פרסומים

כניסת רע"ם ל"ממשלת השינוי" ביוני 2021 היא אירוע היסטורי חסר תקדים. זוהי הפעם הראשונה מאז 1948 שמוקמת ממשלה בישראל שבה חברה מפלגה ערבית. מה הוביל לאירוע זה? ומה הן משמעויותיו והשלכותיו?

כדי להבין את משמעות השינויים בפוליטיקה הערבית הארצית צריך לעמוד על מאפייניה מאז 1996, השנה שבה התחילו לפעול ארבע המפלגות הערביות: חד"ש, בל"ד, תע"ל ורע"ם. כולן דוגלות בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל ובהפיכת המדינה מיהודית לדו-לאומית. למרות שהן לא אימצו את מסמכי החזון העתידי, רבים ממנהיגיהן, מפעיליהן ומחבריהן מזדהים עם רוח המסמכים שרואים בישראל מדינה קולוניאלית ולא-דמוקרטית. רוב הערבים בישראל מזדהים עם המטרות הלאומיות הללו, אך מצפים ממנהיגיהם לטפל בקדימות בבעיות היומיום הבוערות, ובכללן רמת חינוך נמוכה, שירותים מוניציפליים ירודים, פשיעה ואלימות, הגורמות לאי-ביטחון אישי פיסי, כמו גם במצוקת הדיור, בהרס בתים לא-חוקיים ובבעיות הבדואים בנגב. הציבור הערבי הרחב מבטא גם הסתייגות מהמפלגות הערביות בעצם השלמתן ההולכת וגוברת עם ישראל כמדינה יהודית – רוב יהודי, שפה עברית שלטת, תרבות יהודית ולוח זמנים עברי.

הפוליטיקה הערבית היא פוליטיקה של עימות. המפלגות הערביות לא מכירות בישראל כמדינה יהודית, מוחות ומבקרות קשות את הממשלה, אך השלימו עם מסורת הדרתן מקואליציות ממשלתיות. הן לא נלחמו נגד הדרתן מהממשלה (אבל נאבקו נגד הדרת ערבים בכל תחום אחר), לא הצהירו על נכונות להיכנס לקואליציה ולא נקטו בפעולה שתאפשר להן להתקבל על מפלגות השלטון ולהצטרף לממשלה. ההדרה נתפסה על ידן כנוחה להן, כי שיתוף בשלטון היה דורש מהן נשיאה באחריות להחלטות הממשלה וכך לעשיית ויתורים עקרוניים.

תמורות חשובות בפוליטיקה הערבית החלו להתרחש ב-2014. בתגובה להעלאת אחוז החסימה מ-2% ל-3.25% במארס 2014, התאגדו המפלגות הערביות ב"רשימה משותפת" והייצוג הערבי עלה מ-11 ל-15 מנדטים בבחירות 2015. הציבור הערבי תפס את הרשימה המשותפת כסמל לאחדות לאומית וכמכשיר לשיפור מעמדו. ראשיה פעלו בהצלחה מול משרד האוצר לגיבוש ולאישור החלטת הממשלה 922 למימון תכנית חומש לפיתוח היישובים הערביים. אנשי ציבור ערבים נוכחו לדעת שייצוג פוליטי אמנם תורם לשינוי מדיניות הממשלה, אך הישגיו מוגבלים כל עוד המפלגות הערביות אינן חלק מהממשלה.

בעיני ראש הממשלה (לשעבר) נתניהו, ייצוג ערבי בסיעה של 15 מושבים בכנסת נתפס כקו אדום. הוא סימן את הרשימה המשותפת כתומכת טרור כדי למנוע ממנה לחבור לגוש חוסם להקמת ממשלה חלופית. החקירות שהובילו לאישום נתניהו בעבירות של לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים, חוללו היערכות של הפוליטיקה הישראלית בשני גושים חדשים. "גוש נתניהו" תקף את מוסדות אכיפת החוק וחתר להקמת ממשלה בראשות נתניהו, ואילו "גוש לא נתניהו" נאבק לסלקו מהשלטון. ארבע מערכות בחירות הסתיימו בתיקו. קיפאון דומה נוצר ב-1984 וב-1988 כאשר לכל גוש פוליטי לא היה רוב והמוצא מהמבוי הסתום היה הקמת ממשלת אחדות לאומית. פתרון זה לא היה מעשי הפעם משום שגוש "לא נתניהו" כלל שלוש מפלגות ימין שראשיהן היו מסוכסכים אישית עם נתניהו ופעלו להדחתו. הקמת "ממשלת שינוי" בתמיכת הרשימה המשותפת הסתמנה כחלופה ליציאה מהמשבר אחרי הבחירות ב-2019 וב-2020. אפשרות דומה עלתה על הפרק ב-1992 כאשר לשני הגושים לא היה רוב, אך רבין הקים ממשלה בתמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע ודחה את בקשת מד"ע להיכנס לקואליציה. אופציה זו התממשה אז הודות למעמדו הבכיר של רבין כמנהיג, ההומוגניות של הממשלה, הפרופיל הנמוך של המפלגות הערביות ומשקלן הקטן בתוך הממשלה (5 מתוך 61). בני גנץ, מנהיג חלש ולא מנוסה, עמד בראש הגוש נגד נתניהו בשנים 2019-20. בגוש זה נכללו שתי מפלגות ימין שח"כים מתוכן שמו וטו על הקמת ממשלה בתמיכת מפלגה ערבית, לא רק מסיבה אידיאולוגית, אלא גם בגלל משקלה הרב בממשלה (15 מ-61) וההחצנה הגדולה של זיקתה לפלסטינים ושל התנגדותה לאופי היהודי של המדינה. לכן החליט גנץ אז לפלג את כחול לבן ולחבור לנתניהו בהקמה ללא תקדים של ממשלה פריטטית. הממשלה הזו קרסה משום שנתניהו לא השלים עם הקיצוץ בסמכויותיו והוביל לבחירות רביעיות.

המפנה ההיסטורי התחולל בבחירות הרביעיות. שני הגושים עברו שינויים ניכרים. ב"גוש נתניהו" נכללה מפלגת הציונות הדתית שבאגף אחד שלה הצטופפו חרד"לים ובאגף אחר בלטו כהניסטים. בגוש "לא נתניהו" נכללו שתי מפלגות ימין וארבע מפלגות מרכז-שמאל. מפלגת ימינה צידדה אך לא התחייבה ל"גוש נתניהו". אך השינוי חסר התקדים היה התפלגות רע"ם מהרשימה המשותפת וזמינותה להצטרפות לכל ממשלה, עם העדפה לממשלה בראשות נתניהו. הנימוקים לפילוג היו שניים: האופי השמרני של רע"ם כנציגת התנועה האסלאמית (הפלג הדרומי) והמטרה העליונה שלה – כניסה לממשלה ללא תנאי כדי להשיג משאבים ושינויי מדיניות כלפי המיעוט הערבי. זוהי המפלגה הערבית הראשונה שמתנתקת מגוש מרכז-שמאל, שבו משובצות באופן אוטומטי מפלגות ערביות כחלק מגוש חוסם, יוצאת חוצץ נגד פוליטיקת העימות הערבית המסורתית ומתנהלת כמפלגה קואליציונית לכל דבר. רע"ם זוכה לתמיכת הערבים כי היא מייצגת את העדפותיהם: השפעה במקום מחאה, מאבק אזרחי במקום לאומי, הגנה על ערכים שמרניים במקום ליברליים. כדי להתקבל על המפלגות היהודיות היא מגבילה את עצמה לנושאים אזרחיים וחברתיים-כלכליים הנוגעים במישרין לערבים בישראל, בלי להעלות תביעות בסוגיות לאומיות. הצהרת עודה באוגוסט 2019 על נכונות לתמוך בממשלה בראשות גנץ, המלצת הרשימה המשותפת על גנץ כמועמד להרכבת ממשלה, והמשא ומתן שניהל נתניהו עם מנסור עבאס תרמו ללגיטימציה של כניסת רע"ם לממשלה. כישלון נתניהו להקים ממשלה נגרם על-ידי פסילת רע"ם, בשל היותה מפלגה ערבית, על-ידי מפלגת הציונות הדתית הרדיקלית.

כמו כל הסבר לתופעה מורכבת, ההסבר לפריצת הדרך של ממשלה הכוללת מפלגה ערבית והתלויה בה בעצם קיומה מורכב משני גורמים חסרי תקדים. גורם חשוב מאוד הוא השינוי בפוליטיקה היהודית – פיצול בימין שחייב כל גוש פוליטי לגייס מפלגה ערבית לשם הקמת ממשלה. גורם לא פחות מכריע הוא הפיצול בפוליטיקה הערבית שדחף מפלגה ערבית ותיקה לזנוח את פוליטיקת העימות ולחתור לכניסה לכל קואליציה, כולל ימנית. השינוי הזה התאפשר הודות לדחיקה לשוליים של השאלה הפלסטינית ולכישלון של האביב הערבי שחיזק את הקשר של האזרחים הערבים לישראל. הוא התאפשר גם בגין המנהיגות הפרגמטית והנועזת של מנסור עבאס שהבין עוד מצעירותו שהישגים פוליטיים משיגים כאשר משחקים לפי כללי הפוליטיקה הישראלית (גם כאשר שימש כראש ועד הסטודנטים הערבים באוניברסיטה העברית, המטרה היחידה שלמענה הוא נאבק הייתה השגת הטבות לסטודנטים, ולא הפגנת מחאה למען הפלסטינים).

לשינוי הגדול הזה בפוליטיקה הישראלית צפויות מספר השלכות. השסע הפוליטי ההולך ומעמיק בקרב היהודים יתרחב לשאלת שיתוף מפלגה ערבית בממשלה. הסתלקות נתניהו תחזיר את גוש הימין לרוב שיש לו ולכן לא יצטרך ולא ירצה את התמיכה של מפלגה ערבית. לעומתו, גוש המרכז-שמאל תלוי בתמיכת המפלגות הערביות ולכן ירצה לכלול אותן בממשלה שיקים, אך סיכוייו להשיג רוב פוליטי הם זעומים. גם השסע בפוליטיקה הערבית ילך ויעמיק. המאבק בין מפלגות העימות המסורתיות למפלגות שיתוף, כמו רע"ם ו"מפלגת מען (יחד) לעידן חדש" בראשות מוחמד דראושה, ילך ויחריף ואף יתמקד בשאלה איזה זרם יהיה המרכזי והמוביל. למפלגות שיתוף ללא שיוך לאחד הגושים יש יתרון רב כי יהיו מוכנות להשתתף בכל ממשלה שתקום. את הקונפליקט הבין-מפלגתי בקרב הערבים מעצימות המפלגות היהודיות שכבר קבעו כי רע"ם כשרה לשותפות בממשלה ("הערבי הטוב") בעוד שהרשימה המשותפת פסולה ("הערבי הרע"). שיתוף הערבים בממשלה ירגיל אותם שגם הם אחראים לניהול המדינה וילחץ אותם ואת היהודים לעשות את הפשרות הנחוצות. זאת משום שתנאי הסף של רע"ם לכניסה ולהישארות בממשלה הם שיפור המצב החברתי-כלכלי של הערבים וצמצום האפליה המוסדית נגדם, מטרות שיושגו כנראה, במידה זו או אחרת.

ואולם לא צריך להגזים באפקט השינוי. צירוף הנסיבות שהובילו להקמת ממשלה בהשתתפות מפלגה ערבית הוא נדיר וסיכוייו לחזור הם קלושים. תוקף ארבע ההתנגדויות היהודיות לשיתוף מפלגות ערביות בממשלה איננו עומד לאבד מעוצמתו: זיקה לעם הפלסטיני, שלילת הצביון היהודי של המדינה, ממשלה ללא רוב יהודי וממשלה ללא שליטה מלאה של היהודים. הצנעה והדחקה של הזיקה לפלסטינים והתנגדות לאופי המדינה הדרושות להשתתפות בממשלה ימשיכו להרתיע גם את המפלגות הערביות. ספק רב אם שיתוף מפלגה ערבית בממשלה יוביל ליותר שילוב חברתי בין ערבים ויהודים, לקבלה רבה יותר של הערבים את ישראל כמדינה יהודית וציונית ולהחלשת קשריהם לעם הפלסטיני. זהו צעד חיובי אך לא מספיק. ללא פתרון השאלה הפלסטינית, תמשיך ישראל להיות חברה שסועה לעומק בין ערבים ויהודים והפוליטיקה הערבית תמשיך להיות בחלקה החשוב פוליטיקת עימות.