פקיסטן והאסלאם הרדיקלי: התמודדות, אילוצים והשלכות

מאז השתלט צבא פקיסטן ב-11 ביולי על "המסגד האדום" באיסלמאבאד ושחרר את בני-הערובה שנכלאו בו, ניכרת הסלמה בעימות האלים שמתחולל בין המשטר לבין קבוצות האסלאם הקיצוניות במדינה. עימות זה, שגבה קורבנות רבים בשנות ה-80, התפרץ שוב לאחר פיגוע "ה-11 בספטמבר" בעקבות שיתוף-הפעולה של פקיסטן עם ארה"ב, ועתה, הוא שוב מערער את המערכת הפוליטית במדינה. הדבר מתרחש בעיתוי בעייתי, שכן בחודשים האחרונים נתונה פקיסטן בסערה פוליטית עקב התחזקות כוחה של אל-קעאדה באזורי השבטים שבצפון-מערב המדינה, והתנגדות גוברת לנשיא פרוויז מושארף מצד החוגים הליבראליים בשל ניסיונו להדיח את ראש ביהמ"ש העליון והתנגדותו לוותר על ראשות הצבא כפי שמחייבת זאת החוקה.

מיד לאחר פיגוע מגדלי-התאומים, פנתה ארה"ב למושארף בבקשה לסייע לה במלחמתה נגד הטליבאן וארגון אל-קעאדה באפגניסטן. למרות החשש, מושארף נאלץ להיענות לבקשה, ומשנת 2002 פועל צבא פקיסטן – בעוצמה וביעילות משתנות – נגד הקבוצות האסלאמיות הקיצוניות באזור הגבול פקיסטן-אפגניסטן. מבחינת ארה"ב, פקיסטן הייתה שותפה טבעית וחשובה למהלך באפגניסטן. פקיסטן היא אחת המדינות המוסלמיות הגדולות (כ-165 מיליון נפש), אשר מרבית אוכלוסייתה סונית ומיעוטה שיעית. שלטונה, אשר מוגדר בחוקה כמשטר אסלאמי, מתון למדי, והצבא משמש בו כגורם החזק ביותר.

רתימתה של פקיסטן נגד הטרור האסלאמי הייתה בעלת חשיבות עליונה. ראשית, פקיסטן גובלת באזור מושבם של אנשי אל-קעאדה ומהווה מחסום גיאוגרפי בין איראן ואפגניסטן לבין הודו, אשר נאבקת אף היא בקבוצות מוסלמיות מיליטנטיות בחבל קשמיר. שנית, לנוכח חימושה הגרעיני, נפילת פקיסטן בידי משטר אסלאמי קיצוני תהווה סכנה רצינית ביותר. נקודה זו רלוונטית במיוחד לישראל, שכן לנוכח עברה השלילי של פקיסטן בתחום הפצת טכנולוגיה גרעינית ולאור שאיפתן של מדינות ערביות לרכוש יכולת גרעינית, הדבר עלול להאיץ את גרעון המזרח התיכון. שלישית, לנוכח חוסר היציבות הפוליטי במרכז אסיה, המשטר המתון יחסית בפקיסטן, וההיסטוריה הארוכה של שיתוף-פעולה עם ארה"ב, נשארת פקיסטן המדינה המוסלמית היחידה באזור עליה יכולה וושינגטון לסמוך.

גם מבחינת נשיא פקיסטן, שיתוף-הפעולה עם ארה"ב טמן בחובו מספר יתרונות: ראשית, לאחר שתפס את השלטון ב-1999 בהפיכה צבאית, סבל משטרו מתדמית בינלאומית שלילית, והשותפות עם ארה"ב נראתה כאמצעי טוב לשיפורה. שנית, ההתייצבות לצד ארה"ב נגד האסלאם הקיצוני סייעה לרכך את העימות עם הודו, אשר התדרדר לשפל חדש בעקבות הניסויים הגרעיניים שערכו השתיים ב-1998 והתקפה פקיסטנית על חבל קרגיל שנה לאחר-מכן.

עם זאת, בצד היתרונות עוררה הברית עם ארה"ב גם מספר בעיות. למרות שהשלטון בפקיסטן אינו מחזיק באידיאולוגיה דתית קיצונית, רובה המכריע של האוכלוסייה הוא מוסלמי – פקיסטן למעשה נוסדה כמדינה מוסלמית – והיא קשורה בחוזקה לעולם האסלאמי; היא מאמצת עמדות מוסלמיות (במידה והן קיימות), למשל אי-קשירת יחסים עם ישראל, ונוטלת חלק בהתארגנויות של העולם הערבי והאסלאמי. יתר על כן, כלכלתה תלויה בקשרי סחר, השקעות ויצוא עובדים עם מדינות מוסלמיות (בייחוד מדינות המפרץ). לכן, השותפות עם ארה"ב נגד הטליבאן עוררה עימותים פנימיים קשים.

מכלול נסיבות ואילוצים זה מסביר את ההתרחשויות הנוכחיות בפקיסטן. בזירה הפנימית נתון מושארף ללחצים מצד תנועות אסלאמיות וגורמים ליברליים גם יחד, כאשר מצד אחד חלה הסלמה בהתנגשויות הצבא עם הפלגים הקיצוניים, ונראה שאנשי אל-קעאדה מגבירים את אחיזתם באזורי השבטים שבצפון-מערב המדינה. מנגד, הגורמים הליברליים זועמים, כאמור, על מושארף בגין פעולותיו כנגד ביהמ"ש והחוקה. בו זמנית, לחצים משמעותיים מופעלים על מושארף גם על-ידי ארה"ב, אשר מביעה חוסר-שביעות רצון מהצעדים האנטי-דמוקרטיים שהוא נוקט לביצור מעמדו הנחלש (למשל, הלאמת התקשורת האלקטרונית), ומאשימה את משטרו שאינו עושה די כדי ללכוד את מנהיגי אל-קעאדה המסתתרים באזור הגבול עם אפגניסטן.

מצב עדין זה מציב אתגר בפני ארה"ב, אשר נדרשת למצוא את שביל-הזהב בין תמיכה במשטר שמסייע לה במלחמה בטרור לבין ניסיונה לטפח בפקיסטן משטר דמוקרטי יציב. במדינה שבה נטל לידיו הצבא את השלטון מספר פעמים (כולל השליט הנוכחי) אין כל ביטחון שהדבר לא יקרה שוב אם המצב ילך ויתדרדר. כמו כן, קיימות הערכות שהנטיות האיסלמיסטיות בשורות הצבא גברו בשנים האחרונות ושהתמתנות הלחימה באל-קעאדה באזורי השבטים נובעת מחוסר-שביעות רצונו של הצבא מהמדיניות התקיפה שכפתה ארה"ב. לכן, יכולתה של ארה"ב לכפות את רצונה על פקיסטן תלויה במידה רבה בקיומו של שלטון יציב אשר יאכוף את סמכותו על הצבא.

עם זאת, ישנן גם מספר נקודות חיוביות. ראשית, כוחו של הצבא הפקיסטני גדול לאין-שיעור מעוצמתן הצבאית של קבוצות האסלאם הקיצוני. שנית, איום האסלאם הקיצוני, אשר משותף לפקיסטן, סין והודו, מחזק את האינטרס של שתי האחרונות בקיומו של משטר חילוני למחצה בפקיסטן, ומסייע להקהות את המחלוקת העזה בין פקיסטן להודו. שלישית, נכון לעתה נראה שמושארף מנסה ליצור קואליציה עם מתנגדיו מהמפלגות המתונות; קיימות הערכות שהוא מנהל מגעים עם הגב' בנאזיר בוטו, ראש-הממשלה לשעבר ומראשי האופוזיציה הליבראלית, סביב שיתופה האפשרית בשלטון ו/או הליכה משותפת לבחירות.

לסיכום, חשיבותה של פקיסטן למלחמה באסלאם הקיצוני רבה ביותר, שכן החלפתו של המשטר הנוכחי ע"י כוחות אסלאמיסטיות תעניק לגורמי הטרור הקיצוניים גישה לנשק גרעיני ותפגע קשות ביכולתה של ארה"ב להלחם באל-קעאדה. מבחינת ישראל, המשמעות עלולה להיות חלחול מואץ של טכנולוגיה גרעינית למשטרים ולארגונים עוינים וחיזוק יכולותיהם של אל-קעאדה וארגונים קיצוניים אחרים. מניעת הדבר תלויה רבות בקיומו של משטר מתון אשר יוכל לאכוף את מרותו על גורמים קיצוניים, הן בצבא והן בחברה הפקיסטנית הרחבה.