פרסומים

הדיונים על מערכת הבחירות האחרונה בחברה הערבית בישראל מתמקדים בתופעת הירידה בשיעור ההצבעה ופוסחים על דיון עמוק יותר בחברה הערבית בנגב, היכן שאחוז ההצבעה היה הנמוך ביותר בישראל. המדובר בחברה אשר נשארה בלי ייצוג בכנסת, אחרי כ-30 שנה של ייצוג בדואי בבית המחוקקים הישראלי. לקראת הבחירות החוזרות בספטמבר השנה, הבנת גורמי העומק לירידה באחוז ההצבעה בחברה הערבית והטיפול בהם מחייב התבוננות תחילה במתרחש בנגב, לפני הבחינה של ריכוזים ערבים אחרים בצפון המדינה.

בנגב חיים כיום מעל ל-250,000 בדואים. בבחירות האחרונות היו כ-110,000 בעלי זכות בחירה, שמתוכם רק כ-40,000 מלאו את חובתם, המהווים 37.1 אחוזים בלבד. נתון נמוך זה אינו חדש. בבחירות ב-2015, על אף הקמת הרשימה המשותפת והבטחת ייצוג לנגב ע"י התנועה האסלאמית, עדיין הצביעו לכנסת 47 אחוזים בלבד מקרב הבדווים, השיעור הנמוך ביותר בין הקהילות בארץ. דפוסי הצבעה דומים בקרב הבדואים היו בבחירות 2013 ובבחירות 2009 כאשר הצביעו רק 45.8 אחוזים ו-35.9 אחוזים בהתאמה. שיעור הצבעה נמוך במיוחד קיים בכפרים הלא מוכרים. בחלק מהקלפיות בכפרים אלה הצביעו פחות מעשרה אחוז מכלל בעלי זכות הבחירה. קלפיות אלה כוללות את השבטים: עטאונה, אבו עבדון ותראבין.

לאחוזי הצבעה נמוכים אלה יש סיבות חברתיות, פוליטיות וארגוניות: הריחוק הגיאוגרפי של הערבים הבדואים ממרכז העשייה הפוליטי הערבי בישראל ותפרוסת האוכלוסייה הבדואית בנגב הם רק חלק קטן מהסיבות שבגללן בדואים רבים לא מצביעים. נדמה שההשקעה של המפלגות הפוליטיות, כולל אלה הערביות בריכוזים הבדווים היא דלה ולא מגיעה לרחבי הנגב. המשטר השבטי החזק אשר גובר על כל שייכות פוליטית או אידיאולוגית דתית עדיין מניק העדפה לבני השבט או המטה להם שייך המועמד.

בנוסף לכך, ערביי הנגב, ובמיוחד בכפרים הבדואים הלא מוכרים, חווים, בעיקר בעשור האחרון, קשיים רבים בהתמודדותם היום יומית עם מדיניות ממשלתית כוחנית. מדיניות זו, שאחד הביטויים שלה הוא הריסת 5,000 בתים בשנתיים האחרונות, התירה את הבדווים מול דחפורי הממסד ללא סיוע ממשי של אחיהם בנגב, תושבי העיירות, ובצפון. זאת, בצד ניסיונות לשכנעם באי יכולתם להשפיע על גורלם, במיוחד בסוגיות קרקע ותכנון. במלים אחרות, הבדווים אינם מאמינים במדינה ובמוסדותיה שיבטיחו להם צדק. אי-אמון זה מתבטא בקלפי ביום הבחירות.

התנועה האסלאמית היא הגוף הפוליטי החזק ביותר בנגב. לכן אין פלא שרוב קולות המצביעים הבדואים פונים לרשימה המשותפת או לרשימות הערביות. מאז 2009 יותר מ-85 אחוז מהמצביעים הערבים בנגב מצביעים למפלגות הערביות ובמיוחד לתנועה האסלאמית. אבל נוכח האתגרים העומדים בפני תושבי הנגב בכלל ותושבי הכפרים הבלתי מוכרים בפרט, יש צורך במגע יום יומי עם תושבים אלה. ההרגשה הרווחת  קרב בדואים רבים היא שהממסד הישראלי, כמו גם המפלגות הערביות , לא עושות מספיק לפתרון בעיותיהם. מעניין לקבוע, על רקע זה, שבקרב הבדואים בנגב, יותר מאשר ביישובי המשולש והגליל, נשמעים יותר קולות הקוראים לשינוי השיח והפוליטיקה הערבית לכיוון של עשייה פוליטית אקטיבית, עד תמיכה בכניסה לממשלה. מבחינת אלה, פתרון לבעיותיהם יבוא רק מספסלי הקואליציה ולא מהאופוזיציה.

בעיה רצינית קיימת בקלפיות הנקראות "שבטיות", מקרה מיוחד לאוכלוסייה הבדווית בנגב, בה הקלפיות אינן ממוקמות בכפרים הלא מוכרים, או בקרבה למקום מגוריהם של האזרחים. חוק הבחירות מחייב קיום ההצבעה במבנים ציבוריים. בהעדר מבנים אלה תושבי הכפרים נשלחים להצביע הרחק מבתיהם. במקרים לא מעטים קלפיות אלה ממוקמות עשרות ק"מ מהבתים והתוצאה היא אחוזי הצבעה נמוכים. אין ספק שוועדת הבחירות, שהנגישה קלפיות למאושפזים בבתי חולים, לאסירים בבתי סוהר ולחיילים המשרתים במקומות נידחים, חייבת לפתור עוול זה ולהבטיח קלפיות לבדואים במקומות מושבם.

גם אחוזי ההצבעה בריכוזים הבדואים הגדולים בנגב היו נמוכים. בלט באחוזים נמוכים ביותר היישובים לקיה וחורה, בהם הצביעו פחות מ-30 אחוז מכלל בעלי זכות הבחירה. שני היישובים נחשבים למעוז של המפלגות הפוליטיות הערביות ובמיוחד של התנועה האסלאמית הדרומית.

נראה שאחוז ההצבעה הנמוך ימשיך להיות נחלתם של הריכוזים הערבים בנגב. דבר זה יכול להשתנות בעיקר אם יהיה שינוי בהתייחסות המדינה וזרועותיה לבדואים, תוך אימוץ מדיניות מכילה והכרזה על רצון בפתרון סוגיות קשות כמו קרקע ותכנון, תוך כדי הידברות ופתרון מיידי לסוגיית הנגשת הקלפיות בכפרים הלא מוכרים ואלה שהוכרו לאחרונה. מצד שני, על המפלגות הערביות לחזק את הקשר עם תושבי הנגב ולהבטיח ייצוג הולם לנגב ברשימותיהן.

ד"ר ת'אבת אבו ראס הוא גיאוגרף פוליטי, מנכ"ל משותף של עמותת יוזמות קרן אברהם, לקידום שילוב ושוויון בין יהודים וערבים.