מאשר עם חלופה שאינה ודאית, ומול האפשרות שהאחים המוסלמים – האופוזיציה המאורגנת היחידה בסוריה – ישתלטו על המדינה. אסד היה בעל בריתה של איראן וסיפק לה גשר יבשתי לחזבאללה בלבנון, הוא גם תמך בחמאס ובג'יהאד האסלאמי, אבל יחד עם זאת הוא שמר על גבול שקט ברמת הגולן, וירש את המוניטין של אביו כאויב שבמתנהל באורח מוכר וצפוי. שרון התנגד לרעיון של הסדר עם סוריה במהלך השנים בהן היה במערכת הפוליטית וכך גם בחמש השנים שבהן כיהן כראש ממשלה, ובמיוחד התנגד לנסיגה מהגולן, שהייתה כרוכה מכל הסכם כזה.

השקפתה של ישראל השתנתה ב-2006, לאחר מלחמת לבנון השנייה. עבור ראש הממשלה אולמרט, יורשו של שרון, המלחמה המחישה את חומרת האיום שניצב בפני ישראל מצד הציר איראן-סוריה-חזבאללה. המסקנה שהסיק אולמרט, בתמיכת הממסד הביטחוני, הייתה, שעל ישראל להקנות עדיפות גבוהה לפרוק אותו ציר, ושיש לעשות זאת בעיקר באמצעות שליפת "הלבנה הסורית" מתוך החומה שבשליטה האיראנית. לשם כך הוא פתח בתחילת 2007 במאמץ, בתיווך טורקי, לבדוק את האפשרות להגיע להסכם סורי-ישראלי. המשא ומתן נמשך עד דצמבר 2008, אם כי בספטמבר 2007 הוא הושעה זמנית, כאשר ישראל השמידה את הכור הגרעיני הסורי שבנתה עבורה צפון קוריאה באל-כיבאר. יש שיטענו שאין טעם לשאת ולתת על הסדר עם נשיא סוריה שמסוגל לצעד כה קיצוני, אולם אולמרט סבר שהייתה זו דווקא סיבה שחיזקה את הצורך בנטרול העימות עם סוריה.

הוא ואחרים הושפעו גם מהעובדה שאסד הפגין בגרות ושליטה עצמית כאשר נמנע מנקמה בעקבות ההשפלה שספג מהשמדת הכור.  משא ומתן נוסף בין ישראל לסוריה התנהל במהלך 2010- 2011, השנתיים האחרונות לכהונתו הקודמת של בנימין נתניהו, ונעשה באמצעות מתווכים, מטעמו של ממשל אובמה. על פי מתווכים אלה, מדובר היה במשא ומתן רציני, הגם שנתניהו התנגד בפומבי לנסיגה מרמת הגולן. פרוץ המשבר בסוריה במארס 2011 שם קץ גם לשיחות אלו.  המשבר בסוריה, שהחל כסדרה של הפגנות והתפתח לכדי מלחמת אזרחים אכזרית ולעימות עדתי, שינה את השקפתה של ישראל על אסד ומשטרו. מלחמת האזרחים בסוריה הפכה למוקד של סכסוך אזורי ובינלאומי. ברמה האזורית היא הפכה לעימות בין איראן לבין מתנגדיה. איראן ושלוחתה – חזבאללה, השקיעו מאמצים רבים להגן על הנכס האסטרטגי. מתנגדיה של איראן – ערב הסעודית, טורקיה, קטאר וירדן – הרחיבו את תמיכתן באופוזיציה. ברמה הבינלאומית, רוסיה, ובמידה מעטה יותר – סין, מספקות למשטר אסד את מעטה ההגנה במועצת הביטחון ובפורומים אחרים. רוסיה גם ממשיכה לספק למשטר אסד מערכות נשק מתקדמות. רוסיה מעניקה עדיפות גבוהה להגנה על השקעתה בסוריה כדי למנוע את נפילתה של זו לתחום ההשפעה האמריקני.     כמדינה שכנה בעלת עניין מרכזי בעתידה של סוריה, ישראל חייבת להחליט מהן העדפותיה. בשלבים מוקדמים יותר של ההתקוממות בסוריה, ישראל בחרה בעמדה פאסיבית. ללא קשר להעדפותיה, היא הסיקה ובצדק שיכולתה להשפיע על התוצאה של מלחמת האזרחים היא מוגבלת. אין לישראל השפעה על הפוליטיקה הפנימית בסוריה, ואם תביע תמיכה כלשהי באופוזיציה, היא תשחק לידיו של המשטר הסורי. אסד ודובריו טענו מלכתחילה שלא מדובר בהתקוממות פנימית אמיתית אלא בקונספירציה שמקורה בכוחות חיצוניים, ואין ספק כי הוא היה מזדרז לנצל עד תום כול הזדמנות להביך את האופוזיציה באמצעות הצבעה על קשר או תמיכה של ישראל בה. במקביל, ישראל הבהירה שיש לה קווים אדומים משלה בנוגע לסוריה. כמו כן היא הכריזה שתתערב בהעברת מערכות נשק מתקדמות ו"משנות כללי משחק" לידי ארגוני טרור, בין אם לחזבאללה ובין אם לארגוני ג'האד שהפכו לגורמים מרכזיים באופוזיציה הסורית החמושה.     בינואר 2013, דווח, כי ישראל השמידה מאגר טילים באזור דמשק שהיה בדרכו ללבנון. על מנת שלא להביך את המשטר הסורי וכדי למזער את הסיכון בפעולת תגמול, ישראל לא לקחה אחריות על הפעולה. אולם במאי 2013, ישראל פעלה שוב פעמיים ובאופן שלא ניתן היה להסוות עוד. ברור היה שאיראן, סוריה וחזבאללה העלו את סכום ההימור, וכך גם רוסיה, שעתידה לספק לסוריה טילי S-300 מתקדמים, שכניסתם לזירה הלבנונית-סורית אינה מקובלת על ישראל. ישראל עלולה למצוא עצמה במעגל אלימות במסגרתו היא תפעל שוב ושוב כנגד העברות נשק דרך סוריה לחזבאללה באופן שיגרור תגובה בלתי נמנעת, בין אם מסוריה או מחזבאללה. לכך כיוון גורם ישראלי רשמי כאשר אמר בשבוע שעבר לניו יורק טיימס, כי אם אסד ינקום, ישראל תפיל את משטרו. במילים אחרות – השמדת חיל האוויר והשריון של אסד מצד ישראל תוביל לניצחון האופוזיציה. בכל מקרה, ישראל מוצאת עצמה מעורבת עמוק בסכסוך האזורי והבינלאומי על עתידה של סוריה, כמו גם בשאלת עתידו של המשטר.     נכון להיום מתקיים ויכוח בתוך הממסד הביטחוני הישראלי באשר לתוצאה הרצויה של מלחמת האזרחים בסוריה. חלק טוענים, ברוח האמירה ל"טיימס" הלונדוני, שבסופו של יום עדיף לישראל שאסד ישמור על שלטונו, כפי הנראה כשליט חלש יותר על חלקה של סוריה. הטיעון שלהם הוא שלנוכח כוחם של הג'האדיסטים והאסלאמיסטים בקרב המיליציות שנלחמות נגד המשטר, השתלטות של ג'האדיסטים או אסלאמיסטים, או לחלופין מצב אנארכיה, שבו גורמים ג'יהאדיסטים חופשיים לבצע פעילויות טרור, מהווים את האיום החמור ביותר לביטחון ישראל. על רקע דברים אלה, הופך אסד שוב ל"שטן שאנו מכירים". אחרים טוענים שהמשך משטרו של אסד בשירות איראן ובשיתוף קרוב עם חזבאללה, מציב איום חמור יותר לביטחון הלאומי של ישראל. לדברי מקורות אלה אין זה רצוי שארגוני ג'האד ישתלטו על חלקים של סוריה, אך סוריה אינה סיני, והיה וישראל תעמוד בפני איומי טרור מצד סוריה, היא תהיה מסוגלת לפעול.     אסכולה זו האחרונה, משכנעת יותר. בשאר אסד המחיש את יכולתו לנקוט פעולות מסוכנות וקיצוניות כאשר בחר לבנות כור גרעיני בשיתוף עם צפון קוריאה. הוא המחיש את נכונותו לטבוח בבני עמו ואף להפעיל נשק כימי נגדם. נכון לעכשיו הוא אינו אלא כלי בידי איראן. אין פירוש הדבר שעל ישראל לצאת בגלוי נגדו ונגד עתיד משטרו. המצב הנוכחי שבו ישראל מצאה עצמה מעורבת בסכסוך הרוסי-אמריקני סביב עתיד סוריה, הוא התפתחות שלילית. אמנם הגנה על האינטרסים הביטחוניים שלה, היא חיונית, אולם על ישראל לחתור לשוב למדיניות שאפיינה אותה לאורך מרבית ימיה של מלחמת האזרחים, כלומר, להימנע ככל יכולתה מלהיגרר לתוך המשבר הסורי, ולהגן על האינטרסים הביטחוניים החיוניים לה בנחישות, אם כי בזהירות ובדיסקרטיות.