פרסומים

מעטים שנואים כמו שכירי חרב. אכזריותם בשדה הקרב והטרור שנלווה למלאכתם מייחדים אותם מכוחות צבאיים קונבנציונליים. רצחנותם - אומנותם. שכירי החרב דומים למתנקשים בשכר אך נבדלים מהם בהיבט החוקיות. מתנקשים בשכר פועלים מתוקף חוזה פלילי בין מזמין הרצח למבצעו. לעומתם, שכירי חרב פועלים ברשות ובסמכות, מתוקף חוזה חוקי עם מדינה. עדיין, המרחב בין שכירי חרב למתנקשים בשכר הינו עתיר גוונים שונים של שחור. רבים משכירי החרב מגויסים מקרב אלמנטים פליליים. דוגמא אקטואלית - ייבגני פרוגוז'ין, מנהיג קבוצת 'וגנר', חברת שכירי החרב הרוסית, מגייס אלפי אסירים פליליים למלחמה באוקראינה בתמורה להבטחת חנינה והטבות נוספות. עם זאת, תופעת שכירי החרב אינה ייחודית למשטרים אוטוקרטים. צבא שכירי החרב הוותיק בעולם הוא 'לגיון הזרים' הצרפתי, שהוקם ב-1831, לחם בכל מלחמות צרפת והפך עם השנים למערך קומנדו למשימות מיוחדות.

גם ארצות הברית משתמשת בשירותים של שכירי חרב במלחמותיה. חברת 'בלקווטר', בהנהגת איש הכוחות המיוחדים לשעבר, אריק פרינס, היא כוח שכירי חרב אמריקאים הפועלים באפריקה ובמזרח התיכון ומעניקים משירותיהם לגופים שלטוניים, לכל המרבה במחיר. לפי דיווחים עיתונאיים, סך החוזים של בלקווטר עם הממשל האמריקאי במלחמה בעיראק עלה על מיליארד דולר (ראו: Jeremy Scahill, The rise of the World’s Most Powerful Mercenary Army, 2007, Nation Books).

מה מקור המשיכה לשימוש בשכירי חרב? ראשית, הם פועלים ב"מרחב הכחשה". הם מבצעים "עבודות מלוכלכות" שהשלטון המעסיק אותם יכול להפיק מהן תועלת, אך בלי לקבל אחריות על הדרך להשגתם.

שנית, ברובד עמוק יותר, שכירי חרב מסייעים למדינה ליישב את הסתירה הבסיסית ביחסים שבינה לבין אזרחיה. תפקידה הראשוני של כל מדינה הוא להגן על חיי אזרחיה וביטחונם. על מנת לעשות זאת, המדינה זקוקה לצבא שיגן על האזרחים מפני אויבים מבחוץ. אך גיוס אזרחים להגנה על המדינה מסכן את חייהם, ובכך פוגע בתפקיד הראשוני של המדינה להגן עליהם. שכירי חרב מסייעים למדינה ליישב את הסתירה. הם אמורים להילחם עבורה ולשאת בכל סיכוני הלחימה בתמורה לתגמולים חומריים. המדינה, מצידה, מפריטה חלק מביטחונה במחירי שוק לגופים מסחריים שמלחמתם – אומנותם. מבחינה זאת, השימוש בשכירי חרב הוא הפתרון הרציונלי ביותר להגנה על חיי האזרחים. בכך שהם נוטלים על עצמם את סיכוני הפציעה, החטיפה והמוות בקרב, שכירי החרב פוטרים את האזרחים מסיכוני המלחמה.

אלא שבפועל, אי אפשר לסמוך על נאמנותם של שכירי חרב ובכל מקרה, צרכי ההגנה והתקיפה של כל מדינה הינם בסדרי גודל והתמחות שאינם מאפשרים גיוס שכירי חרב להילחם את מלחמותיה. תופעת שכירי החרב היא לפיכך היוצא מהכלל המעיד על הכלל.

גרסה מתונה וריאלית יותר של שכירי חרב היא מיקור חוץ של הביטחון הלאומי או חלק ממנו. מיקור חוץ, גם הוא חוצה משטרים וצורות ממשל. יפן נהנית ממטריית הגנה אמריקאית מתוקף הסכם הגנה עם ארצות הברית מינואר 1960 . לאמירות קטאר יש צבא קטן ויעיל, אבל בסיס חיל האוויר האמריקאי הנמצא בשטחה, הממומן ברובו על ידי הקטארים, מהווה פוליסת ביטוח נגד תוקפנות זרה כלפיה.

ישראל גאה בעמדתה שרק צה"ל מגן על המדינה ואזרחיה. מצד שני, במהלך השנים עולה שוב ושוב סוגיית חוזה הגנה עם ארצות הברית, יתרונותיו ומגרעותיו, במסגרת הסכם עם הפלסטינים ונסיגה מיהודה ושומרון. חוזה הגנה עם ארצות הברית, אם וכאשר יגובש, פירושו מיקור חוץ של הגנת ישראל.

יוזכר כי ישראל פעלה לאורך שנים להפרטת הביטחון בגזרה הצפונית. פרשת צד"ל, צבא דרום לבנון, בהנהגת המייג'ור סעד חדד, גם היא דוגמה קלסית למיקור חוץ של הביטחון. המיליציה של חדד סייעה בהגנה על רצועת הביטחון, מהנסיגה במבצע ליטני, באפריל 1978, עד לנסיגה מדרום לבנון במאי 2000. עם הנסיגה מדרום לבנון, צד"ל התפרק וחלק מאנשיו נקלטו בישראל.

בהיעדר אפשרות ריאלית להפריט את הביטחון למיקור חוץ, או להישען על שירותיהם המפוקפקים של שכירי חרב, אין למדינה מנוס מגיוס אזרחיה להגנה על קיומה.

כיצד תפעל המדינה להגנת אזרחיה בזמן שהיא מגייסת אותם? הפתרון הוא ניהול מערכה צבאית המבוססת על אש במקום תמרון.

בישראל, הרגישות לאבדות בנפש, כפי שהחלחול שלה לדעת הקהל ניכר במיתוג חיילים כ"בנינו"', מובילה לאימוץ דוקטרינה צבאית דפנסיבית במקום אופנסיבית. הדוקטרינה הדפנסיבית מתבססת על שני אדנים בניהול המערכה הצבאית: העדפה ברורה של אש על פני תמרון, וניהול המערכה על ציר הזמן במקום בציר המרחב.

ניצחון צבאי מושג עם השמדת כוחות האויב, כניעתם או מנוסתם. מימוש הניצחון מחייב תמרון קרקעי מסיבי והשתלטות על שטחים, צירי תנועה ומוקדי פיקוד ושליטה. מתום מלחמת לבנון השנייה ולאורך כל סבבי העימות עם חמאס והמבצעים הצבאיים שהתנהלו ברצועת עזה, הדרג המדיני והדרג הצבאי חתרו להפסקת אש, לא לניצחון צבאי. מטרת המלחמה עד היום לא הייתה ניצחון חד-משמעי אלא השגת הפסקת אש בתנאים שייתפסו כסבירים.

הוויתור על ניצחון צבאי והחלפתו בחתירה להפסקת אש, כמו גם העדפת האש על תמרון ואסטרטגיה דפנסיבית מול אופנסיבית, משדרים, לכאורה, פסיביות ורפיון. בפועל, הם השיגו תוצאות מרשימות מול מחירי החתירה לניצחון צבאי בשטח. ישראל היטיבה להימנע מהסתבכות נוספת ב"רצועת ביטחון" לבנונית, ומשקיעה בביצה העזתית, על כל תוצאותיהן.

כיום, לאור המלחמה באוקראינה וקפיצת המדרגה בטכנולוגיה צבאית, הדילמה של אש מול תמרון ושל זמן מול מרחב, מחריפה בסדר גודל מעריכי. ככל שהטכנולוגיה הצבאית משפרת את קטלניות האש מרחוק באמצעות השימוש ברקטות, טילים, מל"טים, כטב"מים ורחפנים, הדרג המדיני והדרג הצבאי בישראל יעמדו בעתיד בפני הדילמה המורכבת הזאת בחריפות הולכת וגוברת.

בהינתן נזקים כבדים לתשתיות ולעורף בכל עימות עתידי בגזרה הצפונית וגם בזירה הדרומית, ישראל תהיה חייבת לצאת מאזור הנוחות של אש ללא תמרון. הצורך לקצר את משך המלחמה במהירות ואפקטיביות יקבע הן את עוצמת האש, והן את תמהיל התמרון ומטרתו: ניצחון צבאי או כפיית הפסקת אש.

הצלחתה של הבחירה באסטרטגיה של חתירה ל'ניצחון צבאי' תהיה ודאית אם ניתן יהיה למהול את עוצמת האש בתמרון שיבוצע על ידי שכירי חרב. אולם, היעדרם מחליש את ה-case של ניצחון צבאי "בכל מחיר" ומשמר את הסתירה שבין סיכון חיינו לבין הגנתם.