פרסומים

כחודשיים מאז תחילת המלחמה, מצויה עדין החברה בישראל בעיצומה של הטראומה הקולקטיבית הנרחבת של ה-7 באוקטובר, שיצרה ההתקפה הרצחנית של חמאס על יישובי הנגב המערבי אשר גרמה למותם של כ-1200 ישראלים, שלושת רבעים מהם אזרחים, ולחטיפתם של כ-250 אזרחים וחיילים. מאפייניה המטלטלים של המתקפה, על רקע כישלון מודיעיני ומבצעי-צבאי מהדהד, והפינוי של אזרחים רבים מהדרום ומהצפון, ערערו ללא תקדים את החוסן החברתי בישראל והציבו אתגר גדול ליכולותיה האזרחיות לצלוח את המבחן הייחודי הנמשך. במאמר זה נבחנים מאפייניו של החוסן הלאומי של ישראל, בעיקר על בסיס ממצאים של תשעה סקרים עוקבים שערך המכון למחקרי ביטחון מאז תחילת המלחמה.

ובכן, מה הוא חוסן? חוסן (Resilience) מוגדר בדרך כלל כיכולתה של (כל) מערכת להתמודד בהצלחה עם הפרעה קשה/אסון, מהטבע או מידי אדם, לקיים רציפות תפקודית סבירה במהלך האירוע, להתאושש ממנו (bounce back) במהירות האפשרית ולצמוח (bounce forward) בעקבותיו לרמה גבוהה יותר של תפקוד מערכתי, תוך שימור זהותה וערכיה הבסיסיים. לעוצמת ההפרעה, למשכה ולהיקף נזקיה, מול רמת המוכנות לקראתה, רמת החוסן לפני האסון, הלכידות החברתית, תחושת האמון והאמונה, המשילות והמנהיגות, אופטימיות ותקווה, כמו גם הון חברתי וכלכלי - לכל אלה השפעה ניכרת על עיצוב ממדי החוסן – קרי ההתאוששות - לאחר ההפרעה.

לחוסן חשיבות מפליגה למרקם של כל מערכת (אישית, משפחתית, קהילתית, ארגונית, או לאומית,  ולהתפתחותה. הפרעות קשות הינן תופעות מוכרות לכל מערכת, והן חוזרות ונשנות, בתדירות ובעוצמה משתנות. שאלת המפתח תמיד הינה רמת החוסן של המערכת עצמה, המתייחסת לתהליך התאוששותה מהאסון והקובעת את דינה לשגשוג או לקריסה, חלילה. ישראל ידועה ככלל בחוסנה הגבוה, שעורער בשנים האחרונות על ידי מגפת הקורונה, המשבר הפוליטי הנמשך והמשבר הפוליטי האקוטי של 2023. עם זאת, לישראל, ידועת המלחמות, ניסיון טוב עם תופעת "ההתכנסות אל הדגל", הניכרת גם הפעם, ומצבה המקרו-כלכלי היה טוב לפני פרוץ המלחמה.

התמונה המצטיירת של החוסן הלאומי במלחמה הינה רב ממדית. עד כה הצטברו כמה סימנים מעודדים לשימור עוצמתו של החוסן הישראלי. בין אלה נמנים חוסנן הגבוה של הקהילות באזור ה"עוטף", שנבנה גם על בסיס מנהיגות מקומית מכילה; ההירתמות ההתנדבותית העוצמתית של החברה האזרחית; ההתאוששות המהירה של צה"ל והתמיכה הבינלאומית בישראל, ובעיקר זו של ארצות הברית והיהדות האמריקאית. מנגד, ניתן להצביע גם על גורמים מעכבי חוסן. ביניהם החרדה הנמשכת הרווחת בציבור, הפגיעה בתחושת הביטחון האישי, הדכדוך ואבדן הקוהרנטיות מול הבנת המציאות הכאוטית, כולם גורמים הפוגמים בחוסן. כן יש להצביע על תפקוד בעייתי של הממשלה בתחומים אזרחיים הקשורים למלחמה, על היסוס ואיטיות בחזרה לשגרה תוך כדי המלחמה, על סימני שאלה לגבי קצב ההתקדמות של צה"ל ברצועת עזה והאפשרות לפריצת מלחמה כוללת בצפון, לגבי "היום שאחרי", ולגבי שובם של החטופים שנותרו בשבי חמאס. בצד כל זאת, אנו עדים גם לשובו של השיח הפוליטי המקטב והרעיל, המשמש אנטיתזה קשה לסולידריות הנדרשת בעת מלחמה.

על רקע זה, יוצגו ממצאים עיקריים של תשעה סקרי דעת קהל שערך המכון אחת לשבוע מאז פרוץ המלחמה ותובנות הנובעות מהם, תוך הצבעה על החוסן הלאומי בעת הזו בארבעה היבטים עיקריים, הנתפסים בדרך כלל כמעצבי חוסן עיקריים: א) הסולידריות החברתית והתמיכה במאמץ המלחמה; ב) האמון במוסדות המדינה; ג) אופטימיות ותקווה; ד) שגרה ברמה האישית ורציפות תפקודית תוך כדי המלחמה. סקרים אלו התבססו על מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל (בני 18 ומעלה), וכללו כ-500 משתתפים מדי שבוע.^[1]

א. הסולידריות החברתית והתמיכה במאמץ המלחמה. על פי ממצאי הסקר השמיני, שנערך ב-3 בדצמבר, רוב גדול בציבור (82 אחוזים) מאמין בעקביות כי תחושת הסולידריות בחברה הישראלית התחזקה מאד, או די התחזקה, מאז תחילת המלחמה. מיעוט זניח (7 אחוזים) מאמין כי אין שינוי בתחושת הסולידריות ואילו שני אחוזים בלבד סבורים כי תחושת הסולידריות די פחתה או פחתה מאד (ראו תרשים 1). מהממצאים ניכר כי תחושת הסולידריות הגבוהה שמורה ליחסים בתוך הציבור היהודי. מול זאת, נמצא כי מעל למחצית מהציבור היהודי והערבי חשו דווקא בשינוי לרעה ביחסים ביניהם מאז פתיחת המלחמה (50.5 אחוזים בקרב הציבור היהודי ו-54 אחוזים בקרב הציבור הערבי).

ממד הסולידריות מתבטא גם בתמיכה הגבוהה מאוד של הציבור היהודי במטרות המלחמה, כפי שהוגדרו ופורסמו על ידי הדרג המדיני. בסקר של המכון (ראו תרשים 2 להלן), שבדק את היחסים בין יהודים לערבים בישראל ונערך ב- 16 – 19 בנובמבר, 2023, קבעו 96 אחוזים (!) מהנשאלים היהודים כי הם תומכים במידה רבה (85.5 אחוזים) ודי רבה (10.5 אחוזים) במטרות המלחמה. 34 אחוזים מהנשאלים הערביים הביעו תמיכה במטרות המלחמה. מדובר בשיעור גבוה מאוד ויציב של תמיכה, המעידה על תופעה מובהקת ומוכרת, גם בישראל, של "התכנסות אל הדגל" (rallying around the flag). משמעות הדבר הינה שכמעט כל הפלגים של החברה היהודית, המצויים בדרך כלל ובשנים האחרונות ביתר שאת במחלוקות עמוקות בשלל נושאים בעלי משמעות לאומית, חוברים יחדיו בנושא ביטחוני לאומי זה. הממצא הזה הינו מעניין וחשוב במיוחד כאשר הוא מושווה לממצאים שנפרט בהמשך על אודות רמת האמון הנמוכה מאוד בממשלה.

נתון מעניין נוסף המעיד על הסולידריות החברתית הגבוהה בישראל הינו שרוב ניכר של הנשאלים (למעלה מ-70 אחוזים) ציין כי אין לו מחשבות לעזוב את הארץ בעקבות הלחימה. נתון זה נותר יציב לאורך תקופת הסקרים. שיעור גבוה זה של רצון להישאר בארץ, דווקא נוכח הלחימה, מעניין במיוחד לאור השיח שהתקיים בחברה הישראלית בתקופת המשבר הפוליטי האקוטי שקדם למלחמה, שבמהלכו דובר רבות על מגמה של בחינת ירידה מהארץ.

ב. האמון במוסדות המדינה, ובמקרה זה ספציפית לגבי האמון בצה״ל, במשטרת ישראל ובממשלת ישראל (ראו: תרשים 3). לאורך תשעת השבועות מאז תחילת המלחמה, הביע הציבור אמון גבוה מאוד בצה״ל וביכולתו לנצח את המלחמה ברצועת עזה, כמו גם ביכולתו לנצח מלחמה גם בזירה הצפונית – אם אכן תיפתח. שיעור הנשאלים שהביעו אמון גבוה ב-צה״ל עמד על פי ממצאי הסקר התשעי (שנערך ב- 10 בדצמבר) על כ-90 אחוזים, בדומה למרבית הסקרים שקדמו לו. האמון הגבוה שהציבור מפגין בצה״ל, על אף הכישלון המודיעיני והמבצעי של ה-7 באוקטובר, עשוי לנבוע מזיקתו הרגשית של הציבור לצבא, הנתפס מטבע הדברים כמופקד המוביל על הביטחון הלאומי, ולכן הוא מתגייס לתמוך בו במהלך המלחמה. זאת, אולי, תוך הפרדה בין תמיכה זו לבין הכישלון המהדהד באירועי ה-7 באוקטובר.

במקביל, נבחן גם אמון הציבור במשטרת ישראל. בעוד שבשני הסקרים הראשונים (שנערכו ב-5 בנובמבר וב-12 בנובמבר) עמד שיעור המביעים אמון במשטרה על כ-68 אחוזים, שיעור גבוה בהרבה מהאמון במשטרה בימים כתיקונם, הרי שבסקר השמיני (ה-3 בדצמבר) הוא ירד ל-58 אחוזים, עדין גבוה בהרבה משיעור האמון בשגרה. נראה כי תופעה זו של האמון הגבוה במשטרה (ובמג"ב) עשויה לנבוע הן מאופן תפקודה המרשים ב-7 באוקטובר, אשר דווח בהרחבה בתקשורת, וכן נוכח תפקודה בהמשך המלחמה. כל זאת, כהבעת הוקרה למשטרה ולתרומתה למאמץ המלחמתי, גם בהיבטים הביטחוניים וגם בתחומים האזרחיים, למשל ההתגייסות מעוררת ההשראה של יחידות לה"ב לזיהוי הגופות במחנה שורה. הירידה בשיעור האמון במשטרה משקפת כנראה גם התרחקות מאירועי השבת השחורה

לצד ממצאים מעודדים אלו, שיעור הנשאלים שהביעו אמון גבוה בממשלה נמוך מאוד ועומד על 23–26 אחוזים בלבד, באורח עקבי לאורך כל התקופה הנדונה. האבחנה המובהקת בין האמון בכוחות הביטחון לבין האמון הנמוך בדרג המדיני משקפת, כנראה את הביקורת בציבור על תפקוד של הממשלה במהלך המלחמה, בעיקר בתחומים האזרחיים, כמו ניהול כלכלת המלחמה וסיוע איטי ובירוקרטי לאזרחים נזקקים. אפשרות נוספת היא כי האמון הנמוך בדרג המדיני מהדהד גם את התקופה של המאבק על "הרפורמה המשפטית" בתשעת החודשים שקדמו למלחמה. אם כך, ניתן כאן ביטוי להמשכו של הקיטוב בציבור ולגישת חלקים גדולים בקרבו מול הממשלה המכהנת, המקבל גם ביטוי בסקרים פוליטיים המתבצעים חדשות לבקרים.  חשוב להדגיש כי גם בימים כתיקונם נהנה הצבא מאמון גבוה בהרבה מאשר האמון בממשלה ובגורמים פוליטיים שונים, ולכן צפוי כי יתקיים פער בין המוסדות השונים, אף כי היקפו של הפער עתה הינו מובהק בהרבה מזה המתקיים ונצפה בשגרה.

ג. אופטימיות ותקווה: מהווה רכיב חשוב נוסף של החוסן הלאומי. מלבד האמון הגבוה בכך ש-צה״ל ינצח את חמאס במלחמה, המעיד על אופטימיות ותקווה, בחרנו לבחון היבט זה במספר אופנים נוספים. לצד האמון בכך שצה״ל ינצח את חמאס במלחמה, הרי שרוב ברור בציבור (71 אחוזים בסקר שהתקיים ב-3 דצמבר) סבור גם כי האיום הביטחוני בנגב המערבי / ״עוטף עזה״ יוסר או יצומצם בסיום המלחמה. אמון זה בכוחו של צה״ל  להסיר את האיום, לצד האמון הגבוה בניצחונו של צה״ל, משקפים אופטימיות גבוהה מצד הציבור הישראלי. עם זאת, בדומה לירידה המשמעותית שנצפתה באמון בכך שצה״ל ינצח את המלחמה, גם בשיעור המאמינים כי האיום יוסר או יוקטן חלה ירידה מסוימת, שכן בפעם הקודמת ששאלה זו נשאלה, עמד שיעורם על 79 אחוזים. גם במקרה זה נדמה כי ההסבר לירידה באמון טמון בהפוגה ההומניטרית הראשונה לצורך שחרור חלק מהחטופים ואולי אף בחשש כי הלחימה לא תחודש לאחריה.

השפעה נוספת על האופטימיות קשורה להערכות הציבור ביחס להתמשכות הלחימה. כצפוי, ככל שהלחימה נמשכת, כך ניכר שהציבור צופה להמשכה זמן רב. בעוד שבשבוע הראשון למלחמה כמעט שליש מהנשאלים סברו כי היא תימשך שבוע עד חודש, הרי שככל שהיא נמשכת, כך פוחת שיעור הסבורים כך ומנגד עולה שיעורם של הסבורים כי היא תימשך שלושה חודשים עד שנה. בסקר השמיני (3 בדצמבר), עמד שיעורים של אלה על 41 אחוזים, לעומת 8 אחוזים בלבד בסקר הראשון (15 באוקטובר). הפנמה זו של הציבור משקפת תובנה אודות משכה של המלחמה, המחייב היערכות לגיבוש אסטרטגיה לאומית - אזרחית שתאפשר רציפות תפקודית.

ניכר – בעת כתיבת המסמך - כי הציבור ברובו נכון לקבל את משכה הארוך הצפוי של המלחמה, על אף מחירה הגבוה, וכי הוא אולי מוכן לאפשרות מימושה בפועל. כך, לאורך כל תקופת הסקרים, רוב גדול מהנשאלים (68 אחוזים בסקר של ה-3 בדצמבר) הביע אמון בכך שהציבור האזרחי יאפשר לצבא מרחב זמן לפעולה במידה והלחימה תימשך לאורך חודשים. נתון זה מצוי בעלייה הדרגתית ככל שהלחימה נמשכת. גם כאשר הוצגה שאלה ממוקדת יותר, המתייחסת מפורשות להשלכות השליליות הרבות של המלחמה, חלק ניכר מהנשאלים הביע נכונות להתמשכותה לזמן ממושך. לתפיסת הנשאלים, הציבור היהודי מוכן לשאת במחיר המלחמה גם מספר חודשים – כנראה בהקשר למחויבות למטרות הלחימה ולתמיכתו במאמץ המלחמתי.

נבחנה גם רמת האופטימיות של הציבור באמצעות שאלה על אודות יכולתה של החברה הישראלית להתאושש מהמשבר ולצמוח. על פי ממצאי בסקר השמיני (3.12), 89 אחוזים מן הנשאלים השיבו כי הם אופטימיים מאוד, או די אופטימיים, ביחס לסוגיה זו. עם זאת, נתון זה מצוי בירידה, אשר מקורה בהתמקדות באותם הנשאלים אשר הגדירו עצמם כאופטימיים מאוד ביחס להתאוששות החברה הישראלית, מ-34 אחוזים בסקר שנערך ב-12 בנובמבר, ל-27 אחוזים בסקר שנערך ב-3 בדצמבר.

מול האופטימיות ביחס ליכולתה של החברה הישראלית להתאושש מהמשבר ולצמוח, כמעט מחצית מהנשאלים (47 אחוזים) ציינו כי הם מוטרדים במידה רבה ממצבה החברתי של ישראל אחרי המלחמה (ראו תרשים 5). כמחצית מאלה (22 אחוזים) דיווחו כי הם מוטרדים במידה מעטה, או לא מוטרדים כלל. יש לציין כי שיעור המוטרדים במידה רבה נמצא במגמת ירידה. בנוסף, בתשובות לשאלה זו ניכר פער משמעותי בין הנשאלים בעלי רקע דתי. 56 אחוזים מאלו המזדהים כחילונים ציינו כי הם מוטרדים במידה רבה, לעומת 36 אחוזים מאלה המזדהים כדתיים. נתון מעניין זה מתכתב היטב עם מגמות מוכרות בספרות המחקרית על אודות אופטימיות ותקווה, וההנחה שבדרך כלל מאמינים (בדת או באידיאולוגיה מסוימת) הינם אופטימיים יותר ומביעים תקווה רבה יותר.

ד. השגרה האישית והרציפות התפקודית במהלך המלחמה. מדובר למעשה במפוני העוטף ולחילופיו במפוני היישובים בצפון, להם מאפיינים שונים וכן ממשפחות חיילי המילואים ואלה שתעסוקתם הרגילה השתבשה. מקובל להניח כי היכולת לקיים רציפות תפקודית בעת אירוע אסוני מתמשך מעידה על חוסן גבוה (וההיפך), והיא מהווה בסיס להתאוששות מהירה ולצמיחה. לעניין זה קשורה התופעה שלפיה לאורך תקופת הסקרים ניכר כי חל שיפור מסוים, אם כי איטי והדרגתי, בתחושת הביטחון האישי של הנשאלים (ראו תרשים 6). אפשר לייחס את השיפור בתחושת הביטחון האישי להצלחות של ישראל בלחימה, המצמצמות (לפחות) את היקף האיומים על תחושת הביטחון של האזרחים, מול הצמצום הניכר במספר שיגורי החימושים מרצועת עזה ומדרום לבנון. גם ההתרחקות מה-7 באוקטובר מפחיתה אולי מתחושת האיום. כמקובל במחקרים דומים ביחס לתחושת הביטחון האישי, קיים פער משמעותי בין גברים לנשים. כך, בעוד 43 אחוזים מהגברים ציינו כי תחושת הביטחון האישי שלהם גבוהה או גבוהה מאוד, רק 18 אחוזים מהנשים ציינו כך בסקר השמיני (3 בדצמבר). פערים מגדריים כאלה מוכרים גם בעתות שגרה ונמצאו יציבים לאורך תקופת הסקרים הנדונים.

בנוסף, נבחנה השפעת הלחימה על חיי היומיום של האזרחים, בהקשר לעניין הרציפות התפקודית. בסקר שנערך ב-12 נובמבר כ-38 אחוזים מהנשאלים ציינו כי נאלצו להחסיר ימי עבודה מאז תחילת הלחימה. נתון זה גבוה בהרבה בקרב קבוצות הגיל 25–44, שם למעלה מ-50 אחוזים השיבו בחיוב על שאלה זו. הסבר לכך הוא, שמדובר בקבוצת הגיל בה מצויים רבים ממשרתי המילואים וכן הורים רבים לילדים צעירים שנאלצו להישאר בבית, בהיעדר מסגרות חינוך זמינות לילדיהם.

ממצא מעניין נוסף בעניין השגרה התפקודית הוא כי מרבית הנשאלים (71 אחוזים, על פי סקר שנערך ב-12 בנובמבר) דווחו כי הם עוסקים פחות בפעילות פנאי מאשר לפני המלחמה. זאת, מול ההנחה שיותר פעילות פנאי משמעותה חוסן גבוה יותר. ועוד, אחוז ניכר מן הנשאלים מדווח כי שגרת היום שלהם השתנתה במידה רבה מאוד או די רבה במהלך המלחמה (59 אחוזים בסקר של ה-12 בנובמבר ו-46 אחוזים בסקר של ה-3 בדצמבר). ממצאים אלה מעידים על עוצמת ההפרעה שגרמה המלחמה לחיי היומיום של האזרחים. זו עשויה להצביע על פגיעה בחוסן ועל קושי צפוי בהמשך לחזרה לשגרה המבורכת, התומכת ככלל בחוסן.

מעניין להצביע על תופעה המשפיעה על השגרה ועל תחושות חרדה בקרב הציבור - היקף   ההיעזרות בשירותים פסיכולוגיים. מהנתונים מסתבר כי קיימת עליה ניכרת בהיקף הנעזרים, מ-6 אחוזים בסקר מ-12. נובמבר ל-10 אחוזים בסקר העוקב ב-3 בדצמבר. על פי הממצאים, בני 18 עד 34 נעזרים יותר בשירותים פסיכולוגיים באופן מובהק לעומת בני 35 ומעלה. כמו כן, וכפי שניתן היה לצפות, בקרב אלו אשר הם או בן משפחה שלהם מתגוררים בנגב המערבי או בגבול הצפון, אזורים בהם גדול מספר המפונים, שיעור אלו שנעזרו בשירותים פסיכולוגיים גבוה יותר מאשר בקרב האוכלוסייה הכללית (15 אחוזים בסקר שנערך ב-3 בדצמבר).  נתון זה מעיד בברור על ההבדלים הצפויים בין תחושות הדחק ומצבי המצוקה במרחבים אלה לבין כלל הציבור. בנוסף, קיים גם כאן פער משמעותי בין נשים (14 אחוזים) וגברים (7 אחוזים), פער המוכר גם בשגרה. שיעור הפונים לטיפול פסיכולוגי מתכתב עם נתוני קופות החולים, שמהם עולה כי מתחילת המלחמה נרשמה עלייה במספר המתמודדים עם דיכאון וחרדה, המשתקפת גם בעלייה בשימוש במרשמי תרופות ובאלכוהול. גם בנתוני קופות החולים נרשמו פערים בין המגדרים, כאשר למשל בקופת החולים מכבי דיווחו כי נשים אובחנו עם דיכאון וחרדה פי 2.5 לעומת גברים.

סיכום, משמעויות והמלצות

רוב גדול בציבור היהודי (82 אחוזים) מאמין כי תחושת הסולידריות בחברה הישראלית התחזקה מאז תחילת המלחמה, רוב עצום (96 אחוזים) מביע תמיכה במטרות המלחמה כפי שנקבעו על ידי הדרג המדיני, רוב גדול מאוד מביע אמון גבוה מאוד בצה״ל וביכולתו לנצח את המלחמה בעזה, ורוב ניכר, קרוב ל-90 אחוזים מהנשאלים, העיד על אופטימיות ביחס ליכולתה של החברה הישראלית להתאושש מהמשבר ולצמוח. נתונים אלה, שאמנם בחלקם מסתמנת לאחרונה מגמה של ירידה, מצביעים בשלב זה עדיין על ביטויי חוסן חברתי גבוהים, חודשיים לאחר תחילת המלחמה. בו בזמן, חלק מהממצאים מצביעים על כך שהתמונה השלמה מורכבת הרבה יותר, ובוודאי אין בה כדי להצביע על מגמות עתידיות יציבות, או על רמת החוסן הלאומי לאחר סיום המלחמה. קיימים כבר עכשיו גם ממצאים המעידים על חוסן מעורער: כך, רק כרבע מהמשיבים נותן אמון בממשלה, רק כשליש מדווחים על תחושת ביטחון גבוהה, יותר ממחצית מדווחים כי שגרת היום שלהם הופרעה במידה רבה מאוד או די רבה במהלך המלחמה, וכמעט מחצית מציינים כי הם מוטרדים ממצבה החברתי של ישראל ביום שאחרי המלחמה.

מה מסביר את הפערים הללו וכיצד ניתן להעריך את החוסן הלאומי המורכב בישראל בעת הזו? נראה כי הממצאים החיוביים משקפים בעיקר את הצורך בחברה הישראלית להתמודד עם תחושות ההשפלה, המועקה, התסכול והדאגה ממה שהתרחש בישראל מאז ה-7 אוקטובר. הם מבטאים גם הבנה רחבה שישראל מצויה בעיצומה של מלחמת אין ברירה, קשה וצודקת, שנכפתה עליה בהפתעה. על רקע זה מתחזק אתוס של פטריוטיות, המביא לידי ביטוי צורך פנימי לתמוך, להזדהות ולעודד את צה"ל במלחמה. מכאן גם התמיכה הגורפת במטרות המלחמה.  תובנות אלה נתמכות על ידי תופעות ההתגייסות האזרחית הנרחבת, של חיילי המילואים ושל מרבית כלי התקשורת הממוסדת וכן על ידי התאוששות המהירה והמרשימה של צה"ל לאחר המחדל המהדהד של ה-7 באוקטובר. לכל אלה חשיבות רבה להצלחת המאמץ הצבאי, שתשפיע יותר מכל על החוסן הלאומי, אם יושגו המטרות ויוכרו ככאלה על ידי הציבור, וכן על יכולת ההתאוששות ועל הצמיחה לאחר המלחמה. אלה יסמלו את ניצחון של ישראל על חמאס. מנגד, מלחמה ארוכה ומורכבת ברצועת עזה, ואם תתרחב לחזית הצפון, עלולה להציב מכשולים בפני החוסן הלאומי (ראו מאמר בנושא זה). לכן, חשוב לנקוט, כבר עתה, שורת מהלכים מערכתיים בזירה האזרחית, שיסייעו להעצמת החוסן הלאומי. בין אלה:

• מענה מיטבי לצרכים המיידיים של הקבוצות שנפגעו במלחמה ובעיקר לאלה של משפחות החטופים, למפונים הרבים מהדרום ומהצפון, ולרבים שמצאו עצמם מחוסרי תעסוקה בצוק העיתים;
• המחשה לציבור שהממשלה אכן עושה כל שביכולתה להחזיר את כל החטופים הביתה;
• בניית תקציב המדינה (2024) כך שיעניק עדיפות מובהקת לצורכי המלחמה בתחומים הצבאיים והאזרחיים, יאיין בעליל את הסעיפים הפוליטיים והסקטוריאליים ויצור בסיס להתאוששות מקרו-כלכלית לאחר המלחמה;
• שיפור ניכר בתפקודה של הממשלה בתחומים האזרחיים, הנוגעים לכלל תושבי המדינה, בדגש על הקבוצות המוחלשות;
• הימנעות ככל הניתן משיח פוליטי רעיל, או ממהלכים המתפרשים כ"תרגילים פוליטיים" הנתפסים ככאלה על ידי רוב הציבור;
• ייצור והרצה של מערך הסברה אמינה לציבור הרחב על אודות ההשלכות האזרחיות של המלחמה והצעדים שהממשלה נוקטת כדי להביא להתאוששות כלכלית וחברתית לאחר המלחמה.
• פעולה לאלתר לעיצוב מסגרת מוסכמת להסדרה ברצועת עזה ובדרום לבנון, לאחר המלחמה, כזו שתאפשר לממש את מטרות המלחמה, למנוע לאורך זמן איום על ישראל ולאפשר ביטחון וצמיחה ליישובי הנגב המערבי וגבול הצפון, תוך יתירה לשיקום הרצועה ללא נוכחות ישראלית נמשכת.

צעדים כאלה, ובראשם ההתגברות הנדרשת על המחלוקות הפנימיות, עשויים לחזק את מרכיבי החוסן הלאומי ולהביא להתאוששות הנדרשת ולצמיחה המיוחלת לאחר המלחמה. בידינו הדבר.

עורכי הפרסום: ענת קורץ ואלדד שביט

[1] עבודת השדה נערכה על ידי מכון רפי סמית, במהלכה רואיינו הנשאלים באמצעות שאלונים אינטרנטיים. טעות הדגימה המרבית לכל מדגם הינה ±4% ברמת ביטחון של 95%. תמהיל השאלון כלל שורה של שאלות קבועות אך גם שאלות מתחלפות במגוון נושאים.