פרסומים

בשנים האחרונות עוברת הפוליטיקה הערבית שינוי משמעותי. כמעט מתחת לפני השטח ומבלי שהדברים יקבלו ביטוי מוצהר, מתכנס הזרם המרכזי של המנהיגות הערבית בישראל לאסטרטגיה פוליטית המבוססת על שיתוף פעולה עמוק דווקא עם ממשלות הימין של בנימין נתניהו. אחד הביטויים המפורשים לתהליך הזה הוא השותפות שנוצרה בין ראש הרשימה הערבית המשותפת, אימן עודה, ובין הפקידות הממשלתית במשרד האוצר ובמשרד לשוויון חברתי סביב גיבוש תכנית החומש התקדימית למגזר הערבי, שהתקבלה בדצמבר 2015 כהחלטת ממשלה 922.

עודה ואנשיו היוו חלק מתהליך הגיבוש של התוכנית, שעל פי רוב הדעות היא משמעותית במונחים תקציביים: 12 מיליארד שקלים לפחות מתוך מסגרת כוללת של 15 מיליארדים, שהובטחו למען קידום שורה של מיזמים מרכזיים במגזר הערבי. כל זאת גם בהקשר פוליטי בעייתי לכאורה עבור ראש הממשלה, על רקע 'אינתיפאדת היחידים' שהתחוללה בתקופה הנדונה בגדה המערבית ובירושלים והקרינה במידה מסוימת גם על המגזר הערבי בישראל. לפי הדיווחים הממשלתיים ניכרת התקדמות בביצוע התכנית מאז אושרה כמנוף מרכזי לקידום השילוב הכלכלי, תוך צמצום הפערים והרחבת השוויון האזרחי בין יהודים לערבים.

שיתוף הפעולה של הרשימה המשותפת עם הדרג הממשלתי בישראל אינו מקרי. הוא מבוסס על מפגש של אינטרסים בין הממסד הישראלי לבין המנהיגות הפוליטית הערבית. מצד אחד, ניצבה מדיניות ממשלתית כלכלית ניאו-ליברלית שראתה לנגד עיניה את חיזוק הכלכלה הלאומית באמצעות הקטנת נפח התמיכה הממשלתית במגזרים מוחלשים באמצעות מהלכים לשילובם בכלכלה, לצורך הגדלת הפריון במשק.

מצד שני, ניצבת התמורה בפוליטיקה הערבית שבאה לידי ביטוי ערב הבחירות לכנסת העשרים (2014) בדמות הקמת הרשימה הערבית המשותפת. בהקמתה של זו לא הייתה רק חדשנות מבנית, מעצם הברית הפוליטית שנוצרה, זו לראשונה, בין הכוחות הפוליטיים השונים במגזר, אלא גם ביטוי לתמורה רעיונית.

לאחר שני עשורים, מאז אירועי אוקטובר 2000 בהם היטלטלה הפוליטיקה הערבית בין שני מוקדים של אסטרטגיות פוליטיות: זו הלאומית, שהובילו אנשי בל"ד וגורמי העמותות שעמדו מאחורי מסמכי החזון הערביים, וזו הדתית, שהובילה התנועה האסלאמית בראשות ראא'ד צלאח. עתה הסתמן כיוון רעיוני חדש-ישן. לא עוד קריאת תיגר מפורשת על רעיון המדינה היהודית-דמוקרטית, אלא ניסיון לרתום את השיח החברתי בישראל לתכלית פרקטית ו'צנועה' יותר של קידום יעדי החברה הערבית בישראל בתחום החברתי-כלכלי.

מבחינות רבות, הבחירה של אימן עודה, במקורו איש מפלגת חד"ש, להשתית את העשייה המפלגתית על היסוד החברתי, מבלי לזנוח את שני המוקדים – הלאומי והדתי אסלאמי - או לשלול את קיומם,  התבססה על הדואליות הרעיונית השורשית שאפיינה מאז ומתמיד את מפלגתו. חד"ש ידעה גם בעברה, למין שנות השבעים, לשלב בין גישה ערבית-לאומית לבין גישה אזרחית, ששמה את יהבה על מאמץ לחולל צמצום בפערים בין יהודים וערבים בישראל.

בשונה משנים עברו, הפעם הדגש שניתן לקידום מאווי האוכלוסייה הערבית בתחום החברתי התכתב לא רק עם התהליכים בחברה הישראלית למן מחאת קיץ 2011, אלא גם עם המדיניות הממשלתית הכוללת בתחום הכלכלי, שראתה לנכון לצמצם את הישענות מגזרים מוחלשים, כמו זה הערבי והחרדי, על תקציב המדינה, באמצעות עידוד כניסתם לשוק העבודה.

כך, אם כן, נפגשו התמורות הפוליטיות הפנימיות במגזר הערבי עם האינטרסים הממשלתיים והכשירו את הקרקע לשיתוף הפעולה בין אימן עודה ובין ממשלת נתניהו. אינדיקציה לקיומה של הסימביוזה הזו היא השתיקה המאפיינת את הפוליטיקה הערבית בחודשים הPreview (opens in a new window)אחרונים ביחס לחקירות ראש הממשלה, בשונה למשל מנטיית הפוליטיקה הערבית ליטול חלק במאבקים פוליטיים-חברתיים בישראל, דוגמת ההשתתפות של גורמים שונים בציבוריות הערבית במחאה החברתית הגדולה בשנת 2011.

הפעם מאופיין השיח הערבי בקול דממה דקה, ללמדנו על האינטרס הפוליטי המובהק של הרשימה המשותפת והעומד בראשה ביציבות פוליטית, העשויה להבטיח את המשך מימוש תכנית החומש הממשלתית. שתיקה מאפיינת את הרשימה המשותפת גם ביחס לנושאי השעה שיש להם הקשר מזרח תיכוני מובהק, כמו למשל מכלול האירועים בסוריה, מה שעשוי להעיד על נטיית גורמים מרכזיים בה למקד את עשייתה בהיבטים המקומיים הפנים-ישראליים, ולהימנע מעיסוק מיותר ומזיק בסוגיות שעלולות לצבוע את הרשימה המשותפת בגוונים מובהקים של תנועה המעמידה את ההקשר החיצוני בראש סדר עדיפויותיה.

עדות בולטת מן התקופה האחרונה לשינוי המתחולל בפוליטיקה הערבית וביחסה אל המדינה ניתן למצוא במאמר שפרסם אימן עודה בעיתון 'הארץ' ערב יום העצמאות הישראלי ('באתי להפריע לחגיגה', 17 אפריל), שבו פנה לציבור היהודי בבקשה להכיר במשמעות המקופלת בהקמתה של מדינת ישראל מנקודת מבטו של הצד הערבי. הנקודה המרכזית במאמרו של עודה היא היעדר התביעה, האופיינית למשל לגורמי בל"ד השותפים לרשימה המשותפת, לשינוי דמותה של מדינת ישראל והמבנה החוקתי שלה.

מנקודת מבט זו, דומה כי באסטרטגיה הפוליטית שמוביל עודה אין אמנם התפרקות מוחלטת מהשיח הלאומי ואין התכחשות ליסודות המורכבים המדריכים את הקונפליקט בין המדינה לבין המיעוט, אך יש בה נכונות לעמעם את נוכחותם ולהירתם למהלך פרקטי של קידום אינטרסים משותפים המבוססים על כלכלה, בצלן של מחלוקות עמוקות והיסטוריה טעונה.

נראה כי לראשונה מאז קום המדינה בחרה המנהיגות הפוליטית הערבית להמיר את מה שנחשבה לברית ההיסטורית עם השמאל שאכזב ונחלש, בברית חדשה, דווקא עם הימין הפוליטי, שאמנם דובר בשפה של הדרה ובשיח אנטי-ערבי מעל פני השטח, אבל בפועל מקדם מהלך הפוך של שיתוף פעולה כלכלי חסר תקדים עם המיעוט ועם מנהיגותו הפרגמטית.

במבט כולל, המציאות הנוכחית מקפלת בתוכה הזדמנות גדולה לישראל בכל הנוגע להקהיית עוצמת הקונפליקט ולשילוב הערבים בכלכלת המדינה. דא עקא, שהממשלה צריכה לתת דעתה לפער שעלול להתרחב בין מגמת השילוב הכלכלי המואצת לבין המגמה ההפוכה של דחיקה פוליטית שעלולה להחריף את פער הציפיות של הערבים לכך שהשילוב הכלכלי יוביל גם למציאות פוליטית משופרת.