פרסומים

קיים ויכוח בשיח המודיעיני בשאלה איזו מידת קִרבה צריכה להתקיים בין אנשי המודיעין ובין הקברניטים, ומה צריך להיות היחס בין שאיפתו של איש המודיעין להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות ובין מחויבותו המקצועית הראשית ליצירת מודיעין המשקף, ככול האפשר, את המציאות. בהמשך לכך נוספו עוד שאלות: האם מחויבותו המקצועית הראשית של איש המודיעין היא רק לייצר מודיעין או גם להיות שותף פעיל בעיצוב מדיניות, והאם המודיעין האסטרטגי הינו תוצר של גורמי המחקר בקהילת המודיעין או שהינו תוצר של שיח שבו הקברניט משפיע ומושפע, ובסיומו נוצר ידע אסטרטגי חדש המאפשר גיבוש מדיניות לאומית? טענתנו המרכזית במאמר זה היא שהדרך הנכונה לפתח ידע שישמש לגיבוש מדיניות ברובד האסטרטגי היא בצורה שיתופית — במפגש בין איש המודיעין ובין מקבל ההחלטות. אלא שהיעדר תנאים מתאימים בסביבה שבין המודיעין לקברניט מונע זאת במקרים רבים. לפיכך, יש להכיר במוגבלות היכולת של קהילת המודיעין והדרג המדיני לפעול בצורה שיתופית ולפתח מסגרת של מנגנונים ותהליכי למידה שיהפכו אותה לאפשרית, תוך מוּדעות למגבלותיה ולמאפייני הסביבה האסטרטגית גם יחד. המאמר יסקור את הגישות המרכזיות הנוגעות למִמשק בין הקברניט ובין המודיעין — הגישות המסורתיות מול מה שאנו מכנים "הגישה השיתופית" — ויציע גישה הרואה בעבודת המודיעין ברמה הלאומית פרויקט משותף לאנשי מודיעין ולקברניטים. במקביל, יעמוד המאמר על המתחים והמכשולים העומדים בפני יישומה של גישה זאת ויציע דרכים אפשריות להסדירם.