אין "מדינה יהודית", אין גושי התנחלויות: הצהרת "קינג דייוויד" והתפתחות עמדת הנשיא בוש

נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, הציג בביקורו בישראל החודש את עמדתו המעודכנת ביחס להסדר ישראלי-פלסטיני. בהצהרה שנשא במלון "קינג דייוויד" בירושלים, פירט בוש את חזון "שתי המדינות, ישראל ופלסטין, שיחיו זו לצד זו בשלום ובביטחון", ערב פתיחת המשא ומתן על "סוגיות הליבה" בין משלחות שני הצדדים.

ההצהרה הולכת בקו שהתווה הנשיא בנאום החזון שלו מיוני 2002, אך עיון בפרטיה מצביע על התפתחות ושינוי בעמדותיו, בהשוואה ל"מסמכי חזון" קודמים של בוש: נאומו בוועידת עקבה ביוני 2003, מכתבו לראש הממשלה אריאל שרון מאפריל 2004, ואפילו נאומו בוועידת אנפוליס בנובמבר 2007.

סקירת השינויים מראה, שהם מבטאים ניסיון אמריקאי להציג עמדה מאוזנת יותר, ולהתרחק מעט מעמדות קודמות שנתפסו כהטיה לטובת ישראל, בעיקר בהשמטת הביטוי "מדינה יהודית", האזכור המרומז לגושי ההתנחלויות, וההסתייגות מיישוב פליטים בישראל, שהופיעו במכתבו לשרון; ובהצגת "סיום הכיבוש שהחל ב-1967" כנקודת המוצא של המשא ומתן על הסדר הקבע, במקום החלטות 242 ו-338. עם זאת, בוש שמר על מרחב גמישות, שיאפשר תן-וקח בין הצדדים בהידברות על שלושת סוגיות הליבה – הגבולות, הפליטים וירושלים.

"מדינה יהודית"

שאלת אופייה וזהותה של ישראל עלתה לסדר היום המדיני בעקבות כשלון תהליך השלום בסוף תקופת הנשיא ביל קלינטון, והחשש הישראלי מהעלאת התביעה הפלסטינית למימוש "זכות השיבה". בתוכניתו לסיום הסכסוך ("הפרמטרים") דיבר קלינטון על "פלסטין כבית הלאומי לעם הפלסטיני, ומדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי". בתקופת בוש דרשה ישראל הכרה אמריקאית בהיותה "מדינה יהודית". הממשל הסכים, והעמדה הזאת הוצגה לראשונה ב"נאום לואיוויל" של שר החוץ קולין פאואל, בנובמבר 2001. הנשיא בוש הכריז בעקבה, במכתב לשרון ובאנפוליס על מחויבותה של ארה"ב לישראל כמדינה יהודית.

אך בהצהרת קינג דייוויד הוא חזר לנוסח הישן של קלינטון, ודיבר רק על "בית לאומי". המחויבות האמריקאית לביטחון ישראל הופרדה והוצגה בהקשר אחר בהצהרת קינג דייוויד. השינוי נובע, כנראה, מההתנגדות הקשה של הפלסטינים ומדינות ערב להכרה ב"מדינה יהודית", בעקבות העלאת העניין מהצד הישראלי בשבועות שקדמו לוועידת אנפוליס. ערב צאתו לאנפוליס, אמר ראש הממשלה אהוד אולמרט לועדת החוץ והביטחון ש"נקודת המוצא לכל משא ומתן עם הפלסטינים תהיה הכרה בכך שישראל היא מדינת העם היהודי".  אולמרט אמר גם שמנהיגי הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס וסלאם פיאד, "רוצים לעשות שלום עם ישראל כמדינה יהודית". ההתנגדות הפלסטינית למושג "מדינה יהודית" נבעה כנראה משתי סיבות: הוויתור המשתמע ממנה על "זכות השיבה", ודאגה למעמדם של ערביי ישראל.

הפליטים

במכתבו לשרון מ-2004 הציג בוש עקרונות מפורטים יותר לפתרון בעיית הפליטים – "מוסכם, צודק, הוגן ומציאותי" – שלדעתו אז, צריך להיעשות דרך הקמת מדינה פלסטינית "ויישוב הפליטים שם, ולא בישראל". אך גם בראיון שהעניק לערוץ 2 לפני צאתו לאזור וגם במסיבת העיתונאים בבית ראש הממשלה בירושלים, דיבר בוש על "זכות השיבה" כאחת מסוגיות הליבה. בכך השתמש בכותרת "הפלסטינית" של סוגיית הפליטים, שמעוררת התנגדות קשה בישראל. בהצהרת קינג דייוויד הסתפק בוש בנוסח מעורפל יותר: "עלינו לצפות להקמת מדינה פלסטינית ומנגנונים בינלאומיים חדשים, לרבות פיצוי, כדי לפתור את סוגיית הפליטים".

הגבולות

בוש חזר בהצהרת קינג דייוויד על עמדתו, שהובעה לראשונה במכתבו לשרון מ-2004, שהגבול צריך להתבסס על קווי שביתת הנשק מ-1949 "עם תיקונים מוסכמים, שישקפו את המציאות העכשווית". אבל הוא השמיט את הקטע במכתב שהתייחס מפורשות ל"מרכזי אוכלוסייה ישראליים קיימים" בשטחים כביטוי לאותה "מציאות עכשווית", הותיר אותה מעורפלת משהו, ורק חזר על הקביעה שישראל צריכה ליהנות מגבולות "מוכרים, בטוחים ובני-הגנה", ושהמדינה הפלסטינית צריכה להיות "בת קיום, רציפה, ריבונית ועצמאית".

מקור הסמכות

בהצרות אנפוליס וקינג דייוויד ניכר מאמץ של הממשל האמריקאי להתנער מהצהרות, הסכמים ומושגים "מקודשים" מהעבר. אין בהן, למשל, איזכור להחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, או להסכמי אוסלו, שהופיעו בעבר בכל מסמך מדיני (למשל בנאום בוש מ-2002, במפת הדרכים, ובמכתב לשרון). לעומת זאת, בוש קבע הפעם כי "נקודת המוצא למשא ומתן על הסדר הקבע ברורה -- סיום הכיבוש שהחל ב-1967". בכך הלך מעבר לאזכורים קודמים של "סיום הכיבוש", אם כצעד שיתרום לעתידה של ישראל (בנאום מ-2002) או כאחד היעדים של התהליך (במפת הדרכים).

ירושלים

בוש התייחס בהצהרת קינג דייוויד לסוגיית ירושלים, לראשונה בתקופת כהונתו, אך נמנע מהצגת עמדה ברורה מעבר להכרה בדאגות הפוליטיות והדתיות של הצדדים, ואמירה שהדיון על ירושלים יהיה קשה. נראה שכאן ניסה בוש להימנע מעימות עם ארגונים יהודיים בארה"ב, שהעלו את ההתנגדות לחלוקת ירושלים לראש סדר היום שלהם בהתנגדותם לתהליך אנפוליס. לכן נמנע בוש מהצגת עמדה מפורטת כקודמו, או אפילו עקרונות כלליים להסדר בירושלים.