פרסומים

בשנים האחרונות מסע הדה-לגיטימציה של ישראל ברחבי העולם הולך וגובר. הקריאות לחרם על מדינת ישראל באות לידי ביטוי כמעט בכל מישור אפשרי במערכת הבינלאומית. מסע הדה-לגיטימציה לא פסח על הספורט בכלל והכדורגל בפרט, תופעה אשר הגיעה לשיא עם המאמצים של התאחדות הכדורגל הפלסטינית, בראשות ג'יבריל רג'וב, להדיח את ישראל מהתאחדות הכדורגל העולמית (פיפ"א) בשנת 2015. לו הייתה מתקבלת החלטה כזו, משמעות הדבר היא שנבחרת ישראל תודר מאירועי ספורט בינלאומיים לרבות המונדיאל, וקבוצות כדורגל ישראליות לא תוכלנה להשתתף במסגרות תחרותיות. נכון להיום מאמצים אלה עלו בתוהו, אך הקולות הקוראים לחרם ספורטיבי על ישראל מתגברים ושואבים עוצמה מארגונים אנטי-ישראליים.

הדרישות להדיח את מדינת ישראל ממסגרות תחרותיות בינלאומיות, מזכירה את הדרישה להדחת דרום אפריקה בשנות השישים, למרות ההבדלים התהומיים הקיימים בין שני המקרים. בשנים אלו הודחה דרום אפריקה מהתאחדויות ספורטיביות בינלאומיות לרבות פיפ"א, בשל מדיניות האפרטהייד של המשטר הלבן. כמו בכל ענפי הספורט המקצוענים במדינה, ליגת הכדורגל הדרום-אפריקאית הייתה סגורה בפני שחקנים שחורים, בלי שום קשר לאיכות השחקנים. גם ברמה הבינלאומית נבחרת הכדורגל הלאומית של דרום אפריקה הייתה נחלת המיעוט הלבן בלבד, ולקראת מונדיאל 1966 שנערך באנגליה הצהירה התאחדות הכדורגל שתשלח נבחרת לבנה בלבד. זה היה הזרז להדחת דרום אפריקה מהתאחדות הכדורגל העולמית וממשחקי המונדיאל.

לעומת מקרה זה, במדינת ישראל של ימינו הכדורגל הוא מרכיב משמעותי באינטגרציה של מיעוטים בחברה. נבחרת ישראל ששיחקה במסגרת ליגת האומות בחודשים ספטמבר-נובמבר 2018, נתקלה במפגינים הקוראים להחרים את ישראל. עיקר ההפגנות היו לקראת המשחק החשוב מול סקוטלנד בו התאחדות הכדורגל האירופית הודיעה שלא תאפשר כניסה של דגלים, פרט לדגלי ישראל וסקוטלנד ולכן ההפגנות התרכזו מחוץ לאצטדיון. באופן פרדוקסאלי, נבחרת הכדורגל הזו היא הנבחרת המגוונת ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. כך למשל, בסגל הנבחרת למשחק מול נבחרת אלבניה בחודש אוקטובר היו שמונה שחקנים בני מיעוטים מתוך 22 חברי סגל. בשלב מסוים במשחק היו שישה בני מיעוטים מתוך 11 השחקנים על כר הדשא (עאיד חבשי, בירם כיאל, ביברס נאתכו, דיאא' סבע, מואנס דאבור וטאלב טוואטחה).

נתונים אלו מדברים בעד עצמם. הם מוכיחים את ההבדלים הגדולים בין נבחרת דרום אפריקה בשנות השישים לנבחרת ישראל בימינו. הכדורגל בדרום אפריקה היה מיקרוקוסמוס לחברה הגזענית של אותם השנים. בישראל הכדורגל הוא שער לשילוב בני מיעוטים בחברה. הכדורגל הוא כלי מצוין לשילוב מיעוטים ואינטגרציה בחברה, גם עבור האוכלוסייה הערבית, בצלו של סכסוך לאומי מתמשך. אם בתחומים רבים קשה לאוכלוסייה הערבית להשתלב מסיבות רבות ומגוונות, בכדורגל הבחירה מתבססת על איכות השחקן ותו לא. לכן שחקנים יהודים לא יכולים לבוא על חשבונם של שחקנים מוסלמים המשחקים בליגות האירופיות וגם שם מייצגים את ישראל בכבוד.

אין זה מפתיע שנכון לחודש מרץ 2019, ערב המשחקים מול סלובניה ואוסטריה במסגרת מוקדמות אליפות אירופה בכדורגל, מספר השחקנים הערבים בנבחרת ישראל הבוגרת, בליגות הכדורגל השונות, ובנבחרות הנוער עולה על שיעור הערבים באוכלוסייה הכללית בישראל. זוהי מגמה עולמית אשר באה לידי ביטוי בנבחרות אירופיות רבות, מנבחרת צרפת אשר זכתה במונדיאל בקיץ האחרון עם שחקנים רבים בני מהגרים מהמושבות לשעבר, ועד גרמניה, בה שחקנים ממוצא טורקי הפכו לחלק בלתי נפרד מהנבחרת הלאומית. הכדורגל הוא זירה מריטוקרטית ואינטגרטיבית אשר אינה מעניקה עדיפות לאדם על בסיס דבר פרט ליכולתו.

בתקופה בה ישראל זוכה לגינויים מכל עבר עליה להתגאות ולהבליט את שילוב בני המיעוטים בכדורגל הישראלי. במישור הבינלאומי נבחרת זו היא מקור לגאווה ונותנת ביטוי לישראל כמדינה של כלל אזרחיה, ללא הבדל דת או גזע. במישור הפנימי, הכדורגל שובר סטריאוטיפים, מאפשר לבני מיעוטים להתקדם בספורט ואולי יפתח צוהר לשילובם המוצלח גם בענפים אחרים בהם אזרחי ישראל הערבים מרגישים שדרכם לצמרת חסומה.