פרסומים
בתוך: שישה ימים וחמישים שנה, קובי מיכאל, גבי סיבוני, ענת קורץ, עורכים. המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 2017
עקבו אחרינו בגוגל
מלחמת ששת הימים הייתה ללא ספק נקודת ציון רבת חשיבות בהתפתחות הסכסוך הישראלי־ערבי בהקשרו הפלסטיני. אחת מהתמורות החשובות הייתה החשיבות הגוברת שניתנה לסוגיה הפלסטינית בעקבות המלחמה. מרכזיותה של סוגיה זאת האיצה את ההתפתחות הלאומית והפוליטית של העם הפלסטיני ושל "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) כגורם המייצג שלו. התפתחות הלאומיות הפלסטינית קשורה בטבורה למציאות הגיאוגרפית שהשתנתה בעקבות מלחמת ששת הימים ולשליטת ישראל ברצועת עזה ובגדה המערבית, והפכה את הסוגיה הפלסטינית למרכזית גם בשיח הפוליטי הישראלי.
התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים הובילה לשינויים מהותיים ומבניים באש"ף ולהתפתחותה של אסטרטגיה לאומית פלסטינית שתכליתה הייתה להפוך את הסוגיה הפלסטינית למרכזית בסדר היום של הקהילה הבינלאומית, להוביל אותה להכיר באש"ף כמייצג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני ולהכין את התשתית להקמת מדינה פלסטינית בחלק מפלסטין המנדטורית, כשלב ב"תוכנית השלבים", שיעדה ארוך הטווח הוא הכנעת הציונות והקמת מדינה פלסטינית על כל שטחה של פלסטין המנדטורית.
התנועה הלאומית הפלסטינית נאלצה לפתח מרחבי גמישות טקטיים ואסטרטגיות לצורך קידום מטרותיה ואף הצליחה לשכנע רבים בקהילה הבינלאומית ובישראל כי עברה שינוי שיש בו כדי להצדיק הליכה לקראתה. אלא שלמעשה, היא לא ויתרה מעולם על הנראטיב הפלסטיני, והוא נותר המכשול המשמעותי ביותר בפני הסכם שלום אמיתי עם ישראל.