פרסומים

בלבנון פרצה ב-17 באוקטובר מחאה עממית בהיקף חסר תקדים ביחס למוכר מהשנים האחרונות, אשר באה לידי ביטוי בהפגנות רבות משתתפים, שהלכו והתעצמו בימים שלאחר מכן וכללו בשיאן עד כה השתתפות של עשרות עד מאות אלפים, כשהן מתפשטות מהבירה ביירות אל שאר הערים המרכזיות במדינה. בשלב זה הן עדיין נמשכות. הטריגר להפגנות היה ההחלטה החריגה על מיסוי השימוש בשיחות קוליות בוואטסאפ, בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל" (החלטה שבוטלה מיד, ביום שלמחרת פרוץ המחאה). מס זה אמור היה להיות רכיב אחד מתוך מסכת של גזרות מיסוי חדשות במסגרת התקציב ל–2020, שהממשלה מנסה לקדם. זאת, במסגרת מאמציה להיענות לדרישות המערכת הבינלאומית לרפורמות בלבנון כדי לקבל את ההלוואות בסכום של 11 מיליארד דולר להשקעות בפרויקטים במדינה, שהובטחו בוועידה שנערכה בפריז באפריל 2018 ועדיין לא מומשו.

המחאה הנוכחית נושאת אופי ייחודי כהתפרצות ספונטאנית נטולת אופי עדתי, המקיפה אזרחים מכלל שכבות האוכלוסייה, ומכל הדתות והמגזרים, בקריאה משותפת להתפטרות הממשלה ושינוי הסדר הקיים. מקריאות המפגינים בלט, כי הן מכוונות נגד כל רכיבי ההנהגה: הנשיא מישל עון הנוצרי, יו"ר הפרלמנט השיעי, נביה ברי, וראש הממשלה המוסלמי סעד אל-חרירי. כן נשמעו קריאות גם נגד חזבאללה.

התפרצות זו של מחאת ההמונים מבטאת את הייאוש בקרב הציבור בלבנון מהמצב הכלכלי הקשה ומרמת החיים הנמוכה; את המיאוס מההנהגה המושחתת של האליטות הוותיקות מכל העדות, הדואגות לאינטרסים שלהן בלבד; ואת חוסר האמון ביכולתה של הממשלה הנוכחית לייצר פתרונות לשיפור המצב. אמנם, מאירועי המחאה לא נעדרו ביטויי אלימות, הן מצד המפגינים (הבערת צמיגים ושיבוש שגרת החיים) והן מצד גורמי הביטחון (שימוש בגז מדמיע ומעצר מפגינים), אך ככל שהתרחב היקף המשתתפים, הרחובות הוצפו בהמונים הנושאים את דגלי לבנון. המחאה הפכה לחגיגה לאומית מתוך תקווה של המשתתפים לחיים טובים יותר. בשלט של אחד המפגינים, המאפיין את מהות המחאה נכתב: "אני נלחם בשביל לחיות".

סיבות העומק לפריצת המחאה

אזרחי לבנון סובלים בעשור האחרון מהדרדרות ברמת החיים נוכח המצב הכלכלי ההולך ומחריף. לבנון נתונה במשבר כלכלי עמוק. החוב החיצוני שלה מגיע לכ-85 מיליארד דולר והיא על סף חדלון פירעון (סוכנות דירוג האשראי Fitch הורידה לאחרונה את דירוג האשראי של לבנון ל – CCC); אחוזי האבטלה בלבנון גבוהים (כ- 36 אחוזים מכלל המובטלים הם צעירים). תשתיות המדינה רעועות, וקיים מחסור חמור בחשמל ובמים. מוסדות המדינה, בכללם המערכת המשפטית והמערכת הביטחונית נגועים בשחיתות כרונית. לבנון סובלת גם מהשלכות המלחמה בסוריה, ובעיקר מנטל נוכחותם של כ-1.5 מיליון פליטים סוריים בשטחה, אשר יחד עם הפליטים הפלסטינים "הוותיקים" מהווים כרבע מאוכלוסייתה.

במקביל, המערכת השלטונית איננה מתפקדת. ראש הממשלה הסוני חרירי הצליח אמנם בראשית 2019 להרכיב "ממשלת אחדות" לאחר משבר פוליטי ממושך בעקבות הבחירות (מאי 2018), אך מתקשה לתפקד ולקדם החלטות בשל הרכבה של הממשלה הנוכחית, בה קיים בלוק חוסם למחנה של מתנגדיו: הנשיא הנוצרי עון, שחבר לנציגי השיעים - תנועת אמל וארגון חזבאללה. תרמו לכך גם התחזקותו הנמשכת של חזבאללה במערכת הפוליטית בלבנון ויכולתו להשפיע ובעיקר לשתק את תהליך קבלת ההחלטות בהתאם לאינטרסים שלו. להשתלבותו של חזבאללה במערכת השלטון גם השלכות כלכליות: מצד אחד היא מאפשרת לו להטות תקציבים במשרדי הממשלה שבשליטתו בהתאם לצרכיו ועל חשבון כלל האוכלוסייה, ומצד שני, השפעת הסנקציות נגדו שהורחבו משמעותית במהלך השנה האחרונה מחלחלת גם לכלכלה הלבנונית. יצוין, עם זאת, כי המפגינים נזהרים מלהפנות אצבע מאשימה כלפי הארגון, שהוא כיום הכוח הסמי-צבאי החזק ביותר במדינה.

תגובת ההנהגה למחאת ההמונים

התפרצותה הספונטנית של המחאה הובילה לתגובה מהירה של ההנהגה, שדומה כי נבהלה מהשלכותיה האפשריות. מההתייחסויות הראשונות של נציגי המפלגות השונות ניתן ללמוד על אודות עניינם של כלל רכיבי ההנהגה הנוכחית בשימור הסדר הקיים כדי לא לפגוע בנכסיהם. ראש הממשלה חרירי היה הראשון להגיב בפומבי: ב- 18 באוקטובר, יום למחרת ההתפרצות, הוא קרא לשותפיו לממשלה לאפשר לו לתקן את המצב, תוך רמיזה לאפשרות כי יתפטר תוך 72 שעות אם לא ישתפו עמו פעולה. נסראללה מצדו, בנאום שנשא ב-19 באוקטובר, ניסה לבטא גישה ממלכתית וקרא למפגינים לנהוג באחריות. נסראללה הסביר כי התפטרות הממשלה לא תפטור את בעיותיה של לבנון אלא תחמיר את המצב, וקרא לתיקון המצב הכלכלי. הוא נמנע בשלב זה מלהוציא את אנשיו לרחובות כדי למגר את ההפגנות (למעט הפגנת כוח בודדת של אנשי חזבאללה שהתנגשו עם גורמי הביטחון הלבנונים ב- 21 באוקטובר). שר החוץ ג'בראן בסיל (חתנו של הנשיא עון) טען מצדו, כי השיטה הנוכחית מבטאת קונצנזוס פוליטי וכל שינוי יוביל לכאוס.

שילוב אינטרסים זה בשימור השיטה הקיימת, הוא שהוביל להצלחת ראש הממשלה חרירי לאשר בקבינט בתוך זמן קצר, ב-20 באוקטובר, "תכנית הבראה" מרחיקת לכת, המבטאת היענות של הממשלה לדרישות המפגינים. במוקד התוכנית – העברת נטל המיסוי מהשכבות החלשות לגורמי הכוח במדינה וקידום צעדים לשיפור רווחת האוכלוסייה. התכנית כוללת קיצוץ של 50 אחוזים בשכרם של בכירים, כולל שרים, וחברי פרלמנט כיום ובעבר; מיסוי של 25 אחוזים על רווחי הבנקים וחברות ביטוח; העברת שלושה מיליארד דולר מהבנקים לטובת פרויקטים לציבור; ביטול משרדי ממשלה מיותרים; שדרוג מערכת החשמל; ביטול כוונות המיסוי על אוכלוסיות חלשות; וקידום תכנית להבטחת הכנסה לאוכלוסייה הבוגרת. חרירי הציג את התוכנית "כמהפכה כלכלית", ואכן מדובר בתוכנית שאפתנית ביותר, אך צפוי כי ממשלת לבנון תתקשה מאוד ליישמה.

מה צפוי בהמשך?

בשלב זה, בעוד ההפגנות נמשכות, קשה להעריך האם הבטחות הממשלה לרפורמות עמוקות תובלנה לדעיכתן, או שמא מדובר ב"מעט מדי, מאוחר מדי" והמשך המחאה ייאלץ את הממשלה להתפטר. ניתן לשער כי התפטרות הממשלה לא תבשר שינוי עמוק אלא תוביל שוב לקיפאון וחוסר יציבות במערכת הפוליטית. יש המחמירים וטוענים כי לבנון אף עלולה להיקלע למצב של כאוס. אפשרות של התפתחויות בכיוון זה מעמידות את חזבאללה - המעוניין בשימור המצב הקיים המאפשר לו להתמקד בהובלת "ההתנגדות" נגד ישראל כפרוקסי של איראן - בפני דילמה האם להפעיל כוח לריסון ההפגנות. זהו מהלך שעלול לסבכו בתוך המערכת הלבנונית וסביר שירצה להימנע מכך. מכל מקום, מסתמן, כי לבנון תוכל להיוושע רק אם תזכה בסיוע חיצוני נדיב לייצוב כלכלתה, ועדיף שיבוא מהמערב וממדינות המפרץ כדי למנוע את השלמת השתלטותם של חזבאללה ופטרוניתו איראן על המדינה. מבחינת ישראל, בטווח הקצר חזבאללה צפוי אמנם להישאב להתמקדות בסוגיות הפנים-לבנוניות, ולכן להיות פנוי פחות לקידום מהלכים נגדה. אולם, בטווח הרחוק יותר, התערערות היציבות הפנימית בלבנון תייצר בעיקר סיכונים עבור ישראל, ובפרט אם יתאפשר לחזבאללה ולהשפעתו במדינה להמשיך ולהתעצם.