לקראת הוועידה הישראלית-פלסטינית בנובמבר

יוזמת הנשיא בוש לכנס בחודש נובמבר פגישה בינלאומית לדיון במסלול הישראלי-פלסטיני הזריקה דינאמיקה חדשה לדיאלוג הישראלי-פלסטיני. זו נוספה לתזזית שחוללה השתלטות החמאס על רצועת עזה ביוני השנה. שאלת המפתח היא האם שני זרזים אלה יוכלו להוציא את עגלת היחסים הישראלים-פלסטינים מהבוץ בו שקעה בסוף 2000.

השתלטות החמאס על עזה אפשרה את חידוש הדיאלוג בין ראש הממשלה אהוד אולמרט לנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, משום שהביאה לפרוק ממשלת האחדות הלאומית הפלסטינית אשר הוחרמה על ידי ישראל. היא הביאה גם לאימוצה של מדיניות שביקשה לטפח את ממשלת הפתח באיו"ש ולחנוק את ממשלת החמאס בעזה. הנחת המוצא של המדיניות היא שאם שלטון הפתח באיו"ש יהיה סיפור הצלחה ושלטון החמאס בעזה יהיה סיפור של כישלון, הצבור הפלסטיני יזנח את התמיכה בחמאס ויחזור לתמוך בפתח, הפרטנר הוותיק של ישראל שקיבל על עצמו את התנאים לדיאלוג עם ישראל ומכיר בה. במסגרת הדיאלוג עם ישראל, הציג הצד הפלסטיני עמדה עקבית לפיה, לצד הצעדים שמטרתם לשפר את מצב האוכלוסייה הפלסטינית, הדרך הטובה ביותר לשפר את דימוי שלטון הפתח בצבור הפלסטיני היא יצירת אופק מדיני. הטענה היא שהתחום העיקרי בו לפתח יש יתרון מובהק על החמאס הוא ביכולתה להשיג הסדר מדיני שיממש את המאוויים הבסיסיים של העם הפלסטיני.

זימון הפגישה בווושינגטון, ששודרגה בתקשורת העולמית והישראלית וזכתה לכינוי ועידה, יצר תאריך יעד שעד אליו חייבים להגיע לתוצאות ממשיות, משום שלאחר הכישלון של הועידה בקמפ דיוויד בשנת 2000, יש חשש רב מבניית ציפיות שמסתיימות באכזבה רבתי. כתוצאה מכך הואץ הדיאלוג בין שני הצדדים והוא התבטא בפגישות בין אולמרט ועבאס, ובשיחות שקיים השר חיים רמון במטרה להגיע להבנות שעל בסיסן יוכלו המנהיגים להגיע להסכם.

שני הצדדים יצטרכו להתגבר על מכשולים כבדים על מנת להצליח להגיע להסכם המיוחל. המכשול הראשון הוא חוסר האמון הישראלי ביכולת הפלסטינית לממש הסכם כלשהו. לפיכך ההסכם שיידון יהיה הסכם שאין כוונה לממשו בלוח זמנים קרוב. יהיה גם קשה לישראל להסכים להתחייבויות ברורות במסגרת הסכם כזה שבראייה הישראלית ספק רב אם ימומש אי פעם. המכשול השני הוא הטראומה של קמפ דיוויד שבשלה ישראל נרתעת מכניסה למה שנראה בעיניה הרפתקה של מו"מ על הסדר קבע שייכשל ויביא לתוצאות שליליות. היא מעדיפה תהליך שיכלול הסדרים חלקיים. מכשול שלישי – על רקע המצב הפנימי בשני הצדדים – לכל צד יש אינטרס בהסכם מסוג אחר.

הצד הפלסטיני מעוניין בהסכם מפורט ככל האפשר שידון בכל השאלות הרגישות כולל ירושלים והפליטים. בצד הישראלי – ממשלת אולמרט חלשה ומפולגת. יש חשש שאם ראש הממשלה יסכים למה שייראה כוויתורים בנושאים הרגישים, הקואליציה שלו תתפרק כאשר שתי מפלגות, ישראל ביתנו של השר אביגדור ליברמן וש"ס, יפרשו ממנה. מסבות אלה הצד הישראלי מעדיף הסכם כללי ככל האפשר. לוח הזמנים הקצר שנותר עד הפגישה בנובמבר מקשה על גישור הפערים בין עמדות שני הצדדים. הפתרון שלהם הוא, אפוא, לנסות ולהגיע להסכם עקרונות שאינו הסכם לביצוע אך הוא יתווה את הקווים לפיהם ייבנה הסכם הקבע המפורט. לאחר כמה פגישות של אולמרט ועבאס, הם סיכמו בפגישתם האחרונה ב-10 בספטמבר על מינוי צוותי משא ומתן שינסו להגיע להסכמה על העקרונות.

צריך יהיה לקחת בחשבון גם את השפעתם של אירועים חיצוניים לדיאלוג בין שני הצדדים. המדיניות של טיפוח הפתח ביהודה ושומרון ובמקביל, לחצים על החמאס בעזה, יוצרת אצל החמאס אינטרס חזק בהכשלת הדיאלוג בין ממשלת ישראל לעבאס. דרך אחת לעשות זאת היא על ידי הצגתו כמשרתם של ישראל וארצות הברית שמוותר להם על אינטרסים חיוניים של העם הפלסטיני. דרך אחרת, היא, שימוש באלימות. יקשה על שני הצדדים לנהל משא ומתן אפקטיבי באווירה של אלימות גואה. לאחרונה, אכן אפשר לאתר הסלמה הדרגתית ברמת האלימות ברצועת עזה וניסיונות של החמאס ליזום פיגועים גם מיהודה ושומרון. הצלחה של כמה ניסיונות פיגוע כאלה והתגובות הישראליות עלולים ליצור אווירה שלא תאפשר הסכם.

הצלחת הפגישה/ועידה בנובמבר תיקבע לפי הצלחת שני הצדדים להגיע לנייר מוסכם לקראת הוועידה אך גם לפי הרכב המשתתפים בה, משום שהיא גם מבטאת ניסיון לגייס את מדינות ערב השותפות ליוזמת השלום הערבית לפעולה אקטיבית לקידום הסכם בין ישראל והפלסטינים. עד כה התחמקה סעודיה – מדינה מרכזית בגיבוש היוזמה – מפעילות כזאת, משום שלא רצתה במגע ישיר ופומבי עם ישראל והשאירה זאת למדינות שיש להן כבר הסכמי שלום עם ישראל – מצרים וירדן. השתתפות סעודיה בפגישה תהיה חריגה מהמדיניות הזאת ותפגין נכונות לשחק תפקיד יותר פעיל.

נוכח הקשיים בהגעה להסכם לפני הפגישה והבעיות הכרוכות בהרכב המשתתפים, אין פלא שישראל וגם ארצות הברית עושות מאמץ להנמיך את הציפיות שתולים בה, מאמץ שנוחל הצלחה מסוימת. אם לאחר הודעת הנשיא בוש נטתה התקשורת לנפח במידה מסוימת את משמעותה של הפגישה, הרי לפחות בתקשורת הישראלית לא נתלות בה לאחרונה תקוות רבות.

אם הפגישה בנובמבר תסתיים בלא כלום קשה להניח שהתוצאות יהיו דרמטיות כמו שהיה לאחר כישלון קמפ דיוויד, משום שהצפיות יותר נמוכות. אולם הכישלון יפגע קשות במדיניות טיפוח הפתח והלחץ על החמאס – שסיכויי הצלחתה ממילא אינם גבוהים שהרי הציבור הפלסטיני לא מייחס את הקשיים בעזה בהכרח לחמאס אלא לאויביו – כי החמאס יוכל אז להראות בברור לצבור הפלסטיני שיריבו הפוליטי אינו מסוגל להביא את ההסכם שהפלסטינים רוצים בו.