פרסומים

אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפני הממשלה העיראקית החדשה, אם וכאשר זו תקום, תהיה בנייתו של צבא עיראקי מאומן ומצויד שיוכל בטווח הקצר להתמודד עם אי- היציבות הפנימית ובטווח הארוך להוות מקור של יציבות אזורית. האתגרים העומדים בפני המדינה העיראקית מחייבים הגעה להסכם אמריקאי-עיראקי שיסדיר את היחסים הביטחוניים בין המדינות באופן כזה שיאפשר לעיראק בעתיד לאזן את כוחה של איראן ושל טורקיה אך לא להוות איום על שכנותיה החלשות יותר.

ב-31 באוגוסט 2010 הודיע הנשיא אובמה על סיום המבצע הצבאי הקרבי בעיראק שנמשך מאז אביב 2003. על פי ההסכם הנוכחי, שנחתם עוד בשלהי כהונת הנשיא בוש, החייל האמריקאי האחרון אמור לעזוב את עיראק לא יאוחר מה-31 בדצמבר 2011. בשלב זה נראה כי הנשיא אובמה אכן מחויב להוציא את כלל החיילים האמריקאים מעיראק עד תאריך זה. אך איזה מציאות תשרור אז והאם עיראק ערוכה אליה? לאחרונה אמר מפקד צבא עיראק, באבקיר זיבארי, שחייליו לא יהיו ערוכים להתמודד עם האיומים הביטחוניים, ללא תמיכתה של ארצות הברית, לפני 2020.

ואכן נראה כי פינוי הכוחות קשור יותר לרצון של הנשיא אובמה לפרוע התחייבות פוליטית של ערב בחירות, וזאת ללא קשר לרמת האלימות בשטח כמו גם להתקדמות בבניית מוסדות המדינה העיראקית, והצבא בראשם. בכל מקרה, אנשי צבא אמריקאים ידרשו גם בעתיד, לפחות לתחזק ולהפעיל חלק ממערכות הנשק שהאמריקאים השאירו מאחור כמו גם את אלו שהעיראקים מבקשים עתה לרכוש מהם.

בכל האמור למצב הפנימי בעיראק, המשך הנוכחות האמריקאית לא יכולה להבטיח שיפור בתנאים הנוכחיים, אך אימון, ציוד ויעוץ לכוחות הביטחון העיראקיים הכרחי לבניין המדינה העיראקית. העיראקים מתקשים לפעול באופן אפקטיבי לטיפול בטרור בשטחם הריבוני לא כל שכן למנוע כל מעורבות חיצונית בשטחם, שהתיאבון לה יגבר עם יציאת האמריקאים. כל דבר מעבר לכך – כמו מיצוב עיראק ככוח אזורי שיכול להגן על שטחה הריבוני מתוקפנות חיצונית או להלחם מעבר לגבולותיה של המדינה – מצריך שותפות אמריקאית-עיראקית ארוכת שנים, שותפות שהיא אינטרס בסיסי של שני הצדדים.

איזו צורה עשויה ללבוש הנוכחות האמריקאית העתידית בעיראק? יתכן והיא תהיה דומה במאפייניה ליחסיים הביטחוניים בין ארצות הברית למדינות המפרץ הקטנות, לפחות בשנים הראשונות. מדובר בהחכרת בסיסים, מכירת אמצעי לחימה מתקדמים, הצבה מראש של ציוד ואימון והכשרה על בסיס שוטף. אך יש לנוכחות הצבאית האמריקאית בעיראק גם אלמנט משכך וממתן של מתחים פנימיים. הדבר נכון לגבי השבר הערבי-כורדי (חידוש האלימות יכול להחיש הכרזה כורדית על עצמאות והגברת המעורבות התורכית בעיראק) כמו גם לצורך לעמוד לצד ראשי השבטים הסונים החוששים מנקמה של אל-קאעדה בשל סיועם לאמריקאים.

המשך הנוכחות הצבאית לאורך זמן, גם אם בממדים קטנים יותר, חשובה להצלחת המודל העיראקי. למרות שהנשיא האמריקאי הנוכחי נבחר במידה רבה בשל התנגדותו למלחמה בעיראק והבטחתו להביא לסיומה המהיר, ההשקעה האמריקאית עשויה להיות כדאית אם עיראק תהפוך לבת ברית של ארצות הברית באזור, מה שיקל על האמריקאים להכיל את איראן, בודאי בעלת יכולת גרעינית, ולהבטיח זרימה חופשית של נפט מהמפרץ.

אומנם שכנותיה הערביות של עיראק היו רוצות לראות את המשך הנוכחות האמריקאית באזור בעיקר כדי להרתיע את איראן. ואכן עיראק לא תוכל להגן על עצמה מפני תוקפנות חיצונית, מה שיאפשר לאיראן להתערב בענייניה הפנימיים ביתר קלות. אך גם אם המשך הנוכחות האמריקאית תטיב עם המדינה העיראקית ותתרום ליציבות האזורית, הרי שמבחינה פוליטית פנימית הנשיא האמריקאי, גם אחרי הבחירות לקונגרס, יתקשה להסביר מדוע לצד הקשיים באפגניסטן הוא משאיר חיילים אמריקאים בזירת עימות נוספת, במזרח התיכון. בקשה רשמית מהממשלה העיראקית החדשה לאפשר נוכחות צבאית אמריקאית גם מעבר לינואר 2012, תקל על ממשל אובמה לעשות כן. סירוב אמריקאי לבקשה מעין זו לא צפוי להקל על המצב הפנימי בעיראק והיא בודאי תהיה לצנינים בעיני הכוחות המתונים באזור.

האתגר יהיה כיצד להשיב את היציבות הפנימית ובמקביל לבנות כוח מגן חיצוני אפקטיבי: מכוח שכל ייעודו להלחם בטרור לצבא לאומי מאומן ומצויד. יש הטוענים כי שינוי שם המשימה האמריקאית בעיראק ל"מבצע שחר חדש" ומעבר ל"ייעוץ וסיוע" לכוחות העיראקים אינו יותר מאשר מיתוג מחדש. ולראיה, האמריקאים ממשיכים לקחת חלק פעיל – במתן סיוע אווירי, מודיעיני ולוגיסטי ולעיתים אף לחימה בפועל – בסיכול פעולות טרור בשטחה של עיראק.

זאת ועוד, לא ניתן לנתק את בניית הצבא העיראקי מבניית המדינה. עיראק רחוקה מלהיות יחידה מדינתית מגובשת, בודאי לא במובנה המודרני. הצבא העיראקי הוא במידה רבה בבועה של החברה העיראקית – וכמותה הוא נדרש לגדוע את נגע השחיתות, לשפר את רמת האימון של הכוחות ולהבטיח את נאמנותם של החיילים למולדת העיראקית ולא לעדה או לשבט ממנו הגיעו או במקרה גרוע יותר אף למליציות חמושות.

מאז ההחלטה האמריקאית, השנויה במחלוקת, לפזר את הצבא העיראקי מיד לאחר הפלישה ב-2003, הם עסוקים בבנייתו מחדש. אך עד כה המציאות בשטח מגלה תמונה עגומה: הצבא העיראקי אינו אוכף את מרותו בכל שטחי המדינה ומרבית הכוח (מתוך 670,000 איש) מופקד כאמור על ביטחון פנים. חיל האוויר העיראקי לא מסוגל, וספק אם יהיה מסוגל בסוף 2011, לספק חיפוי אווירי ללחימה בטרור, שלא לומר להגן על המרחב האווירי של עיראק. חיל הים העיראקי לא מצויד ולא מאומן מספיק כדי להגן על יצוא הנפט ואף על מתקניו שלו.

כיצד יוכל הצבא העיראקי להתמודד עם גל חדש של אלימות? מפקד הכוחות האמריקאים בעיראק לשעבר, הגנרל אודיירנו, השאיר את "הדלת פתוחה" להמשך המעורבות הצבאית האמריקאית בעיראק והסביר כי אם הכוחות העיראקיים "ינחלו כשלון חרוץ" ישובו האמריקאים לתפקידי לחימה בעיראק. לשם כך על האמריקאים לשמור על גמישות מספקת ולהתאים את המשימה לצרכים הספציפיים בכל רגע נתון, וזאתמתוך בסיסי ההיערכות המרכזיים, שישה במספר, שיישארו ברשותם. ארצות הברית מתכוונת להשאיר בעיראק כוח דיפלומטי ואזרחי לא מבוטל – אך עשרות אלפי עובדי קבלן פרטיים וסגל דיפלומטי גדול, לא יכולים למנוע את שחיקת ההישגים הביטחוניים שהשיג צבא ארצות הברית מאז 2007; את זה יכול לעשות רק צבא עיראקי מאומן ומצויד כראוי. על רקע התגברות המתיחות בין כורדים לערבים והפרה שיטתית של הריבונות העיראקית על-ידי שכנים עוינים, עתידה של עיראק תלוי במידה רבה באפקטיביות של צבאה להתמודד עם האתגרים שמוצבים לפניו. עד שהוא יוכל "לעמוד על רגליו" אין תחליף לנכוחות הצבאית האמריקאית.

בשלב כלשהו הצדדים יצטרכו לפתוח את ההסכם הקיים ביניהם ולערוך בו שינויים או לחילופין לגבש הסכם חדש שיבטיח שת"פ ביטחוני בדומה לזה המתקיים במקומות אחרים, תוך התאמה למציאות המורכבת בעיראק. מציאת נוסחה פוליטית שתתייג את המשימה האמריקאית מחדש למשל בנוסח "כוח לשמירת שלום" תוך המשך בניית הצבא העיראקי אינה מחייבת היקף כוחות גדול, ותאפשר לארצות הברית לפתח שותפות אסטרטגית לטווח ארוך עם עיראק אשר משלבת מחויבות מוסרית וחשיבה אסטרטגית