הפסגה האיראנית-סעודית: מיקרוקוסמוס של סתירות מזרח-תיכוניות

ב- 3 במרץ, ערך נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד ביקור רשמי ראשון בערב הסעודית. אלה שציפו לתוצאה דרמטית התאכזבו. לא זאת בלבד שלא הוכרז על הסכמים ממשיים כלשהם; הפסגה עם המלך עבדאללה לא הניבה אפילו את ההודעה המשותפת הסתמית המתפרסמת בדרך כלל בעקבות פגישות מסוג זה.

עובדה זו אינה אמורה להפתיע. אחרי הכל, בעוד שלאיראן ולערב הסעודית יש אולי אינטרסים קצרי-טווח משותפים, הן מייצגות כוחות ורעיונות מנוגדים מיסודם שיכולים אף להזין "עימות הציביליזציות" במזרח התיכון . הראשונה היא רפובליקה שיעית-פרסית הנשלטת על-ידי משטר אסלמי מהפכני הנחוש בדעתו לחתור תחת הסדר האזורי, להתריס כנגד ארצות הברית ולערער על קיומה של מדינת ישראל; השנייה היא ממלכה סונית וערבית באופן משמעותי, שבה משטר איסלמי שמרני הנחוש בדעתו לשמר את הסדר האזורי, לשתף פעולה עם ארצות הברית ולעודד השלמה ערבית מסוימת של ישראל. כך שבעוד שמנהיגי איראן וערב הסעודית עשויים לשלם מס שפתיים לרעיון של דחיית סכסוכים כיתתיים ולקידום הדו-קיום באזור, הם רואים את המקורות האיומים על האינטרסים שלהם דרך פריזמות שונות לחלוטין, המעוצבות על-ידי אידיאולוגיות מנוגדות בתכלית וזהויות שונות ואולי אף סוטרות זו את זו. חילוקי דעות אלה לא נפתרו בפסגה בת יום אחד וסביר להניח שלא ייפתרו בעתיד, אלא אם אחת מהמדינות תעבור שינוי מוחלט.

דבר זה היה ברור ב"ספין" שניתן לאחר הפסגה בשני הצדדים. דוברים איראניים סיפקו דיווחים נלהבים על הפגישה והתמקדו בצורך באחדות מוסלמית כדי לסכל מזימות שמטרתן לזרות פירוד בין מוסלמים; התקשורת המכוונת לערב הסעודית היתה מאופקת הרבה יותר, והטילה את האחריות לשינוי פני האזור על איראן כי, כפי שכתב אחד העיתונים, "תחושת הסכנה נגרמת על-ידי ההתנהגות האיראנית באזור וההסלמה האמריקנית הנובעת מכך כלפי איראן [הדגשת המחבר]". באופן דומה, דוברים איראניים הגיבו לדיווח שמסרה סוכנות הידיעות הסעודית לפיו איראן אימצה את יוזמת השלום הסעודית בטענה כי הנושא כלל לא עלה במהלך הדיונים.

פרשנויות שונות אלה לגבי מה שהתרחש משקפות ניגוד עמוק יותר בין שתי המדינות המובילות במפרץ, שכעת מגלמות גם את שתי קבוצות הזהויות המרכזיות בעולם האיסלמי. אכן, הפסגה האיראנית-סעודית ותוצאותיה המעורפלות מסכמות את כל המגמות הפוליטיות העיקריות במזרח התיכון העכשווי.

במשך מאות שנים, קו השבר הסוני-שיעי היה חופף לגבול שבין האימפריה העותומנית לזו הפרסית. לאחר התמוטטותה של האימפריה העותומנית, עיראק (הנשלטת על-ידי הסונים למרות שרוב האוכלוסייה היתה שיעית) קיבלה את התפקיד של מדינת החזית הסונית. ככזו, היא נהנתה מהתמיכה של רוב מדינות ערב הסוניות, ובייחוד של ערב הסעודית, במהלך המלחמה, שארכה כמעט עשור, כנגד איראן שלאחר המהפכה.

עיראק נלחמה באיראן עד למצב קיפאון, ושימרה את הסטטוס קוו העדתי-כיתתי בשנות השמונים של המאה העשרים. אך לאחר שהקואליציה בראשות האמריקאים השמידה את משטרו של צדאם חוסיין בשנת 2003, קו השבר הסוני-שיעי עבר מערבה לתוך עיראק עצמה (ממש כפי שעבר מזרחה שנתיים קודם לכן, לתוך מערב אפגניסטן). שינויים אלה, בשילוב עם הפעלתנות השיעית המתחזקת בבחריין, ההתייחסות התוקפנית יותר ויותר של חיזבאללה לממשלת לבנון ובעיקר המרוץ הגלוי של איראן להשגת יכולות גרעיניות, השתלבו כדי ליצור פחד מוחשי בקרב העולם הערבי-סוני מפני התחזקות שיעית והגמוניה איראנית. עבדאללה מלך ירדן ביטא פחד זה כאשר הזהיר לגבי הסכנות של "הסהר השיעי" בלבנט, ונשיא מצריים חוסני מובארכ השמיע חשש דומה כאשר האשים את השיעים העיראקים בנאמנות רבה יותר לאיראן מאשר לארצם שלהם. אולי הביטוי החשוב ביותר להלך רוח זה התרחש בקיץ 2006, כאשר התגובה המיידית של ממשלות ירדן, מצרים וערב הסעודית לפרוץ הלחימה בלבנון לא התבטאה בגינויים מסורתיים של ישראל, אלא בביקורת על החיזבאללה בשל התנהגותו ההרפתקנית ובמשתמע בשל פעילותו למען איראן.

בעידן אחר, המדינה העומדת בראש התגובה לאיום האיראני/שיעי הנתפס היתה בוודאי מצרים, המשמשת באופן מסורתי כ"אח הגדול" של העולם הערבי. אך העיסוק של מצרים בבעיות פנימיות וחשיבותה ההולכת ופוחתת מבחינה אזורית ובינלאומית, בשילוב עם המרכזיות הסונית האורתודוקסית של ערב הסעודית, ההשפעה הכלכלית שלה ומיקומה הגיאוגרפי, דחפו את האחרונה לתפקיד בולט יותר. למעשה, ערב הסעודית הפכה לשחקנית המרכזית במאמצים לחסום את צמיחת הכוח וההשפעה האיראנים/שיעים המאיימים על האינטרסים הערביים הסונים, על העמדות האמריקאיות ועמדות מערביות אחרות באזור ועל ישראל. כפי שהגדיר זאת אחד ממצדיקי המדיניות הסעודית, "אי אפשר להשאיר את לבנון כחממה של כנופיות פוליטיות המבצעות התנקשויות והמבקשות לשלוט במשאבי המדינה רק כדי לדחוף את המדינה לתוך האש של מלחמת אזרחים. ריאד לא יכולה לאפשר לפלסטין להיות חפץ בידי איראן או לאפשר לרוח לנשוב דרך בגדד מטהרן בלבד".

מטרות אלה מסבירות את הפעולות הסעודיות שנועדו לחזק את ממשלת לבנון, לתמוך בפלגים סונים ובפלגים שיעים עצמאים-למחצה בעיראק ולהתנגד לנסיגה אמריקאית חפוזה מדי, ולהכתיב למעשה הסכם לגבי ממשלת אחדות לאומית פלסטינית שעשוי לשרת את המטרה הכפולה של הוצאת החמאס ממעגל ההשפעה האיראנית והפחתת האהדה הציבורית הערבית כלפי האיראנים המתיימרים להיות אלופי העניין הפלסטיני. הן אפילו מסבירות את הקשרים הישירים בדרגים הגבוהים עם ישראל, אותם יזמו לפי הדיווחים אישים סעודים חשובים כגון היועץ לביטחון לאומי, הנסיך בנדר בן סולטן.

ערב הסעודית לא לבדה בהכרתה את מרכזיות הסכנה האיראנית/שיעית. ארצות הברית, השותפה לתפיסה הסעודית, משקיעה מאמץ ניכר בקידום "קואליציה של מדינות מתונות" כדי להתמודד עם סכנה זו, ומאחר שערב הסעודית ומצרים הן חברות קריטיות בכל קואליציה כזו, קובעי המדיניות האמריקאים נטשו למעשה את המערכה ל"דמוקרטיזציה" שתפסה את מרכז הבמה במדיניות המזרח התיכון של ממשל בוש מייד לאחר ה- 11 בספטמבר. גם ישראל רואה באיראן ובבן חסותה בלבנון, החיזבאללה, את האיומים הרציניים ביותר על בטחונה, ולכן אימצה לאחרונה עמדה חיובית יותר, גם אם מסויגת עדיין, ביחס ליוזמת השלום הסעודית. אך בעוד שאולי די בגישה זו כדי לשמור על קווי תקשורת עם מנהיגים סעודים, שיתוף פעולה אזורי ובינלאומי יעיל יותר כנגד איראן ידרוש פעולה נחרצת יותר, אם לא כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אזי לפחות כדי להנמיך את הפרופיל שלו בדעת הקהל הערבית.