פרסומים

איראן החלה הקיץ בתהליך של משא ומתן עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) במטרה להבהיר את השאלות העומדות ותלויות בנוגע לפעילויות הגרעין שלה בעבר. כתמיד כשמדובר באיראן, זהו תהליך מורכב, הכולל שיחות מקדימות שלאחריהן מרחב אינסופי לתנאים ולהבהרות נוספים בהמשך הדרך. ושוב איראן מנצלת את פתיון "שיתוף הפעולה" כאמצעי להשגת זמן יקר לדחיפת תוכנית הגרעין שלה קדימה. רוסיה וסין, שהפעם הצטרפה אליהן גם גרמניה, אינן מגלות נכונות להעניש את איראן בסבב שלישי של סנקציות עד שיתברר לאן התהליך מוביל.

אפילו אם השיחות עם סבא"א היו באמת שלב קריטי בהסגת איראן מהסף הגרעיני – ומומחים מסבירים מדוע זה כלל אינו המקרה - המצב עדיין היה בעייתי. הסיבה לכך היא שגם אם איראן תספק בסופו של דבר כמה תשובות לשאלות הישנות הללו, הרי שהיא עדיין מסרבת להיענות לתביעת מועצת הביטחון של האו"ם מיולי 2006, להפסיק כל פעילות בתחום העשרת האורניום. בנקודת מפתח זו אין כל תזוזה, ואיראן ממשיכה לעבוד על תוכנית הגרעין שלה כאילו לא קבלה בעניין זה מועצת הביטחון של האו"ם כבר שלוש החלטות מחייבות.
למעשה, איראן טוענת כעת כי הנושא של העשרת האורניום סגור מבחינתה. הנשיא מחמוד אחמדינג'אד צוטט בראשית חודש אוקטובר כאומר ש"האיראנים אינם מוכנים לשבת סביב שולחן ולדון בזכויות הגרעיניות המוחלטות שלהם. הן [המעצמות העולמיות] חייבות לדעת זאת". התפטרותו של עלי לריג'אני – האחראי על תיק הגרעין באיראן – ומינוי סעיד ג'לילי במקומו מחזק את הקו התקיף של אחמדינג'אד. בו בזמן, יש עדיין אינדיקציות נמשכות למחלוקת פנימית ביחס לגישתו של אחמדינג'אד, ויריבו האשמי רפסנג'ני נבחר לאחרונה לתפקיד ראש "מועצת המומחים" באיראן.

לא ברור עד כמה התקדמה איראן בשלב זה בכל הקשור לפעילויות העשרת האורניום שלה: אחמדינג'אד טוען שאיראן כבר הגיעה לשלב של 3000 צנטרפוגות, אך אין לכך אישור. יש המשערים כי איראן נתקלת לאחרונה בקשיים טכניים המאטים את התקדמותה; אבל על פי תזכיר של סבא"א שהתקבל בפריז בראשית אוקטובר, ההערכה היא כי עד סוף החודש יהיו איראן קרוב ל-3000 צנטרפוגות פועלות. בסוף חודש ספטמבר, המועצה הלאומית להתנגדות של איראן (NCRI) דיווחה על תוכנית גרעינית צבאית מקבילה, אך סטאטוס הטענה אינו ברור.
באשר למאמצים בינלאומיים לעצור את איראן, השחקניות הראשיות חלוקות יותר מתמיד ביחס לצעדים בהם יש לנקוט. בסוף חודש ספטמבר, ארה"ב, בריטניה וצרפת נכנעו לגישת רוסיה, סין וגרמניה, והסכימו לדחות עד נובמבר את ההצבעה על סבב שלישי של סנקציות במועצת הביטחון.

באירופה השורות אינן אחידות, וההבדלים הקיימים בין המדינות מתחדדים. צרפת נקטה בעמדה הקשוחה ביותר מאז היבחרו של ניקולא סרקוזי לנשיא, והצהרות שנתן שר החוץ שלו, ברנרד קושנר, על הצורך האפשרי לפעול בכוח, תורמות לדגש חדש זה. צרפת ובריטניה קוראות לסבב נוסף של סנקציות, אך גרמניה רככה את גישתה. היא התנגדה לרעיון הצרפתי להפעיל סנקציות אירופיות מחוץ למסגרת האו"ם, אף על פי ששיתפה פעולה עם סנקציות פיננסיות בהובלת ארה"ב. גרמניה גם חדדה את המחלוקות במועצת הביטחון (אף על פי שגרמניה אינה חברה במועצה, היא עדיין שחקנית ראשית במובן זה) בכך שהצטרפה לרוסיה ולסין בהתנגדותן לסנקציות מטעם האו"ם. שר החוץ הגרמני פרנק וולטר שטיינמאייר אפילו האשים את ארה"ב וצרפת בצביעות, שכן חברות צרפתיות ואמריקניות מקיימות קשרי סחר לא מבוטלים עם איראן. בנוגע לארה"ב, הטענה היא שחברות אמריקניות עוקפות את החרם תוך שימוש בחברות קש בדובאי, מה שמסביר, למשל, איך קוקה קולה מוצאת את דרכה למדפי החנויות בטהראן.
עמדתה של רוסיה נגד הסנקציות התקשחה, וולדימיר פוטין טען לאחרונה כי אין ראיות ברורות לפיהן איראן שואפת להשיג נשק גרעיני; אך רוסיה בכל זאת לוחצת על איראן לציית לתביעות הבינלאומיות. הקו הפומבי יותר של פוטין בנושא איראן, לצד הביקור שערך זה לא מכבר באיראן, יוצרים את הרושם כי רוסיה מחפשת נתיב דיפלומטי עצמאי יותר מול איראן.

בד בבד, תופי המלחמה נשמעו חזק יותר במהלך הקיץ, ויש המפרשים את המתקפה האווירית הישראלית בסוריה בראשית ספטמבר כמסר לאיראן. עם זאת, על-פי דיווחים מהשבועות האחרונים חל שינוי בחשיבה של הממשל האמריקני בכל הקשור להתקפה על איראן, כשדגש רב יותר ניתן לאפשרות של התקפות מוגבלות וכירורגיות על מתקני משמרות המהפכה האיראניים בתגובה לתפקיד שהם ממלאים בהתקפות על חיילים אמריקניים בעיראק, במקום התקפות ישירות על מתקני גרעין לכשעצמם. כמו-כן, דווח כי ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון יתמוך בצעדים שכאלה אם אלו יינקטו כתגובה להתקפות איראניות בהיקף גדול (באמצעות באי כוח) על כוחות בריטיים ואמריקניים בעיראק.

הקהילה הבין-לאומית עדיין לא החליטה על דרך משותפת ואחידה להתמודדות מול איראן. למעשה, ההתקדמות של איראן לקראת השגת מטרתה, במקום שתהיה לה השפעה מאחדת על המדינות השונות המתמודדות עמה, רק מחדדת את המחלוקות ביניהן. כתמיד, אין אופציות טובות להתמודדות עם איראן. יתכן שמציאות זו משכנעת מדינות לוותר על שאיפתן לעצור את איראן, ודוחפת לקדמת הבמה את האינטרסים האחרים שלהן, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במקרה של גרמניה, ואי נכונותה לשלם מחיר נוסף בצורת אובדן קשרי סחר עם איראן.
במזרח התיכון, אשר המדינות בו יסבלו הכי הרבה מההשלכות של איראן גרעינית, האינטרס המשותף בעצירת איראן יוצר בסיס לשיתוף פעולה, להבנות משותפות בתחום הביטחון, ולכללי משחק חדשים שאפשר ליצור בין יריביה האזוריות של איראן. אך במקום לבנות על אינטרס משותף זה, דומה כי מדינות רבות בוחרות לפתח תוכניות גרעין משל עצמן, וייתכן שאף יתחילו לחפש את הדרך לפייס את איראן, במקום להתעמת אתה בנחישות, באמצעות שיתוף פעולה אזורי.