פרסומים

הקמת הרשימה המשותפת בינואר 2015, הייתה תולדה של העלאת אחוז החסימה והיא התרחשה רק לאחר שחבריה ניסו את כל הדרכים להימנע מכך. באופן זה נוצרה רשימה רעועה, מורכבת מסתירות פנימיות מהותיות, בראשן הפער הלא ניתן לגישור בין חד''ש על מרכיבה הקומוניסטי-חילוני, לבין התנועה האסלאמית, שמהווה ניגוד קוטבי לה, בעיקר בנושאים חברתיים, כמו מעמד האישה, זכויות ה-להט''ב וכדומה.

המוטיבציה שהניעה את רע''ם (התנועה האסלאמית עם שאריות מפלגת מד''ע שהפכו למרכיב שולי בה) לא הייתה רק אידיאולוגית אמונית, אלא גם נבעה מרצון להגיע להגמוניה בציבור הערבי ולדחוק את חד"ש, המובילה ההיסטורית, לקרן זווית. מנסור עבאס, שנבחר לעמוד בראש התנועה, חתר בכל כוחו להגיע לעמדת הנהגה של הציבור הערבי ולדחוק את מנהיג חד''ש, המנהיג לא-קונצנזואלי של הרשימה המשותפת, מעמדת הבכורה הפוליטית. אלה היו הסיבות העיקריות לפירוק הרשימה המשותפת פעמיים: ב-2019, עם ההתחברות לבל''ד, ובפעם האחרונה לקראת הבחירות לכנסת ה-24.

נזכיר כי פיצול התנועה האסלאמית לפלג הצפוני והדרומי התרחש לקראת הבחירות לכנסת ה-14 ב-1996. המחלוקת אז נסובה סביב התמיכה של התנועה האסלאמית בהנהגת שיח' עבדאללה נמר דרויש ואברהים צרצור בשמעון פרס לראשות הממשלה, כדי להציל את הסכמי אוסלו, מול התעקשות הפלג הרדיקלי בהנהגת שיח' ראיד צלאח להתנגד לאוסלו (בדומה לעמדת חמא''ס). ראיד צלאח דבק בהימנעות מכל השתתפות פוליטית ברמה ארצית עם מפלגות יהודיות. כל זאת, גם בגלל מאמציה של התנועה לדחוק את רגליה של חד''ש, שהוצגה ככזו שסיימה את תפקידה ההיסטורי. מאז הפיצול מתמרן הפלג הדרומי כל העת בין פרגמטיזם פוליטי וגמישות אידיאולוגית, בזירה הארצית (ובמקרים מסוימים גם בזירה המוניציפלית) לבין רדיקליזציה בסוגיות דתית ואמוניות.

לקראת הבחירות האחרונות, החליטה רע''ם להביא לפירוק הרשימה המשותפת לאחר שהסיקו כי לא יוכלו להוביל את הרשימה המאוחדת במקום חד''ש. העילה שעמדה מאחורי מהלך זה הייתה שרע"ם מאמצת אסטרטגיה פורצת דרך, כביכול, קרי להיות לשון מאזניים להרכבת הממשלה הבאה, כמו המפלגות החרדיות בשנות ה-80. באימוץ אסטרטגיה זו התעלמו ברע''ם מכמה תובנות יסוד בפוליטיקה הישראלית, ובראשן שהמפלגות הערביות, להבדיל מהחרדיות, האנטי-ציוניות אף הן, אינן זוכות ללגיטימציה להיות חלק מהשלטון, לא כל שכן מצד גורמי הימין. העובדה שבנימין נתניהו התקשה להרכיב ממשלה, גרמה לו לשלב את ההתקרבות לרע"ם עם הכוונה להביא לצמצום ההשתתפות של הערבים בבחירות באמצעות ''חיבוק הדוב'', שיטה שעבדה היטב בבחירות האחרונות, שכן שיעור הערבים שהצביעו לא עלה על 45 אחוזים.

רע"ם תרמה אף היא לירידת שיעור המצביעים הערבים בשל הקמפיין השלילי שהובילה, אגב מתקפה חריפה על הרשימה המשותפת ופיזור רמזים שליליים נגד ראשי חד''ש, בין השאר על שאינם נוהגים על פי הדת האסלאמית. בעניין זה הם השכילו לסמן מטרה נוחה למתקפותיהם: ח''כ עאידה תומא-סולימאן, שהיא גם קומוניסטית, גם נוצרייה, וגם אישה. ואכן, המתקפות עליה הגיעו לרמות נמוכות שהפוליטיקה הערבית הארצית לא ידעה מקודם.

כדי להבין את האסטרטגיה של התנועה האסלאמית (הפלג הדרומי/רע''ם) צריך לבחון את גישת התנועות האסלאמיות באופן כללי ובפרספקטיבה היסטורית. תנועת האחים המוסלמים המקורית במצרים אמנם יצאה נגד הבריטים, אולם היא לא הייתה לאומית ביסודה, אלא להיפך: כשהסיקו שהגישה הלאומית של ג'מאל עבד אל-נאצר מתחזקת, הם לא היססו לנסות לחסל אותו. ההיסטוריה של התנועה האסלאמית בפלסטין, בעיקר בהנהגתו של חאג' אמין אל-חוסיני, התמקדה בהיבטים האסלאמיים על חשבון האינטרסים הלאומיים של הפלסטינים. גם בעידן הישראלי תנועת האחים המוסלמים לא ראתה בעניין הלאומי נושא חשוב דיו, והתמקדה בקידום נושאים, מוסדות ואינטרסים דתיים. הדבר אפשר לכיבוש הישראלי, מדיין ועד רבין, לטפח את התנועה ואף לסייע לה לשלוט בפלסטינים בשטחים הכבושים, עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה והקמת חמאס. כך נהנה הכיבוש הישראלי מתרומת האחים המוסלמים בהחלשת אש"ף ובצמצום השפעתו.

כך גם נתניהו וחלקים בימין החילוני הישראלי עטו על המציאה שסיפק להם מנסור עבאס והבינו את הפוטנציאל הגלום בטיפוח רשימתו: לא רק כדי לשמר את שלטונם בראשות נתניהו, אלא גם כדי לעמעם ולהחליש את התביעות של המיעוט הערבי לשוויון אזרחי. מבחינת אלה, ההישענות על רע''ם לצורך הקמת ממשלת נתניהו, משרתת גם טיפוח של הגישה הנתינית, המשתלבת עם התפיסה הדסידנטית של התנועה האסלאמית. אין ספק שהתנועה האסלאמית מושרשת היטב בחברה הערבית בישראל, בעיקר מאמצע שנות ה-70. השפעתה גברה והלכה בשלטון המוניציפלי ועם הקמת הרשת הענפה של מוסדותיה ברוב תחומי החיים, והעזרה שהם מגישים לרבבות מוסלמים.

התנועה האסלאמית מטילה את יהבה על פלח משמעותי בחברה הערבית בישראל: השכבות החלשות הנרחבות, המשוועות לתקציבים, לתעסוקה ולפתרון של בעיות הקיום, שהחריפו בעטיה של הקורונה וכן הפשיעה והאלימות המשתוללים בחברה הערבית, בשל אזלת ידה של הממשלה וחוסר המוטיבציה שלה להתמודד עם חוליים אלה. השכבות המשכילות, שיש להן זיקה חזקה לסוגיות לאומיות והמעמד האזרחי, ממילא אינן קהל התומכים של תנועה זו.

לכן, סביר שהתנועה האסלאמית תתחזק בעתיד, במיוחד לאור התקציבים שיופנו לחברה הערבית, בין היתר בזכותם, ושינוי המדיניות כלפי המיעוט הערבי, שאינה דווקא בזכותם (למשל גישה חדשה כלפי המאבק בפשיעה בחברה הערבית במשרד ה-בט''פ ובמשטרה). כל אלה, בשילוב עם מאמצים למנוע מהרשימה המשותפת הישגים למען האוכלוסייה הערבית,  יחזקו את תמיכת הציבור הערבי בהם.

מצער אפוא שפוליטיקה של תנועות פלגניות, אנטי-אינטלקטואליות, המתאפיינות גם בקנאות דתית אנטי-ליברלית ומעדיפות סנטימנטים דתיים על אינטרסים לאומיים וכלל אזרחיים, לרוב ידם על העליונה. מציאות זו קיימת לא רק בקרב הערבים בישראל, אלא בכל המרחב הערבי והאסלאמי.