ההשקעה במערכות הגנה נגד רקטות: האמנם כסף לריק?

חידוש ירי רקטות הקסאם על שדרות בשבועות האחרונים העלה מחדש על סדר היום הציבורי את שאלת ההתגוננות כנגד נשק זה. העיסוק בנושא אינו חדש, וכבר לפני למעלה מעשור, כאשר קריית שמונה הופגזה בקטיושות מלבנון, החלה מערכת הביטחון הישראלית לעסוק בנושא. לכותרות בולטות במיוחד זכתה בהקשר זה מערכת הלייזר הטקטי "נאוטילוס", שפותחה בשיתוף פעולה ישראלי-אמריקני ושנועדה ליירט רקטות באמצעות קרן לייזר רבת עוצמה. אף שהושקעו בפיתוח מערכת זו סכומי עתק, הוקפא הפרויקט לאחר שלב ניסויים.

בשנים האחרונות חודש העניין במערכות ליירוט נשק רקטי. עוד לפני מלחמת לבנון השנייה בחנה מערכת הביטחון מספר הצעות במסגרת פרויקט הגנה מפני טילים ורקטות לטווחים קצרים (SRBMD). האיום העיקרי מולו נבנה פרויקט זה היו רקטות כמו הפאג'ר-3, הפאג'ר-5 והזלזאל-2 האיראניות, בעלות טווח שבין 40 ל-200 ק"מ, שהועברו לידי חזבאללה.

במאי 2006, עוד לפני מלחמת לבנון השנייה, נבחרה הצעת רפאל הישראלית ורייתאון האמריקנית, לפיתוח מערכת יירוט רקטות, שכונתה Stunner, ובעברית זכתה לכינוי "שרביט קסמים" (Magic Wand). מערכת מתוכננת זו מתבססת על מיירט חדשני ממשפחת טילי ה"פיתון" של רפאל – במקורו טיל אויר-אויר – בשילוב מכ"מ חדשני של "אלתא". המערכת מפותחת בסיוע אמריקני, ובתקציב FY07 אישר הקונגרס האמריקני הקצבה של 25$ מליון כסיוע לפרויקט. מחירו של מיירט בודד מוערך ב-100,000$.
בעקבות המלחמה הסתבר שהנזק העיקרי היה דווקא מן הרקטות קצרות הטווח, ממשפחת ה"גראד" הרוסי. בנוסף על כך, הלך וגבר איום רקטות ה"קסאם" ששיגרו הפלסטינים מרצועת עזה. בתהליך מזורז בחנה מערכת הביטחון מספר הצעות ובחרה שוב בהצעה של רפאל, למערכת ליירט בעלות טווחים קצרים מאוד (USRMD) – בין 5-40 ק"מ – מערכת שזכתה לכינוי "כיפת ברזל" (Iron Cap). כמו "שרביט קסמים" זוהי מערכת המבוססת על מיירט קטן ומכ"מ. רפאל התחייבה להציג יכולת מבצעית תוך 30 חודש ממתן החוזה. עלות רכישת מערכת אחת מוערך היום ב- 300,000$, ועלות מיירט בודד מוערכת בלא יותר מ-40,000$.

פיתוח מערכות הגנה אלו זכה לביקורת חריפה באמצעי התקשורת. ראשית, נטען שהאתגר הטכנולוגי גדול, ולא ברור כלל אם המפתחים יצליחו להתגבר על הקשיים. ראשית, רקטות קסאם וגראד קטנות וקשה לגלותן, וזמן המעוף שלהן קצר – לא יותר מ-20 שניות. בפרק זמן זה, יקשה על המערכת לזהות את המטרות, לנתח את נתוניהן ולשגר טיל שגם יצליח ליירטן.

שנית, נטען שיירוט רקטות קסאם וגראד אינו כלכלי. עלות מיירט הינה, כאמור, 40,000$ לפחות, בעוד שעלות יצורו של קסאם היא שבריר קטן מסכום זה. גם רקטות מסוג "גראד" אינן יקרות. כך יוכלו הפלסטינים או חזבאללה, לגרור את ישראל למעגל הוצאות גדל והולך המתחייב מייצור של עוד ועוד מיירטים יקרים כמענה לרקטות הפשוטות והזולות שבידיהם.

שלישית, יש גבול ליכולותיה של כל מערכת הגנה. במקרה של ירי רקטות, יהיה קל מאוד ליריב להרוות את מערכת ההגנה, על ידי שיגור בו זמני של מספר גדול של רקטות. כך, גם אם מערכת ההגנה תהיה יעילה ותיירט מספר רב של רקטות, עדיין יוכלו חלקן לחדור ולפגוע במטרותיהן. חשוב לזכור, שמשגרי רקטות מרובי קנים נועדו מלכתחילה לירות מטחים מרוכזים ובהם מספר רב של רקטות. למשל, משגר ה-BM-21, שהוא משגר סטנדרטי בצבאות רבים בעולם, מסוגל לשגר 40 רקטות תוך פחות מדקה. סוללה של 6 משגרים כאלה תשגר 240 רקטות בפרק זמן זה. קשה להעלות על הדעת מערכת שתוכל ליירט אחוז משמעותי מרקטות אלו. אף על פי כן, אין להסיק את המסקנה שמערכת הביטחון מבזבזת את כספי משלם המיסים לריק.

ראשית, אכן ברור כי שום מערכת לא תעמוד בפני מטחים מאוד מרוכזים. אולם המערכות נועדו להתמודד עם איום של ירי הטרדה על אוכלוסיה אזרחית – ירי של מספר קטן של רקטות בו זמנית, לאורך זמן רב. במקרה כזה גם התוקף יצטרך לשמר את כוחותיו, אך גם המגן יוכל להתגונן ביתר קלות.

שנית, השוואת מחירו של מיירט למחיר הרקטה שאותה הוא אמור ליירט – היא השוואה לא נכונה. החישוב הנכון הוא להשוות את מחירו של המיירט לנזק הצפוי מרקטות האויב. אמנם בחישוב כלכלי קר הנזק הממוצע מרקטה אחת הוא קטן (רוב הרקטות ממילא מתפוצצות ללא גרימת נזק). אולם החישוב האמיתי חייב לכלול גם את הנזק המצטבר לאוכלוסיה הנמצאת תחת איום בלתי פוסק של רקטות: הן הנזק המצטבר לכלכלתם של אותם ישובים בשל בריחת אוכלוסיה ובשל הרתיעה מהשקעות בישובים אלה; הן הנזק הנפשי הנגרם לאוכלוסיה, גם אם אי אפשר לכמת אותו בכסף.

שלישית, ישנו שיקול של קידום ועידוד התעשייה הביטחונית. תעשיה זו היא מרכיב חשוב בביטחון המדינה, אך כדי לשמור על רמתה יש להקצות לה את התקציבים במקביל להצבת אתגרים טכנולוגיים בפניה. פרויקט הלביא הוכיח שגם אם התוצר הסופי לא מתממש, הטכנולוגיות שפותחו עבורו יושמו בפיתוחים אחרים, ואף נמכרו היטב בעולם.

רביעית, אי אפשר לנתק את ההשקעות בפיתוח מערכות נשק משאלת יחסיה של ישראל עם ארצות הברית. לממסד הביטחוני בארצות הברית עניין רב במערכות הגנה בפני טילים, ובכל טכנולוגיה הקשורה בכך. השקעות בפיתוח מערכות כאלה יביאו הן להשקעות אמריקניות נוספות והן לחיזוק שיתוף הפעולה בין תעשיית הביטחון הישראלית לבין זו של ארצות הברית.

ולבסוף, ראוי להזכיר גם את השיקול הפוליטי שיתכן ויגבר על כל שאר השיקולים, והוא שמן הרגע שהתברר שקיימת אפשרות, אפילו תיאורטית, לפיתוח מערכת הגנה כזו, שוב לא יוכל הדרג הפוליטי להימנע מלהשקיע בה, שאם לא כן יאלץ להתמודד מול הטענה – "יכולת להגן עלינו ונמנעת".