פרסומים

מצוקת המים בירדן היא אחת הסיבות המרכזיות לחולשתה הכלכלית של הממלכה ולתלותה בגורמים חיצוניים. אך סמלי הוא, שנושא זה מצוין בהסכם השלום עם ישראל (סעיף 6) לפני שאלת מעמדה של ירדן במזרח ירושלים (סעיף 9). מאז חתימת ההסכם ב-1994, אך הורע מצבה של ירדן בתחום קריטי זה כתוצאה משני גלי הגירה אליה של פליטים מעיראק (מעל 300.000) בעקבות פלישת ארצות הברית למדינה זו ב-2003, ו"האביב הערבי" שגרם באמצע העשור הקודם לתוספת של למעלה ממיליון פליטים סורים בשטחה. ספק רב אם שתי אוכלוסיות אלו ימצאו אי פעם את דרכן חזרה למדינות מוצאן.

השינויים הדמוגרפים שנכפו על ירדן, נוסף למספר שנים שחונות, חידדו את הצורך לגבש לבעיית המים של הממלכה פתרון אסטרטגי, שיחרוג בהיקפו מההסדרים שנקבעו בנספחII  להסכם השלום, שבמרכזו אספקת מים קבועה מישראל לירדן וחלוקת מי הירמוק, הזורם לאורך חלקו הצפוני של הגבול בין המדינות. הסדרים אלו מתייחסים למספר עשרות מיליוני מ"ק בשנה, בעוד גרעון המים של ירדן מגיע לחצי מיליארד מ"ק בשנה.

בנסיבות אלו, ברור שבהיעדר מי תהום ומי גשמים נאגרים בכמות מספקת לשתייה, התפלת מי ים נותרה הפתרון היחיד, שיהיה המקיף וארוך הטווח. בין התפלת מי ים סוף והובלתם בשטחה של ירדן למרכזים האורבניים הגדולים בצפונה לבין התפלת מי הים התיכון והובלתם מהחוף הישראלי לירדן, בנתיב קצר יותר, מעדיפה ירדן את הנתיב הארוך והיקר. זאת, תוך דחיית הצעת הסרק שאינה כלכלית בעליל - תעלת הימים (ים סוף לים המלח), שהזינה את דמיונם של פורצי הדרך לשלום בין ישראל לירדן לפני יותר מעשרים וחמש שנים, וגם עקב חוסר האמון ההדדי העמוק בין ההנהגות המדיניות הנוכחיות של ירדן וישראל. חוסר האמון מתבטא בנתק מוחלט ובהיעדר דו-שיח בסוגיות מרכזיות, פוגע ביכולתן להגיע להכרעות מושכלות משותפות ולפתרונות אופטימליים לשתיהן, עם השלכות גם לגבי הפלסטינים.

בעוד פרויקט תעלת הימים איבד במהרה את זוהרו גם משום שסקרי ההיתכנות השונים לא הצביעו על כדאיותו, ירדן המשיכה לראות בו אחד מפירות השלום שישראל מונעת מירדן את מימושו. מזכר ההבנות שנחתם בין שתי המדינות (ועם הרשות הפלסטינית) ממחיש את הכשל הכפול – של ירדן, שכשלה להפנים מציאות שבה אין היתכנות כלכלית לפרויקט של אספקת מי שתיה למרכז הכובד האורבאני שלה, המרוחק למעלה מ-300 ק"מ מאתר ההתפלה; של ישראל, שלא הגישה הצעה שתהיה גם מענה אסטרטגי אלטרנטיבי, מדיני וכלכלי, לחששות ירדן. מזכר הבנות זה עוסק בעיקר בהתפלת 80 מיליון מ"ק בעקבה לשימוש ישראל וירדן, ומכירת 50 מ"ק מישראל לירדן מדרום לכנרת. כחלק ממזכר ההבנות וללא כל קשר טכני לשאר ההבנות בין ירדן לישראל, סוכם שימכרו 20-30 מיליון מ"ק מים מותפלים מהים התיכון לרשות הפלסטינית. במשפט הסיום נקבע כי מזכר זה אינו מהווה הבנה בדבר פיתוח הפרויקט המלא של הים האדום–ים המלח. חתימתם של שרי המים של הרשות הפלסטינית, ירדן וישראל, מתנוססת בתחתית המזכר בלוויית זו של נציגי ארצות הברית והבנק העולמי, כעדים.

מזכר זה הוא גיבוב של מענים חלקיים לצרכי שעה למים, צרכי שעה מדינים וניסיונות לקדם פרויקט חסר תוחלת. אלא שעד עצם היום הזה, הוא מלבה את אי-האמון שחשה ההנהגה הירדנית כלפי ההנהגה הישראלית. מעבר לכך, ישראל מוצאת את עצמה רוכשת מים שהיא אינה זקוקה להם באזור עקבה-אילת, ירדן מוצאת את עצמה עם מתקן התפלה שכלל אינו עונה על צרכי המים בצפון המדינה, והפלסטינים והירדנים ממשיכים לשגות באשליות שמזכר ההבנה יסייע להם – מבחינת ירדן בקידום תעלת הימים, ומבחינת הפלסטינים שכן אזכורם בהקשר לפרויקט ים-סוף - ים המלח מחזק את טענתם שגבול המדינה הפלסטינית  העתידית נושק לים המלח.

תאוצת "המהפכה הירוקה" וההתגייסות שלוש המעצמות הכלכליות הגדולות -ארצות הברית, האיחוד האירופי וסין - לקידום המעבר לאנרגיה המופקת ממשאבים מתחדשים, משפיעה גם על המזרח התיכון ויוצרת הזדמנות היסטורית לחשיבה מחודשת על אודות הקשר בין אנרגיה, מים, איכות סביבה ויציבות פוליטית. בשלב הבינים, עד השלמת המעבר משימוש באנרגיה המופקת מהמקורות ה"מסורתיים" כגון נפט ובעיקר מגז טבעי המופק במים הכלכליים של ישראל, תימשך התפלת מי הים התיכון לצרכי ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית,  תוך שימוש בעיקר בגז הטבעי.

במקביל ובמסגרת תקופת המעבר לאנרגיה ירוקה, שתהיה בהכרח מדורגת, תתחיל ישראל  לייצר חשמל באנרגיה סולארית וגם לרכוש חשמל זהה מירדן. כך ייווצרו סינרגיה ותלות שיפחיתו את החששות ההדדיים בישראל ובירדן מניצול התלות בתשתיות, יימצא פתרון כלכלי ומקיף למחסור הקבוע של מי שתיה בירדן וברשות הפלסטינית, ויקודם המעבר לעידן האנרגיה הירוקה.

לקהילה הבינלאומית אמור להיות תפקיד מפתח בקידום החשיבה האזורית וביצירת התנאים המדיניים והכלכליים ההכרחיים להשגת הסכם אזורי ומימושו. במקביל לבחינה כלכלית יסודית וניטרלית של החלופות השונות לשינוע המים המותפלים לירדן ולרשות הפלסטינית, מומלץ כי גורמים בינלאומיים (ארצות הברית, האיחוד האירופי, הבנק העולמי ומוסדות כלכלים בינלאומיים אחרים) יגבשו מערכת ערבויות הדדיות, שעל פיה ירדן וישראל תערובנה לקונסורציום בינלאומי כי בשום מצב ותנאי הן תפסקנה את מימוש חלקן בפרויקט, ואילו הקונסורציום מצידו יערוב לירדן וישראל כי אספקת המים המותפלים או האנרגיה הסולארית תמשך בכל מצב. כך ינוטרלו במידה ניכרת רכיב היחסים האישים בין ראשי המדינות המעורבות בפרויקט או אפשרות של הרעה ביחסים המדיניים ביניהן, ותמוזער סכנת שיבוש הזרימה של חשמל או מים.

ממשלות ישראל נמנעו עד כה מלעסוק בפתרונות מקיפים המתייחסים לשילוב מים-אנרגיה הן בהיעדר אסטרטגיה רחבה ומקיפה שתתמודד עם אינטרסים צרים של קבוצות לחץ, או מתוך אחיזה במוסכמות מיושנות אשר לתלות במדינות ערב השכנות. אולם, השילוב בין 'הסכמי אברהם' לתאוצת המהפכה הירוקה גם במדינות המפיקות נפט וגז מאפשר הסתכלות מעודכנת יותר על מוסכמות אלו על מנת ליצור שיתוף פעולה בתחומי התשתיות - מים, אנרגיה ותחבורה,  - ושירותים דוגמת תיירות{.

המסמך שפרסם משרד האנרגיה במחצית אפריל 2021: "מפת הדרכים למשק אנרגיה דל פחם עד שנת 2050" מהווה תרומה משמעותית לדיון הציבורי והממסדי בנושא מרכזי זה של הקשר בין משק האנרגיה לאיכות חיי הדורות הבאים. הוא מצביע על הצורך לחזק את הקישוריות האנרגטית בעיקר בתחום הסחר בחשמל נקי/סולארי עם המדינות השכנות ועם מדינות במזרח אגן הים התיכון. אך ההתייחסות לירדן למשל אינה כוללת את נושא המים ואת התפקיד שהקהילה הבינלאומית יכולה למלא בהבטחת המימוש השוטף והאמין של ההסדרים. בשל היעדרותם של הגופים העוסקים בהתוויית האסטרטגיה המדינית–ביטחונית של ישראל מהצוותים שעסקו בהכנת המסמך, חסרה בו התייחסות מספקת לשיקולים אלו ולתרומתם לנושא.

גם תכנית המתאר הארצית לתשתיות האנרגיה לשנים 2030–2050, שאושרה ב-4 במאי 2021, היא צעד חשוב בביצוע המהפכה האנרגטית, אבל גם היא לוקה בהסתכלות על ישראל כעל "אי אנרגטי גאו-אסטרטגי", שכן היא אינה מתייחסת לאפשרות שלחלק מהשטחים שיועדו בישראל לקידום התכנית אפשר למצוא תחליף באמצעות רכישת חשמל סולארי ממדינות שכנות או אגירתו בשטחיהן. תכנית המתאר מתעלמת לחלוטין מנושא המים בהקשר הישראלי והאזורי. את הפן האסטרטגי החשוב הזה יוכלו להשלים המנגנונים בממשלת ישראל העוסקים בהתוויית מדיניות החוץ והביטחון שנעדרו מהדיונים שנערכו בהקשר זה במשרד האנרגיה ובמועצה הארצית לתכנון ובניה.

כשתיכון ממשלת קבע בישראל, מן הראוי שהיא תבחן את מערכת היחסים המעורערת בין ישראל לירדן במבט רוחב בילטרלי, אזורי, ארוך טווח ורב-תחומי, וכך היא תימנע מפתרונות-טלאים. גם ממשלת ירדן אינה חפה מהחלטות המסבות נזק לשיתופי פעולה אזורים, העשויים להפיק תועלת לירדן עצמה. דוגמה לכך היא ההחלטה לא להאריך את ההסדר עם ישראל לגבי מובלעות צופר ונהריים, שאינה מגבירה בישראל אמון בנכונותה של ירדן להתגבר על קולות המתנגדים לנורמליזציה בין המדינות.

לחצו כאן לקריאת המאמר השני בחטיבה