החידוש של נתניהו

עוד לא נפתח סבב השיחות הראשון בתהליך המדיני המחודש, שנחנך בטקס חגיגי בוושינגטון בתחילת ספטמבר 2010, וכבר התגלעה מחלוקת קשה בין ישראל לפלסטינים, המאיימת על עתידו– קביעת סדר היום לדיונים. בעוד הפלסטינים שומרים על עקביות ביחס לתביעותיהם מן העבר בדרישתם להציב את החלוקה הטריטוריאלית בראש הסוגיות לדיון, נתניהו סוטה מן המתווה אותו הציגה ישראל בסבבים קודמים של המשא ומתן, בתביעתו לפתוח את השיחות בהסכמה על סידורי הביטחון והכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. תביעה זו משקפת שינוי מהותי בסדר יומה המדיני של ישראל, עם הוספה של סוגיית ליבה חמישית – סוגיית ההכרה, על-פני ארבעת הנושאים המרכזיים שעמדו על שולחנם של הנושאים והנותנים עד-כה (גבולות והתנחלויות, ירושלים, פליטים ובטחון).

זו אינה הפעם הראשונה בה מגדיר נתניהו את התביעה להכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כאחד משני עמודי התווך ההכרחיים להסדר הקבע עם הפלסטינים. כך בנאום בר-אילן ביוני 2009, כך בנאומו בפני המועצה ליחסי החוץ בניו-יורק, ב-8 ליולי 2010, ואפילו בברכתו הרשמית לציבור לרגל ערב ראש השנה תשע"א. בציטוט מתוך שיחה שקיים נתניהו עם מחמוד עבאס רק ימים אחדים לפני כינוס הפסגה בשארם, בה ביקש לברכו לרגל חגיגות עיד-אל-פיטר המוסלמי, משקפים דבריו של ראש הממשלה אפילו ייחוס מעמד של "המכשול המשמעותי ביותר שנותר בפני השלום", לסוגיית ההכרה. באותה שיחה, אמר נתניהו: "במידה ונתגבר על נושא ההכרה ההדדית, אני מקווה שנוכל לברך אחד את השני בעוד שנה בברכה של השגת שלום". מדובר בייחוס מפתיע, בהתחשב בפערים העמוקים בין עמדות הצדדים בנוגע לסוגיות הליבה האחרות.

נתניהו אינו המנהיג הראשון לשלב את סוגיית ההכרה בתהליך השלום הישראלי-ערבי, אולם מדיניותו מסמנת שיא בשתי מגמות שינוי שהתפתחו במדיניות ישראל ביחס לסוגיה בעשור האחרון: האחת, עליית מדרגה בתכניה של ההכרה הנדרשת, והשנייה, זינוק בחשיבות המיוחסת לסוגיה זו בהיררכיית הנושאים למשא ומתן. סוגיית ההכרה נכללה כבר בהסכמי השלום בין ישראל לבין מצרים וירדן ואף בהצהרת העקרונות של תהליך אוסלו, אולם בשלושת תקדימים אלה, הסתפקה ישראל בהצהרה בנוסח המקובל בזירה הבינלאומית, המכירה בעובדת קיומן הריבוני של השותפות להסכם, ובזכותן להמשיך להתקיים בביטחון ובשלום בגבולותיהן המוסכמים. מגמת השינוי במדיניות ישראל בנושא הופיע לראשונה ב-2003, כאשר במסגרת מסמך התגובה של ממשלת שרון למפת הדרכים שהציג ממשל בוש, תבעה ישראל הכרה פלסטינית לא רק בזכות קיומה, אלא גם בזכויות הלאומיות עליהן היא מושתתת, ובצביונה הלאומי; קרי, הכרה בישראל כמדינה יהודית. בסבב השיחות הבא, במפגש אנאפוליס ב-2007, תבעו אולמרט ולבני לשלב הכרזה ברוח זו בהצהרה הפותחת את השיחות את קדמת הבמה. אולם, נתניהו הוא הראשון להציגה כתנאי מחייב למשא ומתן.

החשיבות שמייחס נתניהו לסוגיית ההכרה בתהליך המדיני נובעת מהשלכותיה על מימוש האינטרסים הישראליים לגבי כל סוגיות ליבה אחרות. ראשית, לתפיסתו, הכרה רשמית של הפלסטינים בצביונה היהודי של ישראל תסתום את הגולל על האיומים הגלומים בתביעה לזכות השיבה, ובפוטנציאל לתביעות עתידיות להיבדלות אוטונומית מצדו של המיעוט הערבי בישראל. שנית, ניתן לראות בהכרה פלסטינית בנרטיב הציוני מפתח להקלה על הקושי להתפשר גם בשתי סוגיות הליבה הנוספות – הריבונות על שטחי יהודה ושומרון, וסוגיית ירושלים. לדידו של הימין האידיאולוגי, ההתנגדות המוחלטת לפשרה בסוגיות אלה נובעת מתפיסתן כסמלים חיוניים להצדקת זכותו של העם היהודי על מולדתו ההיסטורית. מפרספקטיבה זו, הצהרת מחויבות לזכות הלאומית על-ידי כל השחקנים המעורבים בסכסוך, משדרת מסר כי נכונות למשא ומתן על הנכסים המוחשיים, אינה משקפת ויתור על הערך היסודי אותו הן מייצגות, והיא אף מחזקת אותו.

יחד-עם-זאת, התביעה להכרה בישראל כמדינה יהודית עשויה להוות חסם מכריע בפני המשך תהליך השלום. בראש ובראשונה, מכיוון שבשלב זה של התהליך הפלסטינים אינם יכולים להרשות לעצמם להיענות לתביעה כזו, המאיימת על יעדיהם המרכזיים במשא ומתן ומשקפת ויתור על הנרטיב המכונן את מאבקם הלאומי מזה עשורים – כי הקמת מדינה ליהודים חוללה עוול לתושביה הפלסטינים של הארץ.

יתרה מכך, הוספת סעיף ההכרה לסדר היום של המשא ומתן, פותחת רובד חדש של דיונים- על זהויות, צדק ועוולות היסטוריים. זוהי תפנית המנוגדת למדיניות בה נקטה ישראל מאז החל תהליך אוסלו, אשר הפעילה לחצים כבדים על מנת להכתיב סדר יום מכוון-עתיד, המתמקד באינטרסים העכשוויים של הצדדים, ונמנע מעיסוק בעוולות העבר; זאת מתוך ידיעה כי משא ומתן מסוג זה ייאלץ אותה להתמודד עם תביעות פלסטיניות המאתגרות את הלגיטימיות של עצם קיומה ואופן הקמתה. השלכות אלה צריכות להילקח בחשבון בעת ההחלטה לכלול את סוגיית ההכרה בשיחות.

מפאת מורכבות השלכותיה של התביעה להכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי כחלק מן התהליך המדיני, ראוי להקדיש לה הכנה יסודית. ניתן להקים צוות מקצועי אשר ישקוד על למידת תקדימים מן העולם לתביעות מסוגה, ועל הגדרת הקווים האדומים של ישראל בנושא. צוות כזה יידרש להפעיל חשיבה יצירתית ביחס לנוסח ההצהרה שתיתבע, במטרה להתוות נוסחה שתוכל להתקבל על-ידי הפלסטינים, ואשר לא תשתמע ממנה סתירה של זכויותיהם של האחרונים. בנוסף, קשה לצפות כי ניתן יהיה להגיע להסכמה לגבי סוגיה רבת-משקל זו ללא מתן תמורה הולמת. לכן, כדאי לשקול לשלב את סעיף ההכרה כחלק מעסקת חליפין (tradeoff) מול נושאי מפתח אחרים, אשר יצדיקו ויתור בו. לעסקת חבילה שכזו יתרון נוסף, משום שניתן לכלול בה הסדרים ליישוב סוגיות הליבה הקשורות בהכרזת ההכרה - סוגיית הפליטים וסוגיית הפלסטינים אזרחי ישראל; הסדרים אשר יספקו מענה לחששות הצדדים באשר להשלכותיה של ההכרזה הסימבולית על טיבו של הסדר הקבע בסוגיות אלה.

לבסוף, כדאי לשקול חלופה נוספת, הרווחת בתהליכי יישוב סכסוכים בעולם, לפיה צעדים של פיוס, ביניהם תהליך ההכרה ההדדית בנרטיבים ההיסטוריים של היריבים, ניתנים למימוש רק לאחר חתימה על הסכמי שלום רשמיים שיישבו את נושאי המחלוקת המוחשיים, ויצירת בסיס אמון ראשוני בין הצדדים. ייתכן כי הצעד החכם ביותר מבחינת ישראל, על מנת להשיג את היעדים האידיאולוגים הגלומים בתביעה להכרה בצביונה היהודי של ישראל, יהיה לדחות את הדיון בסוגיה זו לשלב הפיוס, שיוגדר כשלב המחייב הבא לאחר החתימה על הסכם הקבע ולפני מימושו המלא.