הממשל האמריקני החדש: בלבול וחוסר הכרעה בנושא איראן

במהלך מסע הנשיאות שלו, הכריז ברק אובמה על נכונותו לדון עם איראן בסוגייה הגרעינית ללא תנאים מוקדמים; בהצהרות נוספות קבע כי לא יאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני. הדחיפות בצורך לטפל באתגר הגרעין האיראני מורגשת ביתר שאת בעקבות התקדמותה העקבית של איראן, לא רק במסלול העשרת האורניום אלא גם במסלול פיתוח הטילים, ופירוש הדבר שממשל אובמה יהיה חייב להתקדם מעבר להצהרות כלליות, ולהשקיע מאמץ מרוכז בגיבוש מדיניותו ביחס לאיראן מהר ככל האפשר. אך חודש לאחר ההכתרה, ויועצי אובמה טוענים כי הדבר צפוי לארוך שבועות אם לא חודשים. לא רק שהממשל אינו ממהר להתייחס לאתגר הבוער המונח לפתחו, אלא שההצהרות שנשמעות בינתיים מדגישות מסר של בלבול וחוסר הכרעה.

בריאיון שנתן הנשיא אובמה בשבוע הראשון לנשיאותו, ובו התייחס לגישתו כלפי איראן, הוא חזר על הדימוי שטבע בנאום ההכתרה שלו, ולפיו מושטת יד אמריקנית דיפלומטית למדינות כמו איראן, אם יסכימו "לפתוח את אגרופן". במילים אחרות, הצעה לשיחות בתנאי שאיראן תרכך את מדיניותה. אך השאלה היא האם אובמה מתכוון לסוגייה הגרעינית?

כאשר מצרפים הצהרה זו להצהרות מאוחרות יותר, מתקבלת תחושה גוברת והולכת שאובמה מייחס חשיבות רבה יותר לעצם פתיחת דיאלוג עם איראן מאשר לפתרון המשבר הגרעיני. הרעיון לפיו על ארה"ב לפתוח בשיחות ישירות עם איראן הועלה במקור בהקשר המיידי של הצורך להתעמת עם שאיפותיה הגרעיניות , אך דומה שעבור אובמה, מטרה זו נראית פחות ופחות מרכזית. למעשה, נראה כי שיקום יחסי ארצות הברית עם איראן הופך להיות המטרה הראשונית, בעוד שדיון על מורת הרוח האמריקנית מפעילויות הגרעין שלה נדחק לתחתית הרשימה בסדר היום של השיחות העתידיות. במסיבת העיתונאים הראשונה שלו בבית הלבן, שהתקיימה ב-9 בפברואר, אמר אובמה שצוות הביטחון הלאומי החדש בוחן את המדיניות ביחס לאיראן, ותר אחר תחומים שבהם ניתן יהיה לנהל דיאלוג בונה עם איראן במטרה לפתוח מחדש ערוץ של שיחות בין שתי המדינות. הניו-יורק טיימס מציין, כי בעוד שאובמה הצהיר, כי התמיכה בארגוני טרור אינה מקובלת, וכי פיתוח גרעיני יביא להתפשטות נשק גרעיני אשר יערער עוד יותר את היציבות במזרח התיכון, הוא לא חזר על הצהרות מסע הבחירות שלו, לפיהן לעולם לא יאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני או להשיג יכולת לבנות נשק שכזה.

אובמה מותיר את הרושם שהוא מעוניין להפגין בעת ובעונה אחת רכות ונוקשות כלפי איראן, אך סביר שגישה מעין זו לא תצלח. יתרה מכך, הנושא שנמצא בראש סדר העדיפויות בנוגע לאיראן, הוא המשבר הגרעיני ומציאת הדרך היעילה ביותר להבטיח שאיראן לא תהפוך למדינה גרעינית. במובן זה נשאלת השאלה, מעבר לדימוי של יד מושטת, מה מתכנן אובמה ביחס לאיראן? חשוב מכך, מהו טיבו של אותו אגרוף (לא) קפוץ, ובאיזו נקודה הוא יבוא לידי ביטוי לצד היד המושטת, וכחלק מהתהליך הכולל המכוון לעצור את איראן מלהפוך למדינה גרעינית?

סגן הנשיא ביידן ומזכירת המדינה קלינטון היו בהירים מעט יותר בסוגייה זו בשבועות האחרונים. מהצהרות שהשמיעו, דומה כי האגרוף הנפתח מתייחס לכל הפחות לעצירת פעילויות העשרת הגרעין בידי איראן. קלינטון הבהירה נקודה זו בניסיונה להרגיע את בנות הברית האירופיות, ואמרה כי ארה"ב אינה מתכוונת לנטוש את המסלול הקודם של מאמצים רב-צדדיים ביחס לאיראן. היא ציינה כי "הנשיא אובמה רמז על כוונתו לתמוך בדיפלומטיה נוקשה וישירה מול איראן, אך אם טהרן לא תפעל בהתאם להחלטות מחייבות של מועצת הביטחון של האו"ם ושל הסבא"א, יהיו לכך השלכות". בנאומו בכנס מינכן לביטחון, השמיע ביידן הצהרה ברוח זו ממש, והוסיף כי איראן חייבת להתנער לא רק משאיפותיה הגרעיניות, אלא גם מתמיכתה בטרור.
אך אפילו בהינתן מידה מסוימת של בהירות ביחס למה שמוטל על איראן לעשות כדי לפתוח את האגרוף, הסוגייה הקשה של התזמון שרירה וקיימת. בהיבט זה, לא קלינטון ולא ביידן סיפקו כיוון ברור: שניהם מציינים כי ארה"ב תפגין את קשיחותה אם איראן לא תעמוד בתנאים מסוימים, אך הם אינם אומרים דבר על המנגנון ליישום ההתניות. האם ארה"ב תיכנס למשא ומתן ורק לאחר מכן תעריך את דרגת שיתוף הפעולה מצד איראן, או שאולי היא תעמוד על קבלת אינדיקציות לשינוי העמדה האיראנית לפני שתיכנס למשא ומתן עצמו? ומתי תקשיח ארה"ב את עמדתה? שאלות מפתח אלה נותרות ללא מענה.

מאחר שאובמה מתעקש על גישה שונה מזו של ממשל בוש, כל דבר הנשמע כמו "תנאי מוקדם" לדיאלוג לא יאומץ ככל הנראה, אף על פי שהבטחתה של קלינטון לתמוך במאמצים רב-צדדיים קודמים מרמזת על היצמדות לתנאי המוקדם לפיו על איראן לחדול מפעילויות העשרת אורניום. אחרי הכל, מאז קיץ 2006 האירופים היו ברורים ביחס לנקודה זו ממש כמו האמריקנים. אם הממשל החדש אכן נוטה לגישת ה"נחכה ונראה", הרי שעלולות להיות לכך השלכות קשות ביותר על כל משא ומתן עם איראן: אמנם על פניו נשמע הגיוני להציג גמישות תחילה – היד המושטת – ולעבור לאמצעים קשים רק אם איראן לא תותיר ברירה אחרת, אך בפועל יהיה קשה מאוד לממש מדיניות זו. משעה שהצדדים יפתחו בדיאלוג, הכרזה כי "איראן אינה רצינית" לא תהיה קלה כפי שזה נשמע. איראן מיומנת מאוד בהליכים של דיאלוג, לרבות התבטאויות ספורדיות של נכונות לשיתוף פעולה מצידה, כדי לקנות זמן לקידום תוכנית הגרעין שלה, וללא כל כוונה ממשית להתקדם לקראת הסדר. במובן זה, משא ומתן מסוג "נחכה ונראה" עשוי לסייע לאיראן להשיג את מטרתה.

בהתמודדות עם שאיפות הגרעין של איראן יש להפנות תשומת לב לשיקוליה ובפרט למציאות המפוכחת, המראה כי אין לה סיבה רציונאלית לגלות כעת נכונות רבה יותר לשאת ולתת ברצינות עם ארה"ב , מאשר הייתה לה כשנשאה ונתנה בעבר עם ה"שלישייה האירופית" (ה- EU-3: צרפת, גרמניה ובריטניה). הגורם היחיד העשוי לשנות את שיקוליה של איראן הוא אם תתחיל להרגיש מאוד לא בנוח עם הסטטוס-קוו, וזהו בדיוק המקום שבו אלמנט הלחץ נכנס למשוואה. הקשיחות שעל ארה"ב להפגין אינה צריכה להשתמע כחלופה לדיאלוג, אלא כצעד לקראת שיחות יעילות יותר עם איראן בסוגייה הגרעינית. הרצף ההגיוני לעומדים מול איראן הוא בראש ובראשונה ליצור לחץ אדיר – באמצעות סנקציות חריפות ובאמצעים פיננסיים אחרים, לרבות השמעת איומים אמינים ורמזים על נכונות ליישם אמצעים צבאיים – ורק לאחר מכן להתחיל בשיחות משא ומתן. כשהיא פחות בטוחה בעצמה, איראן צפויה להיות נוחה הרבה יותר להגיע בפועל להסכם.