פרסומים

בביקורו בכפר רג'ר, אמר שר החוץ ליברמן, כי יש להקים חומה בין שני חלקי הכפר רג'ר, זה שנמצא בשטח ישראל וזה שבשטח לבנון. הוא הוסיף כי השיקול הביטחוני הוא השיקול המוביל. בטרם נבחן את הכדאיות של מהלך כזה, מן הראוי להבין כיצד הגענו למצב בו אנשים הרואים עצמם סורים ועם זאת נושאים תעודות זהות ישראליות ייאלצו לגור בלבנון.

את הרקע וההסבר למצב מיוחד ומוזר זה ניתן למצוא בחמישה אירועים כמפורט להלן. בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, כבשה ישראל את רמת הגולן. רבים מתושביה הסורים של רמת הגולן ברחו ממנה. מי שלא ברח היו תושבי ארבעת הכפרים הדרוזים וכן תושביו העלאווים של הכפר רג'ר - כפר הנמצא אמנם בבקעת החצבאני אך היה שייך מדינית לרמת הגולן, כלומר לסוריה.

בשנת 1974, כחלק מהסכם "הפרדת כוחות" בין ישראל לסוריה נשלח כוח של האו"מ (אונדו"פ), שהוצב ברמת הגולן, לפקח עליו. למנדט של אונדו"פ צורפה מפה המגדירה את שטח רמת הגולן. על פי מפה זו, הכפר רג'ר נכלל בשטחה של רמת הגולן.
בשנת 1978, אחרי מבצע ליטאני, אפשרה מדינת ישראל לתושבי הכפר להרחיב אותו צפונה ולבנות בתים בשטח לבנון. התרחבות הכפר צפונה יצרה מצב שבעוד חלקו הדרומי והמקורי של הכפר הוא ברמת הגולן, חלקו הצפוני, אשר הלך וגדל, הוא בשטח לבנון.
בשנת 1981 סיפחה ישראל את רמת הגולן. כל תושבי רג'ר קיבלו תעודות זהות ישראליות. המפה הישראלית שעודכנה לפי חוק רמת הגולן כוללת בתוכה גם את חלקו הצפוני ("הלבנוני") של הכפר.

בשנת 2000 יצאה ישראל באופן חד צדדי מלבנון. הוסכם עם האו"ם, כי קו הנסיגה מלבנון יתבסס על המפה משנת 1974, אשר צורפה למנדט של אונדו"פ. סוכם, כי התייצבות צה"ל על הקו המסומן במפה זו של רמת הגולן משמעותהם כי צה"ל השלים את הנסיגה מלבנון. קו זה השאיר מצד אחד את "חוות שבעא" (הר דב) בשטח ישראל אך חצה את הכפר רג'ר לשניים. במילים אחרות, האו"מ לא הכיר בכך, כי "ההתנחלות הישראלית" בשטח לבנון – היינו חלקו הצפוני של רג'ר - מצדיקה סיפוח שטח זה לרמת הגולן על חשבון לבנון.
הסדר זה, לפיו כל תושבי הכפר יישארו אזרחים ישראלים ובשליטת ישראל, הגם שחלקם גרים בשטח לבנון, התקבל והוכר על ידי ממשלת ישראל. הבטחה, כי הסטטוס קוו באשר לכפר ומעמד תושביו יישמר ניתנה הן לאו"ם והן לתושבי הכפר. מציאות זו, מוזרה ככל שתהיה, היא, לעת עתה, הפיתרון הרע במיעוטו. בניית חומה שתחצה את הכפר עשויה לשפר את המענה הצבאי הטקטי אך תגרור עמה את הדברים הבאים:

ראשית, יש לצפות לפנייה של תושבי הכפר לבג"ץ בטענה, כי חציית הכפר לא רק שהיא בלתי קבילה מבחינה הומניטרית, אלא גם עומדת בניגוד לחוק רמת הגולן משנת 1981.
שנית, ישראל אמנם יכולה לוותר על חלקו הצפוני של הכפר אך הדבר מחייב שינוי חוק רמת הגולן – דבר המחייב רוב מיוחס של 61 חברי כנסת. ספק אם יש חכמה מדינית או פוליטית בהעלאת נושא זה לסדר היום.
שלישית, וויתור על חלקו הצפוני של הכפר יחייב חקיקת חוק "פינוי-פיצוי" עבור התושבים של החלק הצפוני, בניית מגורים חליפיים וכו'.
רביעית, ישראל תפר ביודעין הבטחות כתובות הן לתושבי הכפר והן לאו"ם.
חמישית, סוריה תקים כל זעקה על המעשה הלא-הומניטרי של חצייה כפויה של משפחות, שהן – על פי עמדת הסורים – אזרחי סוריה (וכדאי לזכור, מדובר בעלאווים — עדתו של נשיא סוריה) וכי מעשה זה הוא הוכחה נוספת מדוע יש להחזיר את הגולן כולו לסוריה.
     שישית, עבודה של טרקטורים ישראלים על "הקו הכחול" עלול להיתפס על ידי חזבאללה כהפרה בלתי קבילה של הסטטוס קוו.

לסיכום, ישראל הסכימה בשנת 2000 לתנאים אותם דרש האו"ם. יתרה מזו, ישראל היא זו שהציעה, כי תיסוג לקו הקבוע משנת 1974, שכן קו זה משאיר בידיה את הר דב. המגבלות הביטחוניות שיווצרו ברג'ר היו ידועות כבר אז וההערכה הייתה שניתן להתמודד עמן. שום דבר מהותי לא קרה מאז באופן שיחייב שינוי ההחלטה.