פרסומים

מניעים שונים הביאו את האיחוד האירופי לשאוף לחיזוק מרקם היחסים עם המועצה )הערבית( לשיתוף פעולה במפרץ — הגוש האזורי הכולל את ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין, קטר, עומאן וכווית — מאז הקמתה. לצורך כך אף הציג האיחוד האירופי לאורך השנים שורה ארוכה של יוזמות דיפלומטיות וכלי מדיניות. אולם עד כה, למרות הפוטנציאל הגלום בשיפור היחסים בין הצדדים, ההישגים היו מוגבלים ורבות מהיוזמות לא נשאו פרי. הטענה המרכזית במאמר היא שלמרות חשיבותה האסטרטגית של זירת המפרץ, תפקיד של אירופה בה נותר מוגבל בשל שורה של נסיבות ותנאים. בין השאר נמנים הקושי בגיבוש מדיניות חוץ אחידה מצד אירופה ומדינות המפרץ; העדפת ערוצים דו־צדדיים על פני רב־צדדיים בקרב שני הצדדים; ואולי יותר מכול — בשל התפקיד האמריקאי המוביל במפרץ — השונות הערכית והנורמטיבית בין הצדדים והתחממות היחסים ההדרגתית בין כמה ממדינות אירופה לבין איראן, לאחר חתימתה על הסכם הגרעין עם המעצמות ב־ 2015 . המאמר ינתח את ההתפתחות היחסים למן ייסוד המועצה לשיתוף פעולה במפרץ ויתמקד בשלוש הסיבות האחרונות. הוא יעמוד על האינטרסים המשותפים של הצדדים ויעריך את היכולת של האיחוד האירופי, כגוש וכמדינות, להעמיק את המעורבות בזירת המפרץ מעבר לסוגיה הכלכלית, שהיוותה לפחות עד כה את הבסיס ליחסים.