פרסומים

מועד ב' של מערכת הבחירות הכלליות, שאמור להתקיים בספטמבר הקרוב, מייצר לא מעט התרוצצות במערכת הפוליטית הערבית. התופעה הבולטת בהקשר הזה הוא הניסיון של המפלגות הערביות לשוב ולהתגבש לרשימה משותפת מסוגה התמודדה בבחירות לכנסת ה-20 כחלק מהפקת הלקחים של מועד א' של הבחירות שהתקיימו באפריל. אז פורקה הרשימה המשותפת והמנהיגות הפוליטית הערבית התמודדה בשתי רשימות, שאחת מהן כמעט ולא עברה את מגבלת אחוז החסימה, ובמבט כולל חלה ירידה במשקל הייצוג הערבי בכנסת מ-13 מושבים שגרפה הרשימה המשותפת ל-10 בלבד.

אולם, מעבר למאמץ לחבר מחדש את חלקי הפאזל הפוליטי, דומה כי העיסוק המשמעותי בבחירות בהקשרי האוכלוסייה הערבית אינו מתקיים דווקא במגזר הערבי, אלא בזה היהודי. בשיח הזה הערבים שותפים, אבל רק במידה מוגבלת וכספיח בלבד לדיון פוליטי וציבורי המתנהל בעניינם. הדיון הזה עוסק בשאלת ההיתכנות לברית, או במילים אחרות, לחיבורים פוליטיים בין הרשימות היהודיות ובין אלה הערביות. דיון זה אינו חדש. למעשה הוא החל סביב מועד א' של הבחירות, אז עלתה האפשרות, הלא ריאלית, להקמת גוש חוסם של מפלגות השמאל-מרכז, בראשות 'כחול לבן', למנהיגותו של בנימין נתניהו ומפלגות הימין.

חוסר הצלחת נתניהו להרכיב ממשלה בעקבות המהלך הפוליטי של "ישראל ביתנו" העלה מחדש לקראת המועד השני של מערכת הבחירות ביתר שאת את שאלת שיתוף הפעולה הפוליטי בין ערבים ליהודים. דיון שכזה התנהל כצפוי בקרב מפלגות השמאל - מרכז. אצל חלקן, כמו מר"צ, נשמעו הקולות, בעיקר מכיוון יו"ר המפלגה דאז תמר זנדברג, על האפשרות לחבירה פוליטית בין מר"צ ובין המפלגות הערביות והקמת רשימה משותפת ערבית-יהודית. קולות דומים נשמעו גם אצל מפלגת העבודה ואפילו ב'כחול לבן' נשמעו התייחסויות על אפשרות לשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות כחלק מהמהלך להקמת גוש חוסם לליכוד.

ברם, החידוש המעניין בהקשר הזה הוא שהדיון על אפשרות שיתוף הפעולה עם הערבים לא נותר רק בחוגי השמאל, שם נוטים לדבר באופן מסורתי על 'ברית' ושותפות היסטורית עם הפוליטיקה הערבית. הרעיון נמצא מחלחל גם למפלגות הימין. הדים להתעניינות של גורמים בימין בנעשה במגזר הערבי ובפוליטיקה הערבית היו עוד לפני מערכת הבחירות, אבל הפעם השיח הזה הפך לנוכח יותר ובעיקר למפורש יותר.

כך, סדרת מאמרים שפרסם נתן אשל, לשעבר בכיר לשכתו של נתניהו ומקורבו הפוליטי, בעיתון 'הארץ' התייחסה לאפשרות של שיתוף פעולה עם המפלגות הערביות על מנת להבטיח את ניצחון נתניהו בבחירות הקרובות בספטמבר. התייחסויות נוספות הופיעו ב'מקור ראשון' מצד גורמים בציונות הדתית שמצד אחד ביקרו את גישתו הפונקציונאלית של אשל ומצד שני עמדו על הצורך בהידוק שיתוף הפעולה לא רק עם הפוליטיקה הערבית אלא עם המגזר הערבי בכללותו. זאת, על בסיס מערכת משותפת של ערכים ויעדים שהם מעבר לפוליטיקה של הבחירות.

בכך ניכר לכאורה דימוי של שינוי ביחס לגישה שאפיינה גורמים בימין כלפי המיעוט הערבי, שנטתה בעיקר לחידוש והדגשת קווי הנפרדות הפוליטיים והחברתיים בין החברה היהודית לבין זו הערבית ואף עשתה שימוש בסוגיה הערבית, ובאופן שלילי, לטובת חיזוק מעמדם הפוליטי. הבולט היה קמפיין "הערבים הנוהרים לקלפיות" בבחירות 2015. התווסף לו במערכת הבחירות האחרונה קמפיין 'ביבי או טיבי' של הליכוד ובמישרין ביקש לאותת על האפשרות כי המפלגות הערביות יתפקדו כבלוק חוסם לממשלת ימין.

מבחינות רבות, השיח החיובי יותר שנשב מכיוון גורמי הימין כלפי הפוליטיקה הערבית והמצביע הערבי הדהד את המציאות הנוהגת, אבל גם המוכחשת, מן השנים האחרונות. במסגרתה הובילו ממשלות נתניהו קו של שיתוף פעולה מעשי עם המנהיגות הפוליטית הערבית של הרשימה המשותפת בראשות אימן עודה, כחלק מקידום יעדי מדיניותה מול המגזר הערבי. זה האחרון היה מעורב בגיבוש תוכנית החומש למגזר הערבי (החלטה 922 מדצמבר 2015) וקיפלה בחובה מהלך אסטרטגי חסר תקדים לשילוב הערבים בכלכלה הלאומית, וקידום צעדים נוספים בתחום צמצום הפערים החברתיים ביחס למגזר היהודי. הדבר נעשה במקביל למגמה הפוכה של שיח אנטי-ערבי, שלווה גם בחקיקה להדגשת זהותה היהודית של ישראל, דוגמת 'חוק הלאום' מיולי 2018 במעמד של 'חוק יסוד'.

המציאות הזו של שיתוף פעולה כלכלי בין המדינה לבין המיעוט ושל מתח פוליטי בין הצדדים היה לסוג של פרדוקס שעורר לא מעט תמיהות, אבל הפך לדפוס קבוע במערכת היחסים בין הצדדים, שכאמור גלש גם לתוך מערכת הבחירות עצמה. אמנם, הדיון שהתפתח דווקא בחוגי הימין בשאלת שיתוף הפעולה והיחסים עם המיעוט הערבי והפוליטיקאים הערביים היה מעין חידוש, שקיפל בתוכו 'העלאת מסך' ביחס למציאות שאפיינה את יחסי ממשלות נתניהו עם הפוליטיקה הערבית, אך ככלל, לא נסדק עיקרון הברזל בגישת הימין ולמעשה בגישת כלל גורמי המרכז הפוליטי היהודי לגבי קיומה של 'תקרת הזכוכית' המגבילה מראש את רמת והיקף שיתוף הפעולה על בסיס פוליטי. ניסוח מפורש לדברים נתן באחרונה משה (בוגי) יעלון ממפלגת 'כחול לבן' ששלל באופן מוחלט ('שבת תרבות', 6 יולי) אפשרות לקואליציה עם המפלגות הערביות מאחר ו'אינן ציוניות'.

הדבר המרתק בעניין היא עמדת המפלגות הערביות. על כך ניתן ללמוד בעיקר מהיעדרו של דיון משמעותי בשאלות הנוגעות לשיתוף הפעולה הפוליטי, הבריתות והגוש החוסם עם מפלגות ציוניות. שתיקה זו מלמדת יותר מכל לא רק על המודעות הקיימת בפוליטיקה הערבית לגבי גבולות האפשר ועל מודעות לגבי כללי המשחק של הפוליטיקה הישראלית. היא מעידה על המשך ההתמקדות של מנהיגי הציבור הערבי בקידום סדר יום פוליטי ריאליסטי ומפוכח. זהו סדר יום שאיננו מעמיד במרכזו את האג'נדה של הפוליטיקה היהודית הממוקדת בשאלת המשך כהונת נתניהו, וגם לא מציב במרכזו חזונות אוטופיים ורומנטיים על "בריתות" עם מפלגות השמאל-מרכז הישראלי נוסח הסכם המפלגות הערביות עם יצחק רבין בתקופת כהונו השנייה ראש ממשלה.

מדובר בסדר יום הממוקד בשתי סוגיות: האחת, שאלת השרידות הפוליטית של המפלגות הערביות, שלשם כך הן עושות מאמץ אדיר לשקם את הרשימה המשותפת ולהתמודד בגוש פוליטי אחוד; והשנייה, בהמשך קידום תכנית החומש הממשלתית למגזר הערבי, ואולי אף בקידום תוכנית המשך, כפי שהצביע על כך אחמד טיבי ערב סבב הבחירות הקודם. על המיקוד הפוליטי הריאליסטי הזה יעידו לא רק העיסוק המוגבל של הפוליטיקה הערבית בשאלת "הבריתות ו"החיבורים" עם הפוליטיקה היהודית, אלא באופן סמלי נכונותם, לפי הפרסומים הגלויים, של חברי כנסת ערבים לתמוך בהצבעה על מבקר המדינה במועמדו של ראש הממשלה נתניהו.

דומה, כי עניין זה מלמד לא רק על הערכת הפוליטיקאים הערבים את מפת יחסי הכוחות החברתיים-פוליטיים בישראל ולפיכך על חזיותיהם לגבי הצפוי בסבב ב' של מערכת הבחירות, אלא גם על עניינם למצות עד תום את יתרונות שיתוף הפעולה המעשי, בתחום הכלכלי, עם הימין הפוליטי בישראל, הרבה לפני ניסיון לרדוף אחר החלומות הגדולים אודות הבקעת 'תקרת הזכוכית, הפוליטית של יחסים יהודים-ערבים בישראל. מבחינה זו, הפוליטיקה הערבית ממשיכה לאותת על עניינה להמשיך בהתנהלות פרגמאטית, המבקשת לקדם יעדים קונקרטיים ברי מימוש, על פני אידיאלים שמעמידים אותה בסכנת עימות עם הציבור והפוליטיקה היהודית, מעשה שהוא בבחינת 'טוב ציפור אחת ביד, מאשר אחדות על העץ'.

ד"ר דורון מצא הוא עמית מחקר אורח בתוכנית לחקר יחסי יהודים-ערבים במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).