פרסומים

מחקרים שנעשו בעשור האחרון בטורקיה מצביעים על אודות ירידה מובהקת בהתנהגות הדתית בקרב הדור הצעיר: פחות מהם צמים במהלך חודש רמדאן, משתתפים בתפילות במסגד או מקיימים את האסלאם כחלק מחיי היומיום. ההתרחקות מהאסלאם הסוני ניכרת לא רק בקרב צעירים עירוניים בעלי נטיות ליברליות, אלא גם בקרב בוגרי מערכת החינוך הדתית. מגמות אלה מתרחשות חרף חתירתו המוצהרת של נשיא טורקיה, רג'פ טאייפ ארדואן, לטפח דור טורקי דתי ואדוק יותר. לאחר בחירתו כראש ממשלה במארס 2003, פעל ארדואן לביטול חלק מהחוקים המחמירים שהעביר המשטר החילוני בשנות ה-80 וה-90, ובראשם האיסור לעטות רעלה באוניברסיטאות, בשירות הציבורי ובפרלמנט.

לאחר שהתבסס בזירה הפנים-טורקית בתחילת שנות ה-2010, ובמיוחד לאחר שנבחר לנשיא באוגוסט 2014, נקט ארדואן צעדים נחרצים לחיזוק נוכחותו של האסלאם הסוני במרחב הציבורי. הרשות לענייני דת (Diyanet) שהוכפפה לנשיאות המדינה, הפכה תחת שלטונו לאחד המוסדות המרכזיים בטורקיה. תקציבה ומספר עובדיה תפחו במידה משמעותית לאורך השנים, והיא החלה לפעול גם בתחומים חברתיים חדשים. במקביל, נציגי הרשות הקשיחו את עמדותיהם בסוגיות דתיות והתבטאו בתקיפות גוברת נגד מאפיינים מערביים בתרבות הטורקית. ארדואן יזם גם רפורמות מקיפות במערכת החינוך הטורקית, במטרה לחזק את מעמדה של הדת. הוא הרחיב במידה ניכרת את רשת בתי הספר הדתיים (imam hatip) ושינה את תוכניות הלימודים בכלל בתי הספר במדינה כך שיכללו רכיבים דתיים משמעותיים יותר. בנוסף, לקהילות הדתיות הוענקה אחריות נרחבת בניהול שירותים סוציאליים הקשורים למערכת החינוך. לבסוף, ארדואן נקט צעדים לשינוי עמדות הציבור הטורקי כלפי סוגיות רגישות באסלאם. כך, למשל, הוא מנהל מאבק ממושך נגד צריכת אלכוהול ומקדם גישה שמרנית בנוגע למעמד האישה ולמבנה המשפחה. בין היתר, הוא קרא לצעירים להקים משפחות עם שלושה ילדים לפחות - יעד שהוא מציג כמשימה לאומית. בשנים האחרונות החריף הנשיא את התבטאויותיו גם כלפי הקהילה הלהט"בית.

תקופת שלטונו של ארדואן מבטאת, אפוא, מהפך ביחסי דת ומדינה בטורקיה, אף שזו עדיין מוגדרת בחוקתה כחילונית. הוא יישם את תוכניתו לטפח דור דתי בערוצים שונים, בשעה שהוא עצמו מפגין את אמונתו בפומבי, לרבות באיה סופיה, שהפכה לסמל ההדתה בטורקיה לאחר שהנשיא הטורקי הפך אותה בחזרה למסגד - בניגוד להחלטת מייסד הרפובליקה מוסטפא כמאל אטאטורק.

אלא שלאחר יותר מעשרים שנות שלטונו של ארדואן, מתגברות העדויות לכך שהדור הטורקי הצעיר, שידע רק את ממשלו וגדל במערכת חינוך שעוצבה בהתאם לאידיאולוגיה האסלאמית שלו, אינו דתי כפי שהנשיא ביקש להשיג. יתר על כן, סקרים המתפרסמים בשנים האחרונות מצביעים בבירור על מגמת חילון בחברה, ובמיוחד בקרב הדור הצעיר. מגמה זו ניכרת במספר ממדים. ראשית, בתחום הרגש הדתי, הצעירים הטורקים מגדירים עצמם יותר כ"מודרניים" מאשר כ"שמרנים" או "דתיים". בנוסף, שיעור הצעירים המגדירים עצמם כ"אתאיסטים" או כבלתי-מאמינים גבוה בהשוואה לכלל האוכלוסייה, שעדיין רואה בכך טאבו, והוא נמצא בעלייה. במקביל, האמון ברשות לענייני דת, שהיה גבוה מאוד עד סוף שנות ה-2000, נמצא בירידה חדה. ההזדהות החד-משמעית של הרשות עם הנשיא ומפלגת השלטון, הקשחת הפרשנות הדתית מצד נציגיה והאשמות נגדה בגין שימוש לרעה בכספי ציבור - כל אלה תרמו לירידת קרנה. כיום מדורגת הרשות בין המקומות האחרונים בסקרים הבוחנים את רמת האמון במוסדות הציבור.

בתחום החברתי, טורקים בני דור ה-Z, ילידי שנות ה-90 והעשור הראשון של המאה ה-21, מבטאים מידה רבה יותר של סובלנות כלפי מיעוטים דתיים וגם ביחס לנשים ולהט"בים. אחד הביטויים הבולטים ביותר לכישלון מדיניותו השמרנית של ארדואן בתחום החברתי הוא מצבה הדמוגרפי של טורקיה. שיעור הפריון נמצא בירידה מתמדת: מ-2.38 ילדים לאישה בשנת 2001 ל-1.48 בשנת 2024. ספק רב אם החלטתו של ארדואן להכריז על 2025 כ"שנת המשפחה" תבלום מגמה זו.

לבסוף, במדינה שדת נחשבת בה גם סוגיה פוליטית, הסקרים מצביעים בעקביות על דבקות רחבה בעיקרון החילוניות: בין 65 ל-85 אחוזים מהציבור מביעים תמיכה בעיקרון זה. רוב הדור הצעיר הטורקי מגדיר את זהותו הפוליטית כ"כמאליסטית", תוך התרחקות הולכת וגוברת מהגדרות כמו "שמרנות" או "אסלאמיות". החיבור המחודש של החברה הטורקית, במיוחד של הצעירים, עם זכרו של מייסד הרפובליקה החילוני אטאטורק בא לידי ביטוי, בין היתר, בשבירת שיא המבקרים בקברו.

אף כי לא נכון להפריז במשמעותן של מגמות אלה במדינה שרוב אוכלוסייתה עדיין מגדיר עצמו כאמוני, ניכר כי שנות שלטון ארדואן ומפלגתו האסלאמית הובילו באופן פרדוקסלי דווקא לחילון מסוים בחברה הטורקית, ובמיוחד בקרב הצעירים. תופעה זאת עומדת בניגוד מוחלט למצב בשנות ה-90, כאשר הצבא ניסה לכפות חילון על החברה הטורקית והוביל לכך שהציבור התקרב דווקא לאסלאם הפוליטי - תהליך שבסופו ארדואן עלה לשלטון. נראה שאחרי כישלון תהליך החילון "מלמעלה", דווקא שלטון אסלאמי הוא שהוביל לחילון "מלמטה".

בדומה לטורקיה, גם בחברה האיראנית מתרחשות בעשורים האחרונים מגמות עומק של חילון מואץ ושחיקה במעמדם של אנשי הדת. סקרי דעת קהל מצביעים על שינוי מתמשך בהתנהגותם הדתית של אזרחי איראן ובמידת השמרנות הדתית שלהם. כך, למשל, סקר של מכון הסקרים האיראני ISPA בשנת 2020 הצביע על כי 47.4 אחוזים מאזרחי טהראן אינם צמים בחודש רמדאן. התרחקות הציבור מהדת ניכרת היטב באי-הקפדה על קוד הלבוש האסלאמי, במיוחד ביחס לקיום החובה לעטות רעלה על ידי נשים. מאז גל המחאות של 2023-2022 בעקבות מותה של הצעירה האיראנית מהסא אמיני לאחר מעצרה בידי "משטרת הצניעות", ניכרת עלייה משמעותית במספר הנשים שאינן מקפידות על לבוש הרעלה במרחב הציבורי. גם באיראן, תהליכי החילון עומדים בניגוד לתהליכי האסלאמיזציה בקרב הציבור בשנות ה-70 (בתגובה למאמצי החילון המואץ של השאה) ושהובילו למהפכה האסלאמית.

כמו בטורקיה,  ניכרת גם ירידה מתמשכת במעמדם של אנשי הדת באיראן, בין היתר משום שהם מזוהים עם המשטר האסלאמי ועוולותיו. אנשי הדת, שבעבר נתפסו כשליחי ציבור המזוהים עם מאבק למען צדק חברתי ונגד דיכוי מצד השלטון, הפכו מאז המהפכה לחלק מהשלטון ונתפסים כאחראים למחדליו. גם מעמדם הכלכלי הטוב יחסית של חלק מאנשי הדת והימנעותם מקשר הדוק ושוטף עם האזרחים מרחיק אותם מהאזרחים הפשוטים. לשחיקת מעמדם תרמו גם מאמצי המשטר להשליט את מרותו על הממסד הדתי הלמדני. תהליך הפוליטיזציה של הממסד הדתי פגע משמעותית בעצמאותו, הפך אותו תלוי לחלוטין בתמיכת השלטונות וכך גרם ירידה משמעותית במעמדו. אחד הביטויים הנפוצים לשחיקה במעמד הדת, ובפרט מעמד אנשי הדת, הוא הירידה בהשתתפות אזרחים בתפילות יום השישי במסגדים. ניתן למצוא ביטוי נוסף לעוינות הגוברת כלפי אנשי דת בשורה של תקריות שבהן הותקפו אנשי דת בידי אזרחים. אף כי עוינות זו אינה תופעה חדשה, היא החריפה על רקע גל המחאות של 2023-2022. במהלך 2023 רווחה באיראן תופעה חדשה, שבמסגרתה צעירים ניגשו לאנשי דת ברחוב והשליכו את כיסוי הראש (טורבן) מראשיהם כביטוי לעוינות כלפי המשטר האסלאמי והממסד הדתי.

בנוסף, בקרב צעירים מהמעמד הבינוני התפתחה בשנים האחרונות תרבות-נגד המדגישה את הרכיב הפרסי הקדם-אסלאמי בלאומיות האיראנית, כהתרסה נגד האסלאם הממוסד שמקדמת המדינה. הביטוי המובהק לכך הוא ציון "יום כורש הגדול", שנועד להנציח את זכרו של מייסד האימפריה האח'מנית. המנהג, שהחל בעשור האחרון ואינו נכלל בלוח השנה האיראני הרשמי, עומד בניגוד למאמצי המשטר להדגיש את הרכיב הדתי-אסלאמי בזהות האיראנית על פני הרכיב התרבותי-פרסי. בנוסף לכך, בגלי המחאה של השנים האחרונות באיראן בלטו קריאות אהדה לרזא שאה, מייסד השושלת הפהלווית, ששלטה באיראן משנות העשרים ועד למהפכה ב-1979, ואף נשמעו קריאות לחידוש המשטר המלוכני.

גם בתחום הדמוגרפי ניתן להצביע על מגמות דומות בטורקיה ובאיראן, שבהן ניכר פער בין מדיניותם הרשמית של השלטונות להתנהגות הציבור. מאז המהפכה האסלאמית התחוללו באיראן מגמות דמוגרפיות משמעותיות. לאחר המהפכה הושעתה התוכנית לתכנון המשפחה, שהונהגה רשמית בקיץ 1967 במטרה להפחית את קצב הריבוי הטבעי של האוכלוסייה. בתום מלחמת איראן-עיראק (1988) הכיר המשטר בכך שגידול אוכלוסייה בלתי מבוקר עלול לעכב צמיחה כלכלית, ואימץ תוכנית להגבלת מספר ההריונות והילדים במשפחה. התוכנית נחשבה להצלחה, ושיעור הילודה צנח מ-3.91 אחוזים בשנת 1986 ל-1.29 אחוזים בשנת 2011. אולם מראשית שנות ה-2000 גברה הביקורת על מדיניות זו מצד חוגים שמרניים ודתיים, בטענה שהתוכנית תוביל להזדקנות האוכלוסייה. ביולי 2012 הכריז המנהיג העליון, עלי ח'אמנהאי, שיש לבחון מחדש מדיניות זו, מתוך כוונה להגדיל את האוכלוסייה. למרות צעדים ממשלתיים, מגמת צמצום הילודה לא נבלמה, בעיקר עקב תהליכים חברתיים ותרבותיים ומצוקות כלכליות. באוקטובר 2021 הזהיר מזכיר "המרכז למחקרים אסטרטגיים על אוכלוסיית איראן", סאלח קאסמי, מפני המשך הירידה בשיעורי הילודה והפריון במדינה. הוא עדכן כי שיעור הילודה עומד כיום על 0.6 אחוזים בלבד וצפוי לרדת לאפס בתוך 10 עד 15 שנים. שיעור הפריון ירד מ-6.5 ילדים בממוצע למשפחה בשנת 1986 ל-1.6 ילדים בממוצע כיום. מחקר שנערך בשנת 2015 על ידי שני סוציולוגים איראנים מצא קשר ישיר בין תהליכי חילון ואינדיבידואליזם לירידה בשיעור הפריון. תנועת המחאה של 2023-2022 בהובלת בני דור ה-Z משקפת היטב את תהליכי השינוי הללו ומדגישה את העמקת הפער בין הדור הצעיר למשטר.

פרופ' ברנרד לואיס, אחד המזרחנים הבולטים של זמננו, העריך לפני למעלה מעשור כי יבוא יום שבו איראן תהפוך לטורקיה וטורקיה תהפוך לאיראן, כלומר איראן תחת שלטון אנשי הדת תנוע לעבר פתיחות, בעוד שטורקיה החילונית תיטה לעבר אסלאמיזציה. גם כיום עדיין קיימים הבדלים משמעותיים בין שתי המדינות. איראן נתונה תחת שלטון אנשי דת שאוכף – גם אם לא באותה מידה של נחישות כבעבר – את החוקים האסלאמיים. טורקיה עדיין מוגדרת מדינה חילונית שאינה נשלטת על ידי אנשי דת, אף כי גם אם היא עברה תהליך אסלאמיזציה בשנים האחרונות. חרף שוני זה, מתרחשים בשתי המדינות תהליכים דומים הנובעים מפוליטיזציה של הדת, מכישלון השלטונות לפתור את מצוקות האזרחים, מהתנגדות לאידיאולוגיה הנכפית מלמעלה, ממגמות אוטוקרטיות גוברות ומחוסר אמון גובר במוסדות המדינה.  כל אלה צמצמו את התמיכה הציבורית במשטרים והחלישו את כוח המשיכה של הדת. פרדוקסלית, דווקא שלטון החוגים האסלאמיסטיים תרם להתרחקות הציבור מהדת ומהממסד הדתי. טורקיה אומנם לא הפכה לאיראן והציבור בה (בדומה לאיראן) נותר ברובו מאמין, אך די היה במגמות ההדתה שעברה תחת שלטון ארדואן כדי לגרום לשחיקה עמוקה באמון הציבורי כלפי הסמכות הדתית. מגמות החילון בשתי המדינות בשנים האחרונות ממחישות כיצד תהליכי אסלאמיזציה מואצים עלולים לעורר תגובת נגד ולחזק תהליכים של חילון ושחיקת מעמד הדת.