פרסומים

לסין ולאיראן מרחב אינטרסים משותף: שתיהן מעוניינות בהחלשת ארצות הברית, בצמצום תפקידה במערכת הבינלאומית ובערעור בריתותיה. שתיהן מתנגדות להתערבות חיצונית בענייניהן וחוששות מחתירה להחלפת משטריהן הסמכותניים. שתיהן סבלו ממדיניות ממשל טראמפ ומצפות להקלה בעידן ביידן. עבור איראן מהווה סין משקל-נגד מעצמתי חשוב מול ארצות הברית וחלופה במזרח לכלכלת המערב, בייחוד נוכח סנקציות. מבחינת סין, איראן היא ספקית אנרגיה מועילה, שוק לא מבוטל ובעלת מיקום מרכזי בדרך לאירופה, ולא פחות חשוב - אתגר אסטרטגי לארצות הברית במזרח התיכון, דומה במידת מה לאתגר, שמציבה בפניה צפון קוריאה במזרח אסיה.

בה בעת, אין חפיפת אינטרסים מלאה בין השתיים, ולא מעט מתחים שוררים בין רכיבי המדיניות שלהן. סין, שליבת האינטרסים שלה במזרח אסיה, מעוניינת בדחיקת ארצות הברית מסביבתה הקרובה, ונשכרת מכך שהאחרונה נשאבה למזרח התיכון, מרותקת אליו, ומתקשה בשל כך להעביר משקלה למרחב ההודו-פסיפי. איראן מצידה חותרת ל"מזרח תיכון ללא אימפריאליזם וציונות", כלומר לסילוק נוכחות ארצות הברית ולחיסול ישראל. סין נהנית מתפוקות הביטחון של ארצות הברית במזרח התיכון, מפיקה תועלת מיתרונות החדשנות של ישראל, משקיעה בכלכלתה, ובוודאי שאינה מעוניינת בהשמדתה. כיבואנית חפצה סין במחירי אנרגיה נמוכים, בעוד איראן, כיצואנית, מעדיפה מחירים גבוהים. סין מעדיפה יציבות במזרח התיכון, המאפשרת סביבה בטוחה לפעילות כלכלית, בעוד שאיראן היא מערערת יציבות שיטתית על פני האזור ומלבה סכסוכים ומלחמות בו. ביטחון אנרגיה ושייט הם אינטרסים חשובים של סין, אך בשנים האחרונות תוקפים איראן ושלוחיה תשתיות אנרגיה, מיכליות נפט וספינות אחרות בחצי-האי ערב, במפרץ, בים הערבי, בים האדום. במימד הפנים, לאור הרכב המיעוטים המוסלמים באוכלוסייתה, סין מוטרדת במידת מה מרדיקליזם וטרור סוניים ומהקרנותיהם לתוכה, בעוד איראן מתמרנת בין לחימה בדאע"ש לבין מתן חסות לאלקאעדה. מתחים אלה משקפים אינטרס עקרוני של סין במיתון תוקפנותה של איראן באזור, אם תבחר להפעיל את השפעתה עליה.

קיימים גם מתחים פנימיים בין רכיבי מדיניות של כל אחת מהן לבין עצמם: כאמור, סין חותרת להחלשת ארצות הברית, אך גם מסתמכת עליה כספקית ביטחון במזרח התיכון. במקביל שואפת סין להגן על אינטרסיה המתרחבים באזור, ובה בעת חוששת מהסתבכות בו, ומבקשת לחסוך בעלויות הכרוכות במחויבויות קשיחות ובמעורבויות ישירות. מנגד, קשרי הכלכלה עם סין חיוניים לאיראן, אולם קיימים בה התנגדות לתלות במעצמות בכלל וחשש מהשפעת יתר של סין בפרט, לצד אי שביעות רצון מהצפת השוק האיראני בסחורות מסין על חשבון יצרנים וסוחרים מקומיים.

חוקרי ראנד, אנדרו סקובל ועלי ריזא נאדר, תיארו את סין במזרח התיכון כבעלת "משקל כבד - כלכלית, משקל קל - מדינית, ומשקל נוצה - צבאית".^[1] מחקרים אחרונים שנערכו במכון למחקרי ביטחון לאומי בכל אחד מתחומים אלה מעלים תובנות חשובות למדיניות ישראל בהקשר יחסי סין-איראן.

בתחום הכלכלי תרמה סין למשק האיראני בכלל ובתקופת הסנקציות בפרט, ובכך סייעה לטהראן לעמוד בלחצי הסנקציות, ובעקיפין אף הרחיבה בכך את המשאבים, שעמדו לרשות טהראן למימון פעילותה המערערת באזור. לצד זאת, הנתונים מראים, כי יחסי הכלכלה של סין עם איראן מצומצמים יותר מיחסיה עם ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, ושבמהלך החומש האחרון הצטמצמו הראשונים, בין היתר כדי לצמצם חשיפת סין לסנקציות, בעוד שעם המפרציות ועם עיראק הם התרחבו משמעותית. בשנים האחרונות, גם בשל צעדי סין לשליטה ביציאת ההון מתחומה, ירדו היקפי הסחר של סין עם איראן והשקעותיה בה. במקביל גברה מאוד התלות האיראנית בסין כשותפת סחר, ובעיקר כיבואנית נפט (סין אחראית לכשליש מהסחר של איראן ולכמחצית מייצוא הנפט שלה, נכון ל-2019). במקביל, דולל מאוד חלקה של איראן בהספקת אנרגיה לסין ובסחר שלה, פרי מאמץ סיני ברור לגיוון מקורות ושותפים, אפשרות החסומה בפני איראן בשל הסנקציות. מגמה זו חושפת מתח נוסף, בין שאיפת איראן להסיר את הסנקציות מעליה ולגוון את שותפיה הכלכליים, לבין סין, אשר המשך בידודה של איראן בצל הסנקציות מקנה לה יתרונות כלכליים ניכרים, עקב מיעוט מתחרים. בנוסף, כפי שניתן ללמוד מיחסי סין עם מדינות אחרות, בעיקר בסביבתה הקרובה (אוסטרליה, יפן, דרום קוריאה, צפון קוריאה וכמובן טאיוואן), יחסי תלות כלכלית משמשים את בייג'ינג כמנוף משמעותי לקידום יעדים מדיניים. לפיכך מהווה התלות הכלכלית הברורה של איראן בסין מנוף פוטנציאלי בידי בייג'ינג להשפעה על איראן, ככל שתבחר להפעילו.

במימד המדיני, בשנת 2016 חתמו סין ואיראן על הסכם "שותפות אסטרטגית כוללת" (CSP), כותרת המתארת את יחסיה של סין עם יותר משלושים מדינות, ובהן מצרים, ערב הסעודית, אלג'יריה ואיחוד האמירויות. יחסי "שותפות אסטרטגית" מקבילים עם מדינות העוינות זו לזו הם ביטוי אופייני למדיניות סין במזרח התיכון, הנמנעת, ככלל, מנקיטת צד וממעורבות בסכסוכים, ומתמקדת בקידום אינטרסיה, בעיקר בתחומי הכלכלה. בין ישראל וסין נחתם בשנת 2017 הסכם "שותפות כוללת לחדשנות", כותרת ייחודית המדגישה את מרחב האינטרסים המשותף לשתיהן, ובה בעת נמנעת מהגדרת היחסים כ"אסטרטגיים", לנוחות שני הצדדים. סין משכילה לשמר עמדת יתרון על איראן באמצעות תלות גם בתחום המדיני, כאשר טהראן המתינה כחמש שנים לחתימת ההסכם האסטרטגי עימה מצד אחד, וממשיכה להמתין לקבלתה כחברה מלאה בארגון שנגחאי לשיתוף פעולה (SCO), מצד שני.

מורכבת לא פחות היא מדיניותה של סין בתחום פרויקט הגרעין האיראני. סין סייעה טכנולוגית וחומרית לקידום פרויקט הגרעין האיראני עד 1997, אז חדלה מכך במסגרת הבנות עם ארצות הברית סביב טאיוואן. סין צמצמה איפוא את תמיכתה באיראן בשירות שני אינטרסים חיוניים עבורה: היחסים האסטרטגיים עם ארצות הברית ומניעת עצמאות טאיוואן, שבה היא רואה חלק אינטגרלי מסין האחת, כזכותה הריבונית. מאז דווח אמנם על חברות סיניות, שסיפקו לאיראן סיוע בתחום הגרעין והטילים, אולם לא ברור חלקו של המשטר הסיני בפעילויות אלה. מדינית תמכה סין, בדומה לרוסיה, בהחלטות מועצת הביטחון של האו"ם בנושא פרויקט הגרעין של איראן, כולל כאלה שהשיתו עליה סנקציות, אולם בה בעת גם דיללה את תכולתן ומנעה מהן "שיניים" וסמכויות אכיפה בכוח. כך נטלה סין חלק בגיבוש הסכם הגרעין מ-2015 ולבסוף בחתימה עליו לצד המעצמות האחרות. קידום ההסכם דחה את הסיכונים למשבר צבאי, מנע בסיס לגיטימי להתערבות חיצונית באיראן, עקרון חשוב במדיניות החוץ של סין, ובו בזמן יצר לה יתרון כלכלי בסחר עם איראן בצל הסנקציות. כפי שניתן להבין מפניית ממשל ביידן לסין במסגרת מאמציו בנושא חידוש המשא ומתן על הגרעין האיראני, סין תמשיך להוות שחקן חשוב בשיחות עם איראן ותמיכתה חשובה להצלחת ארצות הברית בקידום מהלכיה. מבחינת ישראל חשוב להפנים כי סין חוששת יותר ממשברים צבאיים וממהלכים חיצוניים לשינוי משטר מאשר מנשק גרעיני בידי מדינות סוררות כמו איראן וצפון קוריאה.

בתחום הצבאי-ביטחוני מסתמנת מגמה מדאיגה מבחינת ישראל, ובמרכזה הגברת שיתוף פעולה צבאי, טכנולוגי, מודיעיני וביטחוני בין סין לאיראן. העברת טכנולוגיה צבאית סינית, המשמשת את איראן לפיתוח ולייצור מערכות נשק, שחלקן כבר פגעו בישראל, איננה איום חדש, כפי שהדגימו רקטות מצרר סיניות שירה חזבאללה על ישראל במלחמת לבנון השנייה, והטיל שפגע אז באניית חיל הים "חנית", אף הוא מדגם סיני. אולם מעבר לכך, בתקופת שלטונו של שי ג'ינפינג מתרבים הסימנים הפומביים לשיתוף פעולה צבאי גובר ומתהדק בין סין לאיראן: תרגילים צבאיים, ביקורי נמל וביקורי בכירים ימיים, צבאיים וביטחוניים. תחום בולט ביחסים הצבאיים המתפתחים הינו לוחמה ימית, ודגש מיוחד ניתן לטילים נגד ספינות, המאיימים על ישראל בים התיכון ובים סוף, ובה בעת גם על מדינות המפרץ ועל ציי ארצות הברית במזרח התיכון ובמערב הפסיפי. טיוטת ההסכם האסטרטגי בין סין לאיראן, ככל שהיא משקפת את הנוסח שנחתם לבסוף, משרטטת מרחב הסכמות לשיתוף פעולה בתחומי המודיעין, הסייבר, מערכות ניווט מדוייק, מחקר ופיתוח נשק, אימונים צבאיים והדרכה. כבתחומים אחרים, השלכות ההסכם יהיו תלויות בפרטיו, ויותר מכך, באופן מימושו.^[2]

משמעויות לישראל:

המתח העיקרי, הבולט והמוכר ביחסי ישראל עם סין מקורו במשולש שקודקודו השלישי הוא ארצות הברית, כלומר בין סין כשותפה כלכלית חשובה של ישראל לבין ארצות הברית כבעלת הברית האסטרטגית חסרת התחליף שלה. מתח זה נובע מכך, שבראיית ארצות הברית, סין היא יריבתה העיקרית בתחרות המעצמות ואיום חמור על ביטחונה הלאומי ועל מעמדה העולמי, ובהתאם נדרשות ישראל ושותפות נוספות של אמריקה להגביל את מימדי היחסים עם סין ולהגביר את ניהול הסיכונים הכרוכים בהם, כולל בתחומי הכלכלה ובדגש לטכנולוגיה.

יחסי סין-איראן מוסיפים אתגר מורכב למדיניות ישראל, מעצם היותם מרחב המפגש בין מעצמה עולמית, שהיא שותפה כלכלית חשובה של ישראל, לבין מעצמה אזורית, שהיא האיום החיצוני העיקרי והחמור ביותר עליה. יחסי סין עם איראן הם איפוא הצטלבות בין האיום מספר אחת על ארצות הברית לבין האיום מספר אחת על ישראל, ובכך הם משרטטים מרחב מובהק לשיתוף פעולה מורחב בין ישראל לארצות הברית.

לסין יש מנוף על איראן; התפעיל אותו?

כאמור, סין מהווה משענת כלכלית ואסטרטגית עבור איראן, בעיקר כמשקל נגד ללחצי ארצות הברית וכמעקף למשטרי הסנקציות. בשנים האחרונות גברה מאוד תלותה של איראן בסין, ובהתאמה גם פוטנציאל ההשפעה של סין עליה. לסין יש גם עניין עקרוני בייצוב הסביבה ובהפחתת סיכונים לאינטרסיה באזור, ולכן גם במיתון תוקפנותה של איראן. מכאן עולה השאלה האם וכיצד תיאות סין גם בעידן הנוכחי להשפיע על איראן שתצמצם את האיומים מצידה על סביבתה, ובתוכה ישראל.

מול רוסיה מנהלת ישראל דיאלוג ממושך ורגיש על הספקת נשק לאויבי ישראל, בהצלחה חלקית, וזאת על אף קשרי המנהיגים, שכנות הצבאות (מאז הכנסת הכוחות הרוסים לסוריה), וההכרות ההדדית העמוקה בזכות ציבור ישראלי גדול, ששורשיו בברית המועצות. מנגד, נגישותה של ירושלים להנהגה בבייג'ינג מוגבלת ביותר, ויחסיה עם סין מצומצמים מאשר עם רוסיה, ולכן יכולתה של ישראל להשפיע על מדיניות סין, שתמתן תוקפנות איראן ותצמצם הסיוע הסיני לפיתוח איומיה הצבאיים – נמוכה. למרות זאת, שומה עליה להשמיע באוזני סין דאגתה מאיומי איראן, הגרעיני והקונבנציונלי, ומתרומתה של סין להחמרתם.

ברמת המעצמות, תיאום עם סין חשוב לארצות הברית כאשר היא חותרת להסכמים עם איראן, ובסוגיות גלובליות אחרות, כגון אקלים ומגיפת הקורונה. כאמור, בשנות התשעים המחישה סין נכונותה לעצור סיועה לאיראן בתחום הגרעין, מתוך העדפה לאינטרסי הליבה שלה בטאיוואן וליחסיה עם ארצות הברית. השפעת ישראל על מדיניות סין באזור תלויה איפוא במידה רבה בהצלחתה לשלב יעדיה באלה של וושינגטון, השחקנית העיקרית בהקשר זה. זאת, תוך מודעות עמוקה של ישראל לפערים בין עמדותיה לבין אלה של כל אחת משתי המעצמות, לרוחב היריעה של האינטרסים האחרים שלהן ועוצמתם, וגם להבנה כי אפשר שתידרש לתמורות במגרשים אחרים.

אזורית, איראן איננה השותפה החשובה ביותר לסין במזרח התיכון, ונתוני יחסי הכלכלה והאנרגיה של סין משקפים משקל ניכר בהרבה למפרציות, בדגש לערב הסעודית ולאמירויות. ביקורי הבכירים הסינים באזור משרתים אף הם ראייה רחבה וכוללת של מארג אינטרסי סין באזור: הנשיא שי ג'ינפינג פקד בראשית 2016 את איראן, מצרים וסעודיה, בעוד שתחנות ביקורו של שר החוץ שלו בסוף מרץ 2021 היו ערב הסעודית, תורכיה, איראן, האמירויות, בחרין ועומאן.^[3] לאחר הסכמי אברהם, שהוציאו לאור את שותפות האינטרסים בין ישראל למדינות המפרץ ואת ראייתן את איראן כאיום משותף, נכון לישראל לתאם גם עימן מדיניותה בנושא, וביחד לנסות להשפיע לטובה הן על מדיניות וושינגטון והן על זו של בייג'ינג, הגם שהסיכויים לכך צנועים אף יותר.

איראן מסכנת אינטרסים של סין; האם היא תמתן אותה?

מעבר למדיניותה של סין בנושא הגרעין, לקחים חשובים לישראל עולים מהתנהלותה נוכח ההתקפות, שיזמה איראן במפרץ במהלך 2019, הן על מיכליות והן על תשתיות הנפט בערב הסעודית. באירועים אלה הסתפקה סין בקריאות לכל הצדדים לנהוג איפוק, ונמנעה מלחץ פומבי על איראן. עם זאת, באפריל 2020 דווח, כי משמרות המהפכה של איראן השתלטו על מיכלית במפרץ, ומיהרו לשחררה כאשר התברר כי היא סינית.^[4] ניתן להניח איפוא, כי סין הגיעה להבנות שקטות עם איראן לבל תפגע בכלי שייט שלה, אולם לא הרחיבה אותן אל מיכליות של מדינות אחרות, או לביטחון תשתיות האנרגיה של מדינות המפרץ, שגם הן חתמו עימה על "שותפות אסטרטגית כוללת". סביר להניח, אפוא, כי כביטוי למדיניותה הנמנעת מנקיטת צד בסכסוכים באזור, סין לא תנקוט מאמץ ממשי לריסון איראן, כאשר זו תתקוף את ישראל במישרין או בידי חזבאללה ושלוחים אחרים שלה. וכך, למרות הסיכון מכך לאינטרסים כלכליים של סין בארץ, צפוי שתסתפק בקריאות פומביות לריסון משני הצדדים. לפיכך, אין לצפות שהפעלת רציף מכולות נמל המפרץ בידי חברת SIPG הסינית במהלך 2021 תרסן את חזבאללה ואיראן מלתקוף את נמל חיפה או את העיר חיפה ביום פקודה. לעומת זאת, על ישראל להביא בחשבון כי סין מתנגדת לפעולה צבאית של ישראל כנגד הגרעין האיראני, ואפשר שתנסה להניאה מכך במגוון הכלים שיהיו ברשותה באותה עת.

סין מסייעת לאיראן להגביר את האיום הצבאי על ישראל והאזור

ברם, עיקר האתגר לישראל מיחסי סין עם איראן בתחום הביטחוני אינו נעוץ באדישותה של סין נוכח התקפות איראן על ישראל ועל שותפות אחרות של סין, ובראשן ערב הסעודית, אלא בתרומתה הפעילה של סין לקידום היכולות ההתקפיות של איראן המשמשות אותה לכך. הסיוע הטכנולוגי מצד סין בתחום הצבאי סייע לאיראן עד היום לפתח ולייצר נשק, שהופנה כבר נגד ישראל, ארצות הברית והמפרציות, בדגש לרקטות, טילים בליסטיים, טילי שיוט, טילים נגד ספינות וטילים נגד מטוסים. מערכות נשק דומות מתוצרת סין וצפון קוריאה מאיימות על ארצות הברית ובעלות בריתה במזרח אסיה. שיתוף הפעולה המתרחב והמסתמן בין סין לאיראן בתחום הצבאי-ביטחוני, המודיעין, הסייבר, פיתוח הנשק והלוחמה הימית הוא מגמה שלילית ומדאיגה לישראל ולביטחונה. זאת, משום שהסיוע מסין מגביר את האיום הישיר על ישראל מצד איראן, מקדם את יכולותיה ומרחיב את כושר פגיעתה בישראל הן במישרין, והן בעקיפין, באמצעות מפעל לוחמת השלוחים שלה, ובראשם חזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן והמיליציות בסוריה ובעיראק.

האסטרטגיה של סין בשירות יעדי המפלגה כוללת את עקרון ה"היתוך הצבאי-אזרחי", החותר למצות יתרונות של תשתיות ואמצעים אזרחיים לצרכים צבאיים ולהיפך, ובכלל זה טכנולוגיות, תשתיות ונכסים אחרים. לאור שיתוף הפעולה הביטחוני הגובר בין סין לאיראן מצד אחד, ואסטרטגיית ה"היתוך הצבאי-אזרחי" של סין מצד שני, מתרחב הסיכון להעברת טכנולוגיה מתקדמת מסין לידי איראן ולשמשה לפגיעה בישראל. סיכון זה נשקף הן מהעברת טכנולוגיה אזרחית לסין במסגרת פעילות עסקית חוקית ומודעת (ככל שהטכנולוגיה ישימה לכך אך אינה אסורה בייצוא או מפוקחת), הן מייצוא טכנולוגיות צבאיות בניגוד לחוק,^[5] והן, כמדווח ברחבי העולם, מהעברת טכנולוגיות אזרחיות וביטחוניות באמצעות ריגול, שיתופי פעולה אקדמיים וגיוס מומחים במסגרת תכניות לאיתור כשרונות.

לכאורה, סיכון זה מהווה רק הרחבה של סיכוני ריגול ואבדן טכנולוגיה והון רוחני, אשר על ישראל להתגונן מפניהם ממילא מטעמיה היא, ואשר בנוסף מודגשים בפניה לעתים קרובות מצד ארצות הברית. אולם, החיבור של סין לאיראן מחדד את פוטנציאל האיום הביטחוני הישיר של סיכונים אלה לישראל, וזאת מעבר לשיקולי היחסים האסטרטגיים עם ארצות הברית, יחסי הכלכלה עם סין ושיקולי המגזר העיסקי בישראל, לכאן או לכאן.

זרז לשיתוף הפעולה הביטחוני של ישראל עם ארצות הברית, המפרציות ואסיה

כאמור, שיתוף פעולה טכנולוגי-צבאי מוגבר בין סין לאיראן מרחיב את האיום המשותף הנשקף לישראל, למדינות המפרץ ולכוחות ארצות הברית ונאט"ו במזרח התיכון ובמערב הפסיפי. איום משותף זה גם משרטט מרחב להתמודדות משותפת, במודיעין ובפיתוח מענה טכנולוגי ומבצעי. הגנה מטילים כבר זוהתה כתחום נדרש לשיתוף פעולה בין ישראל לשותפות באזור, אם בילטרלית או בחסות ארצות הברית: הן על ידי הצטיידות במערכות קיימות, הן על ידי קישוריות ביניהן, והן על ידי פיתוח הדור הבא של הגנה מטילים.^[6] הגנה בסייבר אף היא תחום מתבקש לשילוב מאמצים בין ישראל, ארצות הברית והמפרציות.

בינואר 2020 החליטה ארצות הברית על העברת ישראל מתחום אחריות פיקוד אירופה (EUCOM) לתחום פיקוד המרכז (CENTCOM - סנטקום), תהליך שמימושו יארך זמן מה. המהלך נועד להקל על שיתופי הפעולה של צה"ל, צבא ארצות הברית וצבאות באזור, ולאפשר ראייה שלמה של האיום והמענה לכל אורכם.^[7]

האיום הצבאי מצד טכנולוגיות צבאיות סיניות-איראניות משרטט פוטנציאל והגיון לקדם שיח צבאי, מבצעי וטכנולוגי בין צה"ל, סנטקום והפיקוד ההודו-פסיפי ( - INDOPACOMאינדופקום), הפיקוד שיעמוד בראש סדר העדיפויות האמריקאי בעשור הקרוב לפחות. שיח כזה ניתן לקדם במתכונת דומה לזו שבה עבדו יחד צה"ל וסנטקום עד המעבר, למקדו באתגרי הגנה מטילים ולוחמה ימית, ובהדרגה לשלב בו גם שותפים אזוריים נוספים. כאשר כ-40 אחוזים מן הייצוא הביטחוני של ישראל מופנים כיום לאסיה, למדינות שבתחום אחריותו של אינדופקום, יאפשר שיח כזה לשלב את הייצוא של ישראל בהקשר אסטרטגי רחב, ולהעמיק את השותפות הביטחונית עם ארצות הברית ואת נכסיות ישראל עבורה.^[8]

מדיניות ישראל: בין הצהרות למעשים

מדיניות ישראל הנוכחית ליחסיה עם סין, כפי שעוצבה במהלך העשור האחרון, מזוהה במובהק עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שזיהה בה הזדמנות כלכלית מובהקת והוביל את המדיניות למיצויה. במקביל מיצב עצמו נתניהו גם כאדריכל המאבק באיראן, האיום החמור ביותר על ישראל, ופעל במרץ לבלום את התקדמותה לגרעין ואת התרחבות השפעתה האזורית, לרוב בעזרת ארצות הברית ולעתים בניגוד לדעתה. בשני התחומים ניצב נתניהו בחזית המדיניות, וכיכב באירועים בעלי נראות גלובלית: בביקורים ממלכתיים בסין מצד אחד, ובנאומים בולטים על האיום האיראני בעצרת האומות המאוחדות ובבית הנבחרים בוושינגטון מצד שני.

אולם בכל הנוגע ליישוב המתח בין יעדי ישראל בשני הנושאים, כלומר בין קידום יחסי הכלכלה עם סין לבין המאבק באיום האיראני, משקפת התנהלות ישראל מדיניות של הפרדת משתנים. סביר להניח, כי ישראל מעלה בפני סין חששותיה מהאיום האיראני בערוצים שקטים, וכנראה בעיקר בדרגים נמוכים, ללא ציפיות מוגזמות באשר לתוחלת ההשפעה על סין. מאידך גיסא, ישראל מקפידה לא לקשור בין יחסי הכלכלה שלה עם סין לבין יחסיה של זו עם איראן. לדוגמא, "חוק המאבק בתכנית הגרעין של איראן, התשע"ב - 2012" מאפשר להכריז על גורם זר, המסייע לאיראן בפעילות עסקית מהותית, ובכך לאסור התקשרות עמו לפי חוק חובת המכרזים^[9], אולם מאז נכנס לתוקף לא בוצעה אף הכרזה כזו.^[10] מבלי להדרש כאן לשאלה אם פעילות של חברות מסין באיראן בכלל, ובסיוע לתכניות הגרעין והטילים בפרט, מצדיקה הכרזתן כגורם מסייע לפי חוק המאבק בגרעין, גורמים משפטיים מעריכים כי בהעדר רשימת גורמים מוכרזים, החוק למעשה אינו מיושם. השיקולים האפשריים לכך כלכליים, משפטיים או מדיניים, ואולי מבטאים הערכה מפוכחת, שהגבלת פעילותן בישראל של חברות סיניות, הפעילות גם באיראן תניב תועלת אסטרטגית מועטה במחיר כלכלי ומדיני לא מבוטל. עם זאת, ככל שהחקיקה בישראל נועדה לשמש מופת וסמל בעולם לסנקציות על גופים כלכליים בשל סיועם לאיראן ולפרויקט הגרעין שלה, הרי שאופן מימושה מבטא פער בין הצהרות ישראל ודרישותיה ממדינות אחרות לבין התנהלותה היא.

המלצות

לאור הניתוח והמשמעויות שהוצגו לעיל, מומלץ לישראל לקדם את רכיבי המדיניות הבאים:

• לקיים מעקב מודיעיני סדור ושיטתי אחרי יחסי סין-איראן ואחר התפתחות האיומים על ישראל כתוצאה מהם.
• לחתור לדיאלוג בדרג בכיר מול סין, ולהעלות בחריפות ובעקביות, בכל הדרגים, את דאגתה של ישראל מהאיומים מצד איראן; במסגרת זו נכון לפעול גם בערוצי אקדמיה ומכוני מחקר, שבסין הם חלק אורגני ממנגנון המפלגה והמדינה.
• לקיים דיאלוג עם המפרציות בנושא יחסי סין-איראן, ולחתור לפנייה מתואמת/משותפת לארצות הברית ולסין כדי למתן את האיומים מצד איראן ולהרחיקה מנשק גרעיני.

• לחתור לדיאלוג אסטרטגי קבוע עם ארצות הברית על יחסי סין-איראן, ברמת מדיניות, מודיעין, ביטחון, כלכלה וטכנולוגיה.

  • למסד שיח קבוע עם גורמי הממשל האמריקאי, הממונים על אסיה וההודו-פסיפי (במועצה לביטחון לאומי, במחלקת המדינה ובפנטגון), בנוסף לבני השיח הקבועים של ישראל, האחראים על המזרח התיכון.
  • לחתור לדיאלוג צבאי בין צה"ל לסנטקום ולפיקוד ההודו-פסיפי סביב האיומים הצבאיים המשותפים: טילים, רקטות, איומים ימיים, רחפנים וסייבר, ולפתח מענים משותפים להם. לשלב שותפות אזוריות במימדים רלבנטיים בדיאלוג הנ"ל.

• לכונן דיאלוג אסטרטגי בנושא עם בעלות עניין נוספות במרחב ההודו-פסיפי, כולל מדינות ה"רביעיה" (Quad), בריטניה ומובילות האיחדו האירופי.
• לגבש "מיתאר ייחוס" לאומי עדכני לניהול הסיכונים הייחודיים ביחסים עם סין, ולערוך לפיו סקר סיכונים, הכולל את מרכיב יחסיה של סין עם איראן כשיקול מחמיר.
• לשקלל את ההיבטים האסטרטגיים והביטחוניים במדיניות סין במסגרת הערכות המצב בארגוני המודיעין, התכנון האסטרטגי ותכנון המדיניות.
• לבחון באופן עתי את סוגיית ההכרזה, בהתאם לחוק המאבק בתכנית הגרעין, על גופים כלכליים, המעניקים סיוע מהותי לאיראן ולתכניות הגרעין והטילים שלה, למול התועלות והמחירים הצפויים.
• למנוע תלות כלכלית-אסטרטגית של ישראל בשחקן יחיד באמצעות מניעת ריכוזיות, גיוון שווקים, מקורות ושרשרות אספקה חיוניות.

סיכום

מדיניות ישראל ליחסיה עם סין חותרת למצות את התועלות שבהם לכלכלת ישראל מבלי לפגוע ביחסים האסטרטגיים עם ארצות הברית. לאור התחרות המתחממת בין המעצמות, בשנים האחרונות החריפה וושינגטון את דרישותיה מירושלים ליתר זהירות ביחסיה עם סין, והמודעות לרגישותה של ארצות הברית בנושא, כסיכון עקיף אך חמור, גברה בישראל ללא ספק. ייצוא ביטחוני מישראל לסין נאסר כבר במחצית שנות האלפיים, ומנגנון מייעץ לרגולטורים כונן ב-2020 לצורך שיפור הפיקוח על השקעות זרות.

יחסי סין עם איראן, ובעיקר המגמה המסתמנת לחיזוק שיתוף הפעולה הצבאי, ביטחוני ומודיעיני ביניהן, מחדדים את הסיכונים הישירים הנשקפים מהם לישראל, ומחייבים אותה ליתר עירנות, ליתר זהירות ולעיון מחודש בנקודת האיזון שבין מיצוי תועלות לניהול סיכונים במדיניותה. במסגרת המגמה, נכון להניח תרומה גוברת של טכנולוגיות סיניות להחמרת האיום הצבאי מצד איראן ושלוחיה על ישראל, וסבירות גוברת לזליגה לידי איראן של מידע, מודיעין וטכנולוגיות, שתשיג סין, כולל מישראל.

על ישראל להתאים את ניהול הסיכונים למציאות, שבה שותפה כלכלית חשובה מקורבת ומתקרבת לאויב העיקרי, ובסבירות גוברת חולקת עימו מודיעין, טכנולוגיות צבאיות, מערכות נשק וידע צבאי ומבצעי. במקביל על ישראל להתאים את הדיאלוג שלה עם ארצות הברית לסדר העדיפויות החדש של וושינגטון, שסין בראשו, והמזרח התיכון גולש במורדו.

דווקא על רקע זה, יחסי סין-איראן כמפגש האיומים מספר אחת על ארצות הברית ועל ישראל, בהתאמה, מחייב מעקב משותף, ליבון אתגרי מדיניות, זיקות ומתחים, גיבוש מענים רלבנטיים ותיאום מאמצים. השותפויות החדשות של ישראל באזור מאפשרות הרחבת המעגל גם למדינות "הסכמי אברהם" ולמדינות נוספות.

______________________________

[i] "עם עיסקת 400 מיליארד דולר עם איראן, תוכל סין להעמיק השפעתה במזרח התיכון", ניו יורק טיימס, 27 במרץ 2021, נלקח מתוך https://www.nytimes.com/2021/03/27/world/middleeast/china-iran-deal.html

[ii] רביד, ב' (26 באוגוסט 2020). ארה"ב לישראל: צננו את הקשרים עם סין בגלל תמיכתם באיראן. וואלה. נלקח מתוך https://news.walla.co.il/item/3382950.

[iii] נרדי, ג' (5 באוגוסט 2020). הקרב על בניית תשתיות מתחמם; דרישה מנת"ע לפסול חברה סינית. גלובס. נלקח מתוך https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001338356; הטענה מבוססת על "חוק המאבק בתכנית הגרעין של איראן, התשע"ב-2012", ועליו בהמשך: https://www.gov.il/BlobFolder/legalinfo/struggle_nuclear_program_law/he/LegalInfo_struggle_nuclear_program_law-file1.pdf.

[1] סקובל, א' ונאדר, ע' (2016). סין במזרח התיכון: הדרקון הזהיר. ראנד, 2. נלקח מתוך https://www.rand.org/content/dam/rand/pubs/research_reports/RR1200/RR1229/RAND_RR1229.pdf.

[2] שיין, פרופר ו-פלדמן, "האם איראן וסין לקראת הסכם אסטרטגי ארוך-טווח?", 22 ביולי 2020, נלקח מתוך https://www.inss.org.il/he/publication/china-iran-agreement/

[3] "שר החוץ של סין שם פניו למזרח התיכון", הדיפלומט, 25 במרץ 2021, נלקח מתוך https://thediplomat.com/2021/03/chinas-foreign-minister-heads-to-the-middle-east/

[4] ריצ'ארד, ס' (16 באפריל 2020). חיילים איראנים תפסו בטעות מכלית סינית. הסאנדיי טיימס. נלקח מתוך https://www.thetimes.co.uk/article/iranian-troops-seize-chinese-tanker-by-mistake-z38jx3m57.

[5] הראל, ע' (11 בפברואר, 2021). פרשת מכירת הטילים ל"מדינה באסיה" עלולה להעיב על היחסים עם ארה"ב. הארץ. נלקח מתוך https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium.HIGHLIGHT-1.9532418.

[6] נייטס, "פרויקט מנהטן להגנה מטילים במזרח התיכון", נלקח מתוך https://www.washingtoninstitute.org/policy-analysis/missile-defense-manhattan-project-middle-east

[7] אוריון, א, דקל, א' (31 בינואר 2021). יוצאים לאור: העברת ישראל לאחריות פיקוד מרכז של צבא ארצות הברית. מבט-על, גיליון 1432.

[8] אוריון, א' ומונטגומרי, מ' (28 בינואר 2028). העברת ישראל לסנטקום: צעד נוסף אל תוך האור. מכון וושינגטון. נלקח מתוך https://www.washingtoninstitute.org/policy-analysis/moving-israel-centcom-another-step-light.

[9] ראו פירוט החוק https://www.gov.il/BlobFolder/legalinfo/struggle_nuclear_program_law/he/LegalInfo_struggle_nuclear_program_law-file1.pdf והתבחינים לפיו מאתר משרד האוצר: https://www.gov.il/he/departments/general/iran_sanctions_policy,.

[10] מנגד, אתר האוצר כולל רשימת גורמים מוכרזים מאיראן ומצפון קוריאה (ראו הרשימה המלאה https://www.gov.il/he/departments/general/declared_elements_list), על פי "החוק למניעת הפצה ומימון של נשק להשמדה המונית, התשע"ח-2018" - נלקח מתוך https://www.justice.gov.il/Units/HalbantHon/News/Pages/ProliferationLawPassed.aspx.