פרסומים

חיזוק האחיזה הישראלית ב"גושי ההתנחלויות" מערבית לגדר ההפרדה, וביחוד סביב ירושלים, יהיה המורשת שיותיר אחריו ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בעיצוב המציאות בשטחים. גישתו העקרונית של אולמרט, שראתה בגדר ההפרדה את הגבול דה-פקטו של ישראל, עמדה ביסוד ההחלטות שקיבל על בנייה חדשה בשטחים והעמדות שהציג במו"מ עם הרשות הפלסטינית.

בחודשים האחרונים, מאז ועידת אנפוליס, פורסמו מכרזים ממשלתיים לבניית אלפי דירות מעבר לקו הירוק, כמעט כולן בשכונות הקצה היהודיות של ירושלים ובהתנחלויות הסמוכות לעיר. בין השאר, פורסמו מכרזים ל-428 יחידות דיור בהר חומה, 760 בפסגת זאב, 440 בתלפיות מזרח, 550-350 בגבעת זאב, 286 בביתר עילית, 52 באלקנה ו-48 באריאל, ונמסר על תוכנית לבניית 80 יחידות דיור באפרת. בנוסף, הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים אישרה להפקדה תוכניות לבניית 3,150 יחידות דיור בגבעת המטוס ו-393 בנוה יעקב. לא פורסמו מכרזים לבנייה ממזרח לגדר.

תוכניות הבנייה הנרחבות עוררו ביקורת בינלאומית על ישראל, גם מצד הממשל האמריקאי, בטענה שהן פוגעות במו"מ המדיני עם הפלסטינים. אך הביקורת לא תורגמה ללחץ ממשי על ממשלת אולמרט לשינוי מדיניותה.

היעד המרכזי שהציב אולמרט עם בחירתו לתפקיד, באביב 2006, היה לקבוע גבול ברור בין ישראל למדינה פלסטינית עתידית, תוך פינוי המתנחלים שייוותרו מעברו השני. ריכוז האוכלוסייה היהודית על שטח מצומצם יותר נועד בראייתו לשמירת אופיה היהודי של המדינה, המצוי בסכנה בגלל הלחצים הדמוגרפיים, ובגלל שחיקת הלגיטימיות הבינלאומית של רעיון המדינה היהודית. "חלוקת הארץ במטרה להבטיח רוב יהודי היא חבל ההצלה של הציונות", הכריז אולמרט עם הצגת ממשלתו בכנסת במאי 2006.

בלב רעיון "ההתכנסות" שהציג אולמרט עמדה קביעת גבול, בהסכם עם הפלסטינים או בהחלטה ישראלית חד-צדדית. אולמרט ראה את קו גדר ההפרדה כבסיס לגבול העתידי, גם אם יידרשו בו תיקונים והתאמות. הגישה החד-צדדית נגנזה, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, ועל רקע התבססות החמאס בעזה וירי הקסאמים משם. ישראלים רבים ראו בנסיגה החד-צדדית מעזה טעות קשה. בתום כשנה וחצי של עיכובים פנה אולמרט לניהול מו"מ עם נשיא הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן, על הסכם עקרונות שיקבע את קווי המיתאר של המדינה הפלסטינית.
בחינת התנהלותה של ממשלת אולמרט מלמדת שהיא פעלה לקידום היעדים שהציב ראש הממשלה עם כניסתו לתפקיד, גם אם בקצב איטי. הממשלה חתרה לקבע את קו גדר ההפרדה כגבול דה-פקטו של ישראל, כשהיא נמנעת מעימותים עם המתנחלים ועם הקהילה הבינלאומית. הכלי העיקרי למימוש המדיניות הזאת היה בנייה נרחבת בגושי ההתנחלויות, תוך ניסיון להקפיא את המצב בהתנחלויות שממזרח לגדר. גם בלי שהדבר הוכרז רשמית ונקבע בהחלטות הממשלה, קו גדר ההפרדה שימש את אולמרט ושר הביטחון, אהוד ברק, כקו המנחה במתן אישורים לבנייה חדשה בהתנחלויות. הגדר עצמה טרם הושלמה, ותקציביה הוסטו ליעדים אחרים.

ממשלת אולמרט מיעטה לדון בפורומים רחבים (ממשלה, קבינט) על מדיניותה בהתנחלויות. ראש הממשלה נמנע לרוב מהתייחסות פומבית לבנייה מעבר לקו הירוק, והעדיף לנאום ולהתראיין על התהליך המדיני ומאמצי השלום. שר השיכון, זאב בוים, התייצב בחזית כיזם הגדול של חיזוק גושי ההתנחלויות והשכונות היהודיות במזרח ירושלים. ברק פעל בהתאם לסמכותו לאשר או לפסול תוכניות בנייה בגדה המערבית. הדבר היה נוח לאולמרט, וחסך ממנו ביקורת בינלאומית ישירה. מעורבותם של ראש הממשלה ולשכתו באישורי הבנייה נעשתה בצנעה.
אולמרט נמנע מפינוי מתנחלים מהגדה המערבית, בכוח או בהצעת פיצויים למי שירצו להתפנות מרצון. מרגע שבחר בנתיב הדו-צדדי, הציג את ההתנחלויות ממזרח לגדר כקלף מיקוח במו"מ עם אבו-מאזן. אולמרט הציע שישראל תיסוג פחות או יותר לקו הגדר, או מעט מערבה יותר, ותפנה את המתנחלים מעברו המזרחי בשני שלבים. עם חתימת הסכם העקרונות וקביעת הגבול העתידי, יועבר חוק "פינוי פיצוי מרצון" ויוצע למתנחלים לעקור לתחומי ישראל. עם מימוש ההסכם והקמת המדינה הפלסטינית, יפונו המתנחלים הנותרים. בתמורה יסכימו הפלסטינים שישראל תבנה ותפתח כרצונה את היישובים ממערב לגבול שייקבע – באזור האמור להיות מסופח לישראל בהסכמתם.

עם תחילת המו"מ בוועידת אנפוליס, הוגבר קצב האישורים של תוכניות בנייה גדולות בגושי ההתנחלויות, והרשות הפלסטינית האשימה את ישראל בהכשלת השיחות. הטענות הפלסטיניות זכו לתמיכה בינלאומית. שרת החוץ האמריקאית, קונדוליזה רייס, אמרה ביוני השנה שהפרויקטים שאישרה ישראל באזור ירושלים "אינם מסייעים לבניית אמון ויש להם פוטנציאל לפגוע במו"מ". האיחוד האירופי הודיע ביולי שבניית 920 דירות בהר חומה ו-884 דירות בפיסגת זאב "חותרת תחת אמינות התהליך המדיני", והזכיר שההתנחלויות עומדות בניגוד לחוק הבינלאומי. אך הביקורת היתה מינורית ואולמרט העריך, כנראה, שכל עוד מתנהלות שיחות על הקמת מדינה פלסטינית, ואמריקה נתונה במערכת בחירות, הקהילה הבינלאומית לא תתעמת עם ישראל על בנייה חדשה בגושי ההתנחלויות. ואכן, הביקורת על ישראל נעשתה במינון נמוך, ולא חרגה ממס השפתיים המקובל על "ההתנחלויות כמכשול לשלום".

ממשל בוש הסכים בשתיקה עם ראש הממשלה הקודם, אריאל שרון, שישראל תוכל לבנות בגושים, אם תימנע מהרחבת ההתנחלויות מעבר לגדר ומפרויקטים שנויים במחלוקת – ובראשם השכונה המתוכננת באזור "אי-1" ליד מעלה אדומים. ההסכמה נשמרה בתקופת אולמרט, שנמנע מפיתוח "אי-1" מעבר לבנייתה של תחנת משטרה שהחלה עוד בתקופת שרון.

כמו קודמו, גם אולמרט לא עמד בהבטחות החוזרות לממשל האמריקאי לפנות את המאחזים בגדה המערבית. ממשלת אולמרט, כמו ממשלת שרון, בזבזה זמן בדיוני סרק על "יישום דו"ח טליה ששון" ביחס למאחזים ולבנייה הלא חוקית בהתנחלויות. לאחר העימות האלים במאחז עמונה, זמן קצר אחרי שהחליף את שרון, נמנע אולמרט מפינויים נוספים בכוח. עמדה זו נהנתה מגיבוי שר הביטחון ברק וראשי צה"ל, השב"כ והמשטרה. הממשלה גם ביקשה מבג"ץ דחיות חוזרות ונשנות בפינוי המאחז הגדול מכולם, מגרון, שהוקם, כנראה, על קרקע פלסטינית פרטית.

במקום עימות, ניסתה הממשלה – באמצעות שר הביטחון – להגיע להסכמה עם מנהיגות המתנחלים על פינוי מאחזים בהסכמה, בתמורה להעברת תושביהם להתנחלויות המוכרות. הממשלה לא הציעה פיצוי כספי או מימון של דיור חלופי, מעבר להקצאת קרקע להתיישבות. עד כה פונו בדרך זו ארבעה מ-26 המאחזים שהוקמו אחרי מארס 2001, ואשר אותם הבטיחה ישראל לפנות על פי "מפת הדרכים". אך התהליך מתנהל בעצלתיים, כשהממשל האמריקאי נמנע מלחצים על אולמרט שיקיים מה שהבטיח ויפנה את המאחזים.
בשתי שנות כהונתה פעלה ממשלת אולמרט לקבע את קו גדר ההפרדה כגבול דה-פקטו של ישראל. אך בהימנעה מעימות עם המתנחלים, בחרה בדרך הקלה של חיזוק האחיזה הישראלית ממערב לגדר, ועיכוב "רך" של התפתחות ההתנחלויות בצידה המזרחי. ההכרעות אם לקיים התנחלויות מעבר לגדר, ובאיזה היקף, נדחתה בינתיים.