במלאות שנה למלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר 2023, מתברר כי האופק היחיד שיש להנהגה הישראלית הוא מלחמה מתמדת. זאת, הגם שהמשך המלחמה משרת את אויבי ישראל ואת האסטרטגיה האיראנית, הדוגלת במלחמת התשה ממושכת ומרובת זירות נגד ישראל – עד קריסתה. עד כה מתמקדת ישראל בהפעלת הכלים הצבאיים-ביטחוניים, בלי רכיבים מדיניים שילוו את המערכה בתרגום ההצלחות הצבאיות לשינוי אסטרטגי חיובי ומהותי. אי לכך, על הנהגת המדינה לעבור מחשיבה לטווח קצר והתנהלות טקטית לשלב המעשה המדיני, שתכליתו לעצב ולייצב את זירת עזה ובצד זאת לנסות ולקדם מתווה מדיני-ביטחוני מול לבנון,...
בהנחה שהכרעה צבאית מוחלטת של חיזבאללה ושל "ציר ההתנגדות" אינה אפשרית בטווח המיידי, ומתוך הכרה בכך שהישארות ארוכת טווח בשטח לבנון תזיק לצה"ל וללגיטימציה הבינלאומית והפנימית בישראל לשהיה זו, יש לחתור להסדרה מדינית מול ארצות הברית ומדינות העולם ואולי אף מול מדינת לבנון, על בסיס עמדת העוצמה הישראלית הנוכחית, במטרה ליצור תנאים להשבת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה. זוהי האופציה המועדפת לישראל.
אם הסדרה זו לא תהיה אפשרית בטווח הקצר והמערכה באש נגד חיזבאללה, שהשיגה הישגים יוצאי דופן עד כה, תאבד מיעילותה, תישקל אופציית התמרון הקרקעי...
מלחמת "חרבות ברזל" החזירה לחזית הבמה את אמירתו של הגנרל הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. אמירתו של קלאוזביץ משמשת לביקורת כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו בגין הימנעותו מקביעת אסטרטגיה מדינית לסיום הלחימה ברצועת עזה והעיסוק "ביום שאחרי".
בה בעת, מתרבים והולכים הקולות הטוענים, שהמשך המלחמה היא למעשה האסטרטגיה של נתניהו, וזאת בגלל בעיותיו המשפטיות. כך, למשל, התבטא עפר שלח בשיחה עם גיא פלג (ערוץ 12, 19 בספטמבר), שעסקה בסירוב המוחלט לדבר על רגל מדינית כסיום למערכה צבאית. אין, לדעת שלח, מערכה צבאית ללא רגל...
סדרת המהלומות המדורגות של ישראל על חזבאללה מהדהדת את דיאלוג הכפייה האסטרטגי שבין משה לפרעה, כאשר הדרישה "שלח את עמי" נתמכת ברצף ההסלמה הגוברת והמדורגת של עשר המכות נגד מרכזי הכובד של מצרים העתיקה, כלכלתה וחברתה. כדי ש"שכנוע חמוש" כזה ישיג את מטרתו, נדרשת ישראל, ישירות או בעקיפין, להגדיר את דרישותיה לחזבאללה. כדי לבסס לגיטימציה למהלכיה הצבאיים הבאים ולאפשר את מינופם להישגים מדיניים-אסטרטגיים, נדרשים מאמצים מדיניים מקבילים. על ישראל לגבש אסטרטגיה כוללת להתמודדות מדינית-ביטחונית עם האתגר המורכב בשבע הזירות, ולהרחיב...
על ישראל לדבוק בעמדתה המסורתית, המתנגדת להפעלת מאגר דלק גרעיני עצמאי בערב הסעודית, עקב השלכותיו האסטרטגיות השליליות. ספציפית, יש מקום להתעקש על עמידה "בתקן הזהב" הגרעיני כפי שנקבע במקרה של איחוד האמירויות. אולם, אם קיימת כבר נכונות אמריקאית ואור ירוק ישראלי להתיר יכולת העשרה עצמאית בממלכה, בין היתר כצעד לקראת נורמליזציה ישראלית-סעודית, ראוי להציף לדיון הצעה חלופית שבמסגרתה יוקם בממלכה בנק דלק גרעיני אזורי, בפיקוח בינלאומי. לבנק הדלק יתרונות רבים על-פני בניית מפעל העשרה סעודי – בראש ובראשונה הוא עשוי להפחית מהמוטיבציה להרחבת...
הניסיונות הרבים לאורך השנים לצמצם את מרחב הטעות של קהילת המודיעין באמצעות שינויים ארגוניים לא צלחו, לא החזיקו מעמד או שלא יצרו את השינוי המקווה. זאת מכיוון שגם אם ייושמו עד הסוף, אין בהם למנוע את הכשלים באופים של הדיון הפנים-צבאי והשיח בין הדרגים, שהם מקור מרכזי ובעייתי לקושי. רק שינוי תרבותי עמוק, הקשה במיוחד בדרגים אלה בשל אופים ומערכת היחסים ביניהם, עשוי ליצור דיון פורה באמת, שאולי גם ימנע מחדלים בעתיד.
הפתעת ה–7 באוקטובר, חמישים שנה בדיוק לאחר ה–6 באוקטובר 1973, חזרה והעלתה במלוא חומרתה את השאלה מדוע וכיצד הפתעות אסטרטגיות מתרחשות. לאחר הטראומה של 1973, שהעסיקה את אמ"ן, את מערכת הביטחון ואת התודעה הציבורית בישראל במשך עשורים, חזרו כל רכיביה של ההפתעה ההיא – בתוצאות קטסטרופליות.
בספרות ההפתעה האסטרטגית ידוע שעל פי הניסיון ההיסטורי קשה מאוד למנוע את הצלחתה. פחות מודעות קיימת לכך שכל הניסיונות במאה ה-20 להשיג הפתעה אסטרטגית הוכתרו בהצלחה, ללא יוצא מן הכלל. המאמר מציג עובדה זו, שמרבית המקרים הכלולים בה ידועים היטב, גם...
באוגדת עזה, ב-7 לאוקטובר, לא ישנו בנעליים. לו ישנו בנעליים, כפי שהיה נהוג ביחידות השדה לאורך הגבולות, כוחות האוגדה היו עולים לכוננות עם שחר, והיו ערוכים לקרב עם מחבלי הנוחבה.
לעומת זאת, האתלטים של נבחרת ישראל לאולימפיאדה שנערכה בפריז ניצחו יחפים: שבע מדליות אולימפיות הוענקו לאתלטים ישראלים בענפי השייט, ג'ודו, התעמלות אמנותית והתעמלות קרקע. התברר שניצחון מוחלט בספורט תחרותי אפשרי - גם ללא נעליים. ובניגוד לאתלטיקה הישראלית, נבחרת ישראל בכדורגל היא מלכת הספורט הישראלי בנעליים. מאז משחקי המונדיאל במקסיקו 1970, הנבחרת לא הצליחה להעפיל...
מלחמת רוסיה – אוקראינה, הנמשכת כבר קרוב לשנתיים וחצי, היא אירוע מכונן, ולא רק משום עצימותה ומשך הזמן שלה, שלא היו כמוהם באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. באים בה לידי ביטוי המאבק על ההגמוניה הגלובלית, עוצמתם הגוברת של גורמים לא-מדינתיים ובינלאומיים, והתפתחותם של כלים חדשים, צבאיים ולא-צבאיים, באמצעותם מבקשים הצדדים להכריע את המערכה.
למלחמה באוקראינה יש השפעה של ממש גם על ישראל, שנקטה ביחס למלחמה עמדה מהססת ומתחמקת. היא השפיעה על התנהלותן של מדינות באזורנו, על התהוותו של "ציר ההתנגדות" נגד ישראל, ועל עליית מעמדם של מוסדות...
הקונספציה שהתנפצה ב-7 באוקטובר הייתה קונספציית רהב, ועם התנפצותה נחשפה פגיעותה של ישראל מול טבעת האש האיראנית ונוצרו מצוקות הכרוכות ישירות במלחמה: בעיית החטופים בעזה, שחיקת כוחות הצבא, פסימיות ציבורית גוברת, מחירה הכלכלי המאמיר של המלחמה, התרסקות הלגיטימציה הבינלאומית, היעדר פתרונות לבעיית העקורים מיישובי הצפון ומול חיזבאללה, והתקדמותה המהירה של איראן למעמד של מדינת סף גרעינית. לנוכח כל זאת מסתמנת קונספציית מצוקה, שסביבה מתגבש קונצנזוס וסימני שאלה נדחקים הצידה או מודחקים. במאמר זה נבחנים הסתירות והכשלים שבקונספציה החדשה.
